משתמש:Oranhater/אלכס גתמון

אלכס גתמון (בפולנית: Aleksa Gatmona) 1926 - 1981, היה יהודי ממוצא פולני, פעיל בתנועת "הנוער הציוני". במהלך מלחמת העולם השנייה פעל במסגרת המחתרת של התנועה כפרטיזן בזגלמביה סייע בהברחת יהודים מציפורני הנאצים. [לכתוב על צהל וכו]

ביוגרפיה

אלכס נולד בשנת 1926 בבנדין שבדרום מערב פולין, והיה ילדם השלישי של רלה מבית גראוברד, בתו של הרב, ושלמה גוטמן. אחיו הגדול דב, הידוע בכינויו בולו, נולד בשנת 1918, אחותו אסתר תושיה, נולדה בשנת 1921. ואלכס האח הקטן. המשפחה הייתה ציונית ובעלת זיקה ליהדות ולמסורת. לצד היידיש, דיברו בני המשפחה עברית, פולנית וגרמנית, והעריצו את התרבות הגרמנית. הילדים למדו בגימנסיה העברית "פירסטנברג", בה למדו בפולנית, וגם למדו עברית, והיו חברי תנועת הנוער "הנוער הציוני".

פעילותו במהלך מלה"ע השנייה

בפברואר 1942 נעצר אביו לאחר שניסה לעזור ליהודיה שנעצרה. אלכס ניסה לשחררו אך כשל ואביו הועבר באוקטובר למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח. באותה שנה הוקמה מחתרת חלוצית בבנדין ואלכס היה בין צעירי הארגון אך נראה היה כבר אז שגתמון נכון לקחת על עצמו פעולות נועזות, ניחן באינטליגנציה גבוהה ובכושר ביטוי. עוד בשלביהם הראשונים של הקמת המחתרת אלכס רכש אקדח באופן פרטי מכספי מתנת הבר מצווה שלו. אלכס בעברו עבד ב"שופ" של מיכאץ' הגרמני (מקורב למשפחת גתמון). מיכאץ' שסמך על אלכס הראה לו את אוסף הנשקים הפרטיים שלו בביתו, שכללו 5 רובים ו-22 אקדחים. אלכס הגה לשדוד את את הנשק וב- 22 ביוני יצאו לפעולה אך נכשלו כאשר העוזרת ברחה מידם וצעקה לעזרה. אלכס וחבריו ברחו מן המקום אך זוהו על ידי נערים פולנים. על מנת שהנערים לא ילשינו עליהם שיחדו אותם ונתנו להם את האופניים שבעזרן התניידו עד כה. באותו היום חודשו הגירושים מבנדין. כאשר אלכס וחברו התקרבו אל הגיטו הבחינו כי מוקף ונתפסו על ידי גרמני שהכירם, חברו שלף אקדח ומיד נעצר על ידי 2 אנשים ואלכס התחמק מן הגרמנים ורץ בחזרה אל "השופ" שבו עבד. לפי עדויות העוזרת שברחה מן ניסיון השוד זיהתה את אחד מן חבריו של אלכס, יעקב רוזנברג ושלטי "מבוקש" נפרסו בחוצות בנדין. הוחלט כי אלכס ויעקב יצאו להרי הבסקידים מחופשים כקייטנים פולנים היוצאים לחופשה, וכך בסוף יוני או בתחילת יולי 1943 נפרד אלכס ממשפחתו ויצא לדרך. לאחר שהגיעו אל ההרים שמע אלכס כי ב-1 לאוגוסט 1943 גורשו כ- 30,000 יהודים אל אושוויץ, ושחבריו למחתרת ששהו בבנדין פתחו באש על הגרמנים וגרמו לו למספר אבידות, אך כל הלוחמים נפלו בקרב. עם הגאווה על פעולותיהם והכאב על מותם רצה אלכס להיות איתם שוב לאחר הגירוש. תוך זמן קצר הצליחו ליצור מערכת קשר וסיוע והחלו בהוצאת חבריהם אל מחוץ לגבולות פולין הכבושה. באמצעות תעודות מזויפות התארגנה פעולת ההעברה של כ- 30 מחברי התנועה והוריהם לאוסטריה ומשם קיוו להגיע להונגריה. בין המוברחים היו גם אימו של אלכס, רחל גוטמן ואחותו תושיה גוטמן.

