משתמש:Roygafni/מלחמת העבדים הראשונה
מלחמת העבדים הראשונה היא מרד העבדים הראשון שפרץ ברפובליקה הרומית בין השנים 135-132 לפנה"ס. המרידה החלה בעיר אֵנָּה שבסיציליה והתפשטה על פני כל האי. את הכוחות המורדים הובילו נביא בשם אֵאוּנוֹס ומצביא בשם קלֵאוֹן. המרד נגמר לאחר שהקונסול פּוּבּליוס רוּפּיליוס צר על העיר אנה וחיסל את ההתקוממות.
הרקע למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפובליקה הרומית כבשה את סיציליה מקרתגו במהלך המלחמה הפונית השנייה בשנת 210 לפנה"ס. במשך מספר עשרות שנים הרומאים החלו ליישב את סיציליה והביאו לשינויים חברתיים ותרבותיים. כחלק מתוצאות המלחמה, רבים מתושבי רומא התעשרו מהניצחונות הצבאיים של רומא, ובמקביל עבדים חדשים רבים הגיעו לשטחי הרפובליקה הרומית כתוצאה מן המלחמה[1]. עבדים רבים שכאלו הגיעו גם לבעלי אחוזות בסיציליה. חלק מן, ובעיקר הצעירים יותר, עסקו ברעיית צאן, אך רבים אחרים הועסקו בעבודות חקלאיות קשות[2]". היחס אל העבדים מצד האדונים נחשב לקשה מאוד, ורבים מן האדונים הואשמו בממשל לא תקין[1]. האדונים העניקו לעבדים מעט מאוד מזון וביגוד, ולעתים קעקעו את עורם כדי לסמן בעלות עליהם. בעקבות חוסר סיפוק צרכיהם הבסיסיים, עבדים רבים יצרו כנופיות והחלו לעסוק בשוד ובביזה, ועל ידי כך רכשו ניסיון קרבי. המושלים הרומאים בסיציליה חששו להתעמת עם הכנופיות הללו. וזאת עקב עצמתן ועקב ההשפעה המרובה שהייתה לאדוניהם, שרובם היו ממעמד הפרשים וחלקם שימשו כשופטים במשפטי תביעה כנגד מושלי המחוזות. כל הסיבות הללו הובילו לתסיסה פנימית בסיציליה ואיימו על יציבות השלטון באי[3].
ראשית המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד פרץ בעיר אנה שבמרכז האי סיציליה, בקרב עבדיו של דאמופילוס ושל אשתו מגאליס. שניהם נודעו כעשירים מאוד, אך בעלי יחס נוקשה כלפי עבדיהם ונהגו להתנשא עליהם ולהשפילם. כתוצאה מכך, תכננו העבדים לקשור נגדם קשר ולהפילם, ויש הטוענים כי היו חלק ממזימה כללית של עבדי אנה להשתלט על העיר. העבדים הללו החליטו לפנות לעבד נוסף בשם אאונוס ולשאול האם יש לפתוח במרד. אאונוס היה עבד ממוצא סורי שנחשב לקוסם ולעושה נפלאות. אאונוס טען כי הוא מתנבא בעזרת האלים ואחדות מנבואותיו התגשמו ומשכו תשומת לב. כתוצאה מכך, אדונו החל להזמינו לשעשע אותו כששהה עם אציליו, והוא הבטיח להם שיום אחד יהיה מלך ויגמול לאלו מביניהם שיתייחסו אליו כראוי. כשפנו אליו העבדים המורדים, דחק בהם אאונוס לפתוח במרד מיד. העבדים קיבצו כ-400 מחבריהם