משתמש:כוכבי שמש/ארגז חול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הוקמה על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים, שמחו על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה. מקימי התנועה ביקשו להביע מחאתם על מה שכינו "התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות", ולהילחם למען שינוי עתידם. כביטוי לביקורת שלהם על החברה הישראלית אימצו, באורח הפגנתי, את שמה של תנועת המחאה האפרו-אמריקנית "הפנתרים השחורים". בעקבות שיחה עם עו"ס דוד מאירי שחזר מארה"ב וסיפר לחב'רה הצעירים אודות המאבקים של הפנתרים השחורים בארה"ב, העלה סעדיה מרציאנו הצעה לקרוא לתנועה החדשה בשם "הפנתרים השחורים", המטרה הייתה ליצור לחף על יהדות ארה"ב כשהיה ברור שהשם "הפנתרים השחורים" יזעזע אותם. הצעתו התקבלה פה אחד. הפנתרים השחורים הסתייעו בעובדי יחידת הרחוב של 'המדור לעבודה קהילתית' בעיריית ירושלים בראשותו של עו"ס אבנר עמיאל שיחד עם עו"ס צדוק לבן, דוד מאירי ושבתאי עמדי שאלמלא תמיכתם וסיועם לא הייתה קמה התנועה. הם העמידו לרשות התנועה את משרדיהם, נתנו להם שירותי משרד, לרבות שימוש בלתי מוגבל בטלפונים של העירייה. ניסחו למענם הודעות לעיתונות והם עבדו ישירות מול התקשורת. המשטרה פנתה לטדי קולק, ראש עיריית ירושלים, והתלוננה בפניו: "איך יתכן שהעירייה פועלת נגד הממשלה"? שאלו. ואולם עו"ס אבנר עמיאל לא התייחס למחאות הללו ונתן הוראה לעובדיו להמשיך לסייע ל"פנתרים השחורים". החברים הבולטים בתנועה בתחילת דרכה היו: סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון, כוכבי שמש, אלי אביכזר, קוקו דרעי קאקי דיין, אמיל בן איון ומוריס קעבילו אנשים אלו היו מתכנסים בכל ערב, במחסן שהיה שייך לקוקו דרעי ושימש אותם לקיום ישיבות, בתחילת דרכה של התנועה. לאחר בחירת שמה של התנועה, הוחלט על עריכת הפגנה מול עיריית ירושלים. 2 צעירים שהיו מקורבים לתנועת מצפן כתבו את הכרוז הראשון של התנועה. ערב ההפגנה המתוכננת, עצרה משטרת ירושלים את כל הנהגת הפנתרים וצירפה למעצרים גם כמה מראשי מצפן כדי להראות לציבור שהפנתרים הולכים יחד עם שונאי ישראל. אינטלקטואלים מתל-אביב, בראשותם של עמוס קינן ודן בן אמוץ, ששמעו על מעצרי המנע ברדיו, התארגנו לבוא ולקיים את ההפגנה במקום הפנתרים העצורים. וכך, על אף מעצרם של הפנתרים התקיימה ההפגנה המתוכננת ב-3 למרץ 1971. ההפגנה זכורה בשל אמירתו של ראש העיר טדי קולאק "רדו מהדשא". בעקבות הפגנה זו הצטרפו לתנועה: ראובן אברג'ל עם שני אחיו יעקב אברג'ל ואליעזר אברג'ל, אדי מלכה, יעקב אלבז (פעל בין הפנתרים כסוכן סמוי של משטרת ישראל)[1], ויקטור אלוש, דוד לוי ממוסררה (לא חבר הכנסת), מאיר לוי ודני סעיל. באפריל 1971 פגשה ראש הממשלה גולדה מאיר חמישה ממנהיגי התנועה בלשכתה. הפגישה הייתה סוערת, ומאיר נגררה לחילופי דברים קשים עם הקבוצה. מנהיגי הפנתרים יצאו פגועים ממפגשם היחיד עם ראש הממשלה, והמאבק החריף. ראשי התנועה ביקשו לקיים הפגנה ב- ב-18 במאי 1972 אך משטרת ישראל סירבה לתת רישיון לקיומה. אי לכך, הפנתרים קיימו את ההפגנה ללא רישיון. והמאבק הגיע לשיאו. אלפי מפגינים התאספו בכיכר ציון בירושלים והשמיעו קריאות נגד הקיפוח העדתי. המפגינים אף דרשו לשנות את שמה של הכיכר ל"כיכר יהדות המזרח". המשטרה שהגיעה לפזרה נתקלה בהמון זועם, שהשליך אבנים ושלושה בקבוקי תבערה. התוצאות היו קשות: 26 שוטרים ו-78 מפגינים נפגעו בהתנגשות, 20 אושפזו בבית החולים וכ-100מפגינים נעצרו על ידי המשטרה. הפגנה זו, ביססה את מעמד "הפנתרים השחורים" כתנועת המחאה המשפיעה ביותר שקמה בישראל. לאחר הפגנת המחאה האלימה הזו נעתרה הממשלה לדון ברצינות בטענותיהם של הפנתרים ואף הוקמה ועדה ציבורית ועדת כץלמציאת פתרון למצוקתם. מסקנות ועדת הבדיקה העלו כי אכן שכבות רבות הופלו לרעה. בעקבות כך, בתקציב שנת 1972, שנקרא "תקציב הפנתרים השחורים" הוגדלו באופן משמעותי תקציבי המשרדים שעסקו בעניינים חברתיים. כספים רבים הופנו לטיפול בשכבות המוחלשות. מלחמת יום הכיפורים שבאה לאחר האירועים העלתה בחזרה את נושא הביטחון לראש סדר העדיפויות של הממשלה והמשאבים שהוקצו בעקבות המלצות הוועדה הופנו לצורכי הביטחון. אותה הפגנה לא חוקית זכתה לתהודה רבה. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, ראתה בראשי התנועה פורעי חוק וסירבה להכיר בהם כתנועה חברתית ואף כינתה אותם כ"לא נחמדים". פעילי "הפנתרים השחורים" הצליחו להעלות אל פני השטח את מצוקת העוני, הפער בין עניים לעשירים והיחסים העדתיים בחברה הישראלית. הם רתמו ציבור רחב להאמין כי תנועת המחאה תשפר את חייהם ואף הצליחו לגייס גורמים מעולם התקשורת דוגמת ברוך נדל, חיים גורי, עמוס קינן, ואהרון בכר.

המשטרה כמעט הצליחה לשבור את הפנתרים השחורים המעצרים והניסיון למנוע מ"הפנתרים השחורים" להפגין נתנו דחיפה רצינית להמשך הדרך כשכל הזמן המשטרה עושה מאמצים גדולים בניסיון לשבור את הגרעין הקשה של הפנתרים השחורים, ללא הצלחה. כל הניסיונות לקנות אותם עלו בתוהו. והנה, יום אחד, מישהו במשטרה הגה רעיון מבריק, שכמעט הצליח לחסל אותם. הרעיון היה לקחת מישהו מהיותר מוכרים בתנועת הפנתרים השחורים ולהציע לו שייקח איתו עוד 6-7 צעירים ויחד ילכו ללמוד חינוך גופני במכון וינגט, על חשבון העירייה. ואכן, ראובן אברג'יל נרתם למשימה ולקח איתו 6 צעירים, מיטב הנוער של "הפנתרים השחורים", הם הלכו ללמוד חינוך גופני למשך שנה, בתום השנה, כמעט כולם, קיבלו משרות במסגרות השונות של עיריית ירושלים. הרעיון הזה של המשטרה, גרם לפנתרים נזקים אדירים, כמעט וחיסל את התנועה, הם לא הצליחו להרים אפילו הפגנה אחת, הצעירים שאברג'יל לקח איתו היו חוד המחץ בכל התארגנות להפגנה. מיום ההפגנה ב-18/5/72 ועד להפגנה ב-28/8/71 לא התקיימו הפגנות של הפנתרים השחורים, זמן ארוך, שלא כהרגלם. הם היו שבורים. לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית. לקראת הבחירות להסתדרות בשנת 1973 התמודדה התנועה כרשימה עצמאית וזכתה ל-3.1% מקולות הבוחרים, הישג מרשים מאוד בהתחשב בעובדה שרוב חברי הפנתרים ומשפחותיהם לא היו חברי הסתדרות. בראש הרשימה עמד סעדיה מרציאנו. גם לקראת הבחירות לכנסת ה-8 התמודדה התנועה כמפלגה עצמאית לכנסת ה-7, לאחר שהתנועה התאחדה עם ח"כ שלום כהן שפרש ממפלגת העולם הזה – כוח חדש והייתה קרובה ביותר לעבור את אחוז החסימה, שעמד אז על 1%. התנועה קיבלה 13,332 קולות, שהם 0.9% מהקולות. בהמשך, אירעו סכסוכים ומאבקים פנימיים שגרמו לפיצול בה. חלק ממנהיגיה השתלבו במפלגות אחרות ודרכן ניסו לקדם את הנושאים החברתיים; לקראת הבחירות בשנת 1977 סעדיה מרציאנו הצטרף למחנה של"י ונבחר לכנסת מטעמה לתקופה של 10 חודשים לאחר רוטציה שקיימו ביניהם. צ'רלי ביטון עמד בראש קבוצה נוספת של הפנתרים השחורים שיחד עם רק"ח הקימו את חד"ש והוא כיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1992. המודעות הציבורית לנושאים חברתיים בישראל גברה מאוד בעקבות פעולות הפנתרים השחורים והנושאים אותם העלו התנועה ופעיליה נכנסו לסדר היום של מדינת ישראל.

כעבור עשרות שנים, ב-2007, התברר כי אחד מחמשת מנהיגי התנועה שהשתתפו בפגישה עם גולדה מאיר היה סוכן של המשטרה. יעקב אלבז, שהיה עבריין מוכר למשטרה, גויס בפברואר באותה שנה כסוכן ומודיע משטרתי בשורות ה"פנתרים השחורים". אלבז קיבל תשלום על שירותיו, והמשטרה אף העלימה עין מפעילותו כסרסור. לדברי רפ"ק אברהם תורג'מן, מגייסו של אלבז, הוא חשש שתנועת הפנתרים השחורים תפעל באלימות כמו התנועה האמריקאית בעלת השם הזהה, ולכן רצה להיות מעודכן במעשיה. ייחודו של אלבז היה שלא היה פעיל זוטר אלא אחד מראשי התנועה, ובשלב מסוים אף נבחר ליו"ר הארגון. לדברי כוכבי שמש, עמיתו בהנהגת הפנתרים השחורים, אלבז הוא שהוביל את התנועה למאבקים אלימים, סיפק בעצמו חזיזים ורימוני עשן, והיה הוא זה שנתן את הכסף לקנות בנזין ואף הדריך את אלי אביכזר איך להכין בקבוקי מולוטוב ושימש למעשה כפרובוקטור של המשטרה[1].

  1. ^ 1.0 1.1 גידי וייץנמר כפול, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2007