חבר במחתרת הנוער הציוני "נאשה גרופה"

גטמון הגיע אל הונגריה במחצית ספטמבר 1943, בהיותו בן 17 ובסתיו 1943 - חורף 1944 התלכדה מחדש קבוצת אנשי הנוער הציוני וחידשו את לחימתם בגרמנים והקימו קבוצה בשם "נאשה גרופה" (הקבוצה שלנו). אלכס נהג לומר כי "אנחנו לוחמים שהעתקנו את לחימתנו לבודפשט". ניסיונו שרכש בדרך הציב אותו בעמדה מנהיגותית בקבוצה. חברי הקבוצה זיהו יהודי מפולין אשר הלשין והעביר מידע לידי הנאצים על יהודים אחרים ויחד עם אלכס הוציאו אותו להורג. ניסיון טשטוש הרצח היה רשלני וכבר למחרת היום גופתו של היהודי התגלתה וחברי הפעולה נעצרו. אלכס וחברו נחקרו בעינויים במשך 24 ימים ולא נשברו. הם נשלחו לכלא פץ' במהלך המשפט. נקבע להם גזר דין מוות. בסוף נובמבר, שחררו ההונגרים את מרבית האסירים שנידונו לתקופות מעצר קצרות, אך לאחר כמה ימים, ב-28 בנובמבר, בשעה שהעיר מופצצת נמרצות על ידי הרוסים, הגיעו קציני גסטאפו לכלא והודיעו, שלמחרת יוצאו כל האסירים הפוליטיים להורג. בשעות הבוקר של יום ההוצאה להורג ראה אחד מחבריו טנקים גרמניים מתקרבים לחצר בית הכלא, אך פנו לאחור. הוא סבר שהם עורכים מתקפת נגד מפני הרוסים אך הסתבר לו כי הם מנסים להיחלץ מהכיתור הרוסי. משהגיחו טנקים וחיילים של הצבא האדום, הוביל אותם חברו אל האסירים הפוליטיים וכך הציל את חייהם. הם שוחררו מהכלא בשעה 7:30 בבוקר. בשעה 9:30 כבר היו אמורים להיתלות.

במדי הצבא האדום

השחרור על ידי הרוסים היוו לאלכס וקבוצתו כפתיחת דלת חדשה למלחמה בנאצים. הם ביקשו להילחם ולנקום עם מדי הצבא האדום. תחילה הרוסים חשדו בהם בשל שליטתם בשפה הרוסית והם נלקחו לחקירה. למזלם פגשו קפטן יהודי והובילו אותו אל בית הסוהר פץ' שם מצא את כתב האישום נגדם, והחשד הוסר מעליהם. אלכס ביצע מספר תפקידים תחת הצבא האדום (בין היתר מתורגמנים ליחידה מיוחדת).

סוף המלחמה ופעולות הנקמה

במאי 1945 הסתיימה המלחמה ואלכס וחבריו שהגיעו עם הצבא האדום לאוסטריה עמדו בפני נקודת הכרעה חדשה בחייהם. חבריו של אלכס מקבוצת "נאשה גרופה" עלו לארץ ישראל והצטרפו לקיבוץ תל יצחק, חבריו של אלכס באוסטריה עזבו למקומות נפרדים ואילו, אלכס, החליט להישאר באוסטריה עקב שתי סיבות, רצונו ללמוד, והסיבה השנייה, הרצון להמשיך לנקום. אל אלכס הצטרף חבר ישן, מאנוס דיאמנט, איש "נאשה גרופה" שגם הוא בדומה לאלכס, החליט להקדיש את עצמו לנקמה. השניים התיישבו בוינה ונרשמו ללימודים באוניברסיטה. תחומי הלמידה נבחרו בהתאם למטרה שעמדה בפניהם: אלכס נרשם ללימודי משפט, כדי שהשכלתו תסייע לו לפעול נגד פושעים נאציים. ואילו מאנוס פנה ללימודי היסטוריה ועיתונאות, כדי להסתייע לו באיסוף החומר המרשיע נגד הנאצים. פעילויות הנקמה החלו עוד בשנת 1945 שיטת הפעולה הייתה זהה בין החיסולים: השניים היו מזהים את האיש ובשעות הלילה היו מובילים אותו, בכפייה או בפיתוי, למקום חשוך ביער או ליד אגם. שם היו מזדהים בפניו ואחר כך מוציאים אותו להורג. לפי הערכתו של מאנוס במהלך פעילותם חיסלו הוא ואלכס 16 או 18 גרמנים.

עלייתו לישראל ופעילותו לאחר מלה"ע השנייה

לאחר המלחמה הצטרף אלכס לאצ"ל והשתתף בפעולות חבלה נגד מטרות צבאיות בריטיות בוינה. ביוני 1948 עלה על סיפונה של "אלטלנה" והגיע לישראל. הוא גויס לצה"ל, הצטרף לחיל האוויר וקיבל דרגת קצונה. אלכס התקדם בשורות חיל האוויר. בין היתר היה מפקד יחידה מוצנחת שתפקידה היה לחבל בשדות תעופה מעבר לקווי האויב, סגן מפקד בסיס ומפקד בית הספר לקצינים של חיל האוויר.

תרומתו לעלייה החשאית של יהודי מרוקו

עם הכרזת העצמאות של מרוקו ב 1956, אסר השלטון את הגירת יהודי מרוקו לישראל, שעד אז הייתה חוקית. בעקבות זאת, הוחלט בישראל להעביר את האחריות לעליית יהודי מרוקו לידי ה״מסגרת״, ארגון בראשות קציני צה״ל ואנשי מוסד. אלכס, שהיה גבר גבוה, נאה ובעל קול שקט ועמוק, בנוסף לחזותו האירופית וניסיונו הפכו אותו למתאים לתפקיד מנהיג המסגרת' במרוקו עקב כיסויו כתעשיין בלגי נשוי שמתחמק מאשתו עם המאהבת שלו ומקביל מחפש אחר אפשרויות כלכליות חדשות.

בינואר 1961 טבעה ספינת המבצע ״אגוז״ של 'המסגרת' ואיתה 42 מעפילים. אירוע זה הבליט את הסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי לגאלית. טביעתה של אגוז יכלה להביא לביטול המבצע, שכן עתה נחשפה לעיני כל העלייה הבלתי לגאלית. בעיתוני מרוקו התחולל מסע תעמולה נגד יהודי מרוקו שהואשמו בחוסר נאמנות למשטר. ברחובות מרוקו השתררה אווירה אנטי-יהודית. יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ממשלת ישראל / הציונים נעצרו ע״י המשטרה ונחקרו באכזריות. בישראל עלו ספקות ביחס להמשך פעילות העלייה ממרוקו. ועדת חקירה מיוחדת הוקמה כדי לחקור את נסיבות האסון. אנשי "המסגרת" עצמם היו המומים מכובד האסון עליו היו אחראים, אך גתמון היה נחוש מתמיד להמשיך במבצע העלאת יהודי מרוקו, הגם שחבריו למסגרת המליצו על סיום הפעילות. לבסוף, עמדתו החד משמעית ויכולתו להקרין שלווה ובטחון הביאה להם אמונה מחודשת במבצע.

מבצע יכין

במהלך פעילותה של ועדת החקירה החליטה מדינת ישראל להפסיק זמנית את פעילות העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו. ועדת החקירה סמכה את ידיה, למרות האסון, על פעולת ״המסגרת״, כשהיא מדגישה את דבקותם ומסירותם של אנשיה, ונכונותם לפעול בתנאי סיכון גבוהים. הוועדה קבעה כי דפוסי הפעולה שנוצקו מאפשרים את המשך הפעולה, וחרף האסון יש להמשיך בעלייה הבלתי לגאלית ממרוקו. גם עמדתם של יהודי מרוקו צידדה בהמשך העלייה. ימים אחדים לאחר טביעת ״אגוז״ ומעצרי קרובי המשפחה של הנספים, אנשי "המסגרת" הגו רעיונות כיצד להגיב למצב החדש והציעו לגתמון תוכנית נקמה: הם יתפסו את אחד מקציני המשטרה המרוקנים ויוציאו אותו להורג בתלייה ובמקביל יפוזרו כרוזי מחאה. דברים אלו החזירו את גתמון אל ימי נעוריו בפעילויות ״הנוקמים״ ולחלומות הנקמה שלו. אולם עכשיו, כשהוא נמצא בעמדה מנהיגותית, דחה את הצעת הנקמה ואמר: ״מעשי 'המסגרת' מדברים בעד עצמם ואין הפעילים זקוקים למעשים הרפתקניים מעין אלה, כדי להפגין שרירים או כדי להעלות את המורל. הוא חשש פן באוירת ההסתה השוררת בכל המדינה, מעשה קיצוני מעין זה יביא לפרעות ביהודים ושכר הפעולה ייצא בהפסדה״. את פעולת הכרוזים אישר אלכס כפעילות הפגנת נוכחות של ״המסגרת״ כעידוד מורלי ליהודים החוששים להמשיך ולהסתכן הוא השיג מהממונים עליו אישור לפעולה, ואת הכרוזים ניסח במו ידיו. בלילה שבין ה- 8 ל- 9 בפברואר חולקו כ- 10,000 כרוזים והופצו בין היהודים, נתלו על קירות בתים ואף הגיעו לעיתונות. במהלך המבצע ובעקבותיו נעצרו כ-20 מפעיליה של המסגרת במרוקו. העצורים נחקרו בעינויים ואף אחד מראשי הפעילים, רפי ועקנין, מצא את מותו עקב העינויים. וההכנות להמשך העלייה הבלתי לגאלית החלו במקביל. ב-25 בפברואר 1961 מת המלך מוחמד החמישי, ואת מקומו תפס חסן השני. ערב מותו כבר התרככה מדיניותו של המלך הזקן. ואילו יורשו, חסן, חניך בבית ספר מודרני, נקט מראשית דרכו במדיניות ליברלית ומתוך הסתייגותו מגמאל עבד אל נאצר נסיך מצרים (מלחמת ששת הימים). גותמן ראה את ההזדמנות החדשה ובאמצעות סם בן אסרף, יהודי עשיר המקורב לחוגי השלטון, הצליח להיפגש עם מקורב למלך החדש. במרוצת החודשים הקרובים התקיימו 5 פגישות נוספות, שבסופן אושרה הגירת היהודים. ההסכם היה שההגירה לא תתבצע ישירות אל ישראל אלא לארצות הברית או קנדה, ותיערך תחת מעטה סודיות. כמו כן, מדינת ישראל חויבה לשלם כספי פיצויים לשלטונות מרוקו והתחייבה כי העלייה החשאית תיפסק לאלתר. כבר ביוני 1961 הופנקו הדרכונים הראשונים, ועד ספטמבר עלה מספרם על 6,000. בנובמבר 1961 החלה הרכבת האווירית בין קזבלנקה במרוקו, ניצה בצרפת ותל אביב. במקביל, החלו אוניות מסחר להעביר אלפי יהודים שפניהם מועדות כביכול אל ארצות הברית וקנדה, לנאפולי באיטליה ומשם לתל אביב. עד סוף השנה פונו 59 כפרים מיושביהם היהודים ומספר העולים ארצה הגיע ל- 11,478. גתמון סיים את תפקידו בשנת 1963 ויצא עם כרמית לחופשה באיים הקנריים. המבצע הסתיים באביב 1964 ועלו במסגרתו כ- 76,000 עולים לישראל.