משתמש:עידו צ'יבוטרו/טיוטה

לנגפוס לייב (בפולנית: Leyb Langfus), נולד בשנת 1910, בורשה- ונפטר בשנת 1944, אושוויץ. היה פולני יהודי, רב ודיין במאקוב מאזובייצקי. במלחמת העולם השנייה נשלח למחנה הריכוז וההשמדה והועבר לאושוויץ בירקנאו, שם נרצח. לקח חלק מרכזי במרד הזונדרקומנדו.

חיים אישיים

לנגפוס נולד בורשה, פולין בשנת 1910. הוא למד בישיבת צוזמיר ונשא לאישה את מרת דבורה, בתו של הדיין שמואל יוסף רוזנטל ממאקוב מאזובייק. לאחר מות חותנו מונה לייב לדיין העיר במקומו. נולד להם בן אחד ששמו שמואל.

במחנה ההשמדה אושוויץ

ב 18 בנובמבר 1942 גורשה משפחת לנגפוס, יחד עם כל האוכלוסייה היהודית של מאקוב לגיטו מלאווה. ב 10 בדצמבר של אותה שנה, נשלחו משם למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. לפי יחיאל גרנטשטיין, כבר למן ההתחלה טען לנגפוס כי אין להאמין לגרמנים ויש להתנגד להם כי הם רוצים להכחיד את היהודים. בטרנספורט זה היו 2300 יהודים, מהם נלקחו לחיי שיעבוד 523 אנשים. לנגפוס היה חלק מקבוצה של 70 גברים בריאים, וחזקים בגופם שהועברו ל"זונדרקומנדו". בתפקידו כזונדרקומנדו, לנגפוס לא התעסק בשריפת הגופות אלא בחיטוי והתקנת שיער הנשים למשלוח בגרמניה. היתר נשלחו ישירות לתאי הגז, בהם גם אשתו של ר' לנגפוס, ובנם היחיד.

מרד הזונדרקומנדו

קבוצות מחתרתיות הוקמו בכל ארבעת תאי הגזים באושוויץ, והן היו בקשר עם המחתרת הבינלאומית באמצעותו של דוד שמולבסקי [בפולנית:David Szmulewski]. שמותיהם של כמה מראשי מחתרת הזונדרקומנדו נחרתו לעד בספרי ההיסטוריה. היו שם זלמן גרדובסקי וזלמן לוונט ל [איש מהזונדרקומנדו], שהותירו אחריהם רשימות חשובות ביותר שנכתבו בתוך התופת. לפי גדעון גרייף ואיתמר לוין, הרב לנגפוס היה דמות מופת רוחנית ומוסרית, גם הוא מבעלי הרשימות המחתרתיות. בספרם, "מרד באושוויץ, התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944,", טענו כי בתוכניות להתקוממות כללית דובר שפיצוץ אחת המשרפות יהיה האות לפריצת המרד. חלק מהעדים מסרו כי יהודי דתי כבן 40 הסכים להישאר לבדו באחת המשרפות כאשר הוא מצויד בחומר נפץ ולפוצץ אותו על עצמו ועל המשרפה גם יחד. העדים מכנים אותו "הדיין" כך שייתכן מאוד שהכוונה לרב לנגפוס, שהיה דיין כאמור בעיר מקוב מזובייצקי והשתתף בהכנת הרשימות שנטמנו במתחם תאי הגזים.

בעקבות מחקר שהחל לערוך בר מארק ואשר המשיכה אשתו, הסתבר כי כותב היומן הוא מי שכונה בפי האסירים "דער מאקאווער דיין", הלוא הוא לנגפוס, הדיין ממאקוב-מאזובייצקי. על פי השוואות כתבי-היד, משייכים לכותב זה עוד שלושה מסמכים נוספים - שני דוחות על הוצאות להורג, האחד של 600 ילדים, ודוח אחד על הוצאה להורג של 3,000 נשים. באותו דוח מצויה גם עדות, ורשימה מספרית בפולנית, של אסירים שהושמדו בגז בין 9 - 24 באוקטובר 1944 במשרפות מס' 2 ,4 ו 5.

יעקב זילברברג, שהגיע לאושוויץ כשומר מצוות, התייסר לא רק בשל העבודה המחרידה שהוטלה עליו, אלא גם משום שכהן לא היה אמור כלל לגעת בגופות. בעדותו, סיפר זילברג כי שוחח רבות עם לנגפוס, שהיה דיין בעיר מקוב וצורף לזונדרקומנדו בתאי הגזים 3-2. לדברי זילברברג, כבוד הרב אמר לו:"אל תדאג, אנחנו נמצאים כאן כדי לבצע את שליחותו של האלוהים. הוא רוצה כך, ואנחנו מוכרחים לפעול כפי שהוא מצווה, זהו רצון הבורא. אין בכוחנו לשנות את רצונו, כשם שאין לנו שליטה על החלטותיו". עוד הוסיף כיי לדעתו מה שאנחנו עושים זוהי מצווה, כי בדרך זו היהודים באים, בצורה כלשהי לידי קבורה.

לפי דבריו של זלמן לבנטל [שיומנו נמצא ב-1962]. לנגפוס היה אחד מפעילי המחתרת ומתכנני המרד במשרפות. על פי ההערכה, הוא הוצא להורג ב-27 בנובמבר 1944. רוב הדברים שהוא כתב נכתבו בצורת דוח עיתונאי כמעט, אך מדי פעם הוא לא יכל להתאפק והוסיף גם הערכות משלו.

קצת על הזונדרקומנדו

על אנשי הזונדרקומנדו בתאי הגזים הוטלה המשימה לעקור שיני זהב מפיות הנרצחים, לגלח לחטא ולהכשיר את שיער הנשים למשלוח לגרמניה ואחר כך לשרוף את הגוויות ולהשליך את האפר לנהר.

המלאכה לא הסתיימה עם שריפת הגופות, שכן עדיין נשארו עצמות, וגם מן האפר היה צריך להיפטר. בימים שבהם לא הגיעו משלוחים עסקו הזונדרקומנדו בסילוק העצמות שרוכזו המחסנים. הוטל עליהם לכתוש את העצמות לגודל של אבני חצץ."מ-10,000 עד 20,000 איש שהגיעו לשם במשך שבועיים, נשארה ערימה קטנה של אבני חצץ", מעיד שאול חזן. "לאחר מכן לקחנו מוטות עץ עגולים בעלי ידיות ובעזרתם כתשנו את העצמות עד דק. לא ייאמן, אלפי בני אדם היו לערימת אבק".

לידי בנייני הקרמטוריום הגדולים חפרו אנשי הזונדרקומנדו בורות קטנים להטמנת שיירי השריפה. בצדו האחד של התנור בתא גזים 2 היה גם מבנה ובו תנור לשריפת אשפה, שבו נהגו לשרוף מסמכים, צילומים וחפצים אחרים: כל פריטי רכוש הקורבנות שלא היה להם כל ערך עבור הגרמנים.

הגרמנים נהגו להוציא להורג כמויות גדולות מאנשי הזונדרקומנדו ולהחליפם באסירים אחרים.

כל אחד ואחד מאנשי הזונדרקומנדו ידע שהוא חי על זמן שאול ושיומו האחרון יכול להגיע בכל רגע.

נראה שיתר חברי הזונדרקומנדו לא נגררו לאובדן מוסרי משמעותי בזכות קבוצה נרחבת של אנשים בקרבם ששימרו את מוסריותם ואנושיותם. הימצאותם בזונדרקומנדו של יהודים רבים מאוד בעלי עולם ערכי רוחני גבוה מנעה את השחיקה המוסרית ואפשרה לרוב אנשי הפלוגה לעמוד בסחף המוסרי ולשמור צלילות מחשבה ורגש.

מקור יומני הזונדרקומנדו

עבודה רבה ומאומצת נדרשה כדי לנסות ולשחזר את סדר הדפים, ובמקומות אחרים עדיין ניתן לחוש בחוסר רציפותו של הטקסט. סך הכל העמודים שהכניס מארק לספרו הוא 94. תחילה מתאר לוונטל את הנסיעה למחנה ואת ההלם הראשוני לנוכח המפגש עם המוות. אחר-כך הוא מתאר את האווירה שבה חיים אנשי הזונדרקומנדו וממשיך בסקירה ארוכה בהתפתחות רעיון המרד, גיבוש והמחתרת בשלביה השונים, מנהיגיה, הקאפו קמינסקי, שסייעו למורדים והמגע עם המחתרת הלא יהודית, ב 7 באוקטובר 1944, יום המרד, שהה ;לוונטל בקרמטוריום מס' 3 ולא נכח במקום ההתקוממות; לכן דיווחיו לגבי מאורעות אותו יום אינם מדויקים ביותר. ואולם מבחינת התייחסותו והערכתו האישית לגבי המתרחש נודעת לדברים חשיבות רבה, כמובן. המסמך חתום והתאריך הרשום בסופו הוא 10 באוקטובר 1944. את היומן הקדיש לוונטל לחבריו מן המחתרת -- יוסף ורשוובסקי :(Warszawski), זלמן גרדובסקי, לנגפוס, אייזיק קולניאק (Kolniak), יוסף דרווינסקי (Derewinski), לנגפוס ויעקב הנדלסמן (Handelsman). שנה לפני שנמצא כתב-היד הנזכר התגלה כתב היד אחר של לוונטל, שכלל יומן מלודז' ועוד רשימה קצרה מפרי עטו. הוא כותב כי חש חובה לדאוג לשימורו של היומן שהגיע לידיו ומציין כי בשטח הקרמטוריום מצויים כתבי יד נוספים, אשר בעתיד ודאי יעניינו חוקרים רבים, ומוסיף כי על הקוראים לדעת שאין הכתוב משקף את האמת במלואה, שכן המציאות שבה הם חיו היתה נוראה הרכה יותר. עוד מעלה הוא על נס את המרד שהיה בוורשה ושואל שוב מדוע לא נהגו כך גם יתר הנידונים למוות.

יומנו של לייב לנגפוס

ב-1952 התגלה בשטח קרמטוריום מס' 3 כתב-יד החתום באותיות "איר"א". כתב-היד מכיל רשימות שעניינן התקופה שבין 1943 ל-26 בנובמבר 1944. בחלק אחד של היומן תיאורים מפורטים של התרחשויות אשר הכותב נכח בהן ושמצא לנכון להעלותן על הכתב. רוב הדברים כתובים בצורת דו"ת \עיתונאי כמעט, אך מדי פעם בפעם לא יכול הכותב להתאפק והוסיף גם :הערכות משלו. חלק אחר של היומן הינו גביית-עדות מאדם שהצליח לברוח מבלז'ץ (Belzec) ובסופו של דבר הגיע לבירקנאו.

בעקבות מחקר שהחל לערוך מארק ואשר המשיכה אשתו, הסתבר כי כותב היומן הוא מי שכונה בפי האסירים "דער מאקאווער דיין", דהיינו

לנגפוס, הדיין ממאקוב-מאזובייצקי (Makow Mazowiecki). על פי השוואות כתבי-היד משייכים לכותב זה עוד שלושה מסמכים נוספים - שני דוחות על הוצאות להורג, האחד של 600 ילדים, ודו"ח אחד על הוצאה להורג של 3,000 נשים. באותו דו"ח מצויה גם עדות, ורשימה מספרית בפולנית, של אסירים שהושמדו בגז בימים 24-9 באוקטובר 944ו במשרפות מס' 2, 4, ו-5. מיד אחרי המלחמה נמצא באותו מקום מסמך נוסף, אשר נלקח משם והוחזר למוזיאון אושוויץ רק ב-1970. מסמך זה מכיל מספר רשימות של אותו כותב. המסמך אינו חתום, אך כותרו, "דער גירוש" (הגירוש), אזכור שמו, "לייב", בפי אשתו, ומקום ההתרחשויות - מאקוב, מעידים שמדובר בדיין לנגפוס. הרשימות מכילות את סיפור חיסולו של גטו מאקוב מאזובייצקי ב-18.11.42, המעבר למלאווה, הנסיעה ברכבת לאושוויץ וההגעה לבירקנאו. מתוך רשימות אלה נודע לקורא כי לכותב אשה ובן, בפרק הראשון מתאר הכותב את התחושה בבית ערב הגירוש, אך מכאן ואילך הוא עובר לתיאור המאורעות כצופה מן הצד, רק בתיאור הסלקציה בהגיעם לאושוויץ הוא חוזר ומזכיר את משפחתו במשפט אחד. לנגפוס נולד בוורשה ולמד בישיבת צוזמיר. באמצע שנות ה-30 נשא לאשה את בתו של הדיין שמואל יוסף רוזנטל ממאקוב-מאזובייצק. אחרי פטירתו של הדיין בא במקומו לנגפוס, ולאחר שנמלט רב העיר לוורשה, עם הפלישה הגרמנית, מילא גם את מקומו, על פי עדות חברו ב"יודנראט", כבר למן ההתחלה טען לנגפוס כי אין להאמין לגרמנים ויש להתנגד להם. בנובמבר 1942 פונו יהודי מאקוב-מאזובייצקי למלאווה (Malwa), ומשם, בתחילת דצמבר, לאושוויץ (באותו זמן הגיע לשם גם לוונטל). יחד עם לנגפוס גורשו גם אשתו ובנו, שנלקחו מיד עם בואם לתאי הגזים. לנגפוס נבחר לזונדרקומנדו, אך שם הועסק לא בשריפת גויות אלא בחיטוי ובהתקנת שיער הנשים למשלוח לגרמניה. לוונטל תיאר את הדיין כאדם אינטליגנטי ונעים הליכות, אך התקשה להבין את דבקותו בקבלת הדין האלוהי. אכן, מקריאת רשימותיו של לנגפוס אפשר להיווכח שהיה משכיל. העובדה שהמעיט להתייחס למאורעות ולהביע את עמדתו, כדי להביא את הקורא למסקנה שמדובר באדם המקבל עליו את הדין. יחד עם זאת עלינו בידינו חומר מקורי שפורסם מזה שנים במקומות שונים. המדובר ביומנים ורשימות, כתובים ביידיש, של שלושה אנשי זונדרקומנדו, שהיו פעילים גם במחתרת - גרדובסקי (גרדובסקי, ביידיש Gradowski), לוונטל (לוונטל ביידיש Levental) ולנגפוס (לנגפוס, ביידיש Langfus). השלושה שלחו ידם בכתיבה, ולפני הוצאתם להורג קברו את רשימותיהם, מתוך תקווה ואמונה כי בעתיד יתגלו וישמשו מקור למחקר להיסטוריונים בחיפושיהם אחר האמת ביחס למה שהתרחש במחנה בכלל, ובזונדרקומנדו בפרט. כאמור, מזה מספר שנים מצויים הדברים בדפוס, אך להוציא חוקרם הראשון, מארק, טרם נמצא היסטוריון שהקדיש להם עיון מעמיק ומקיף, מעבר לציטוטם באסמכתא או בהערות שוליים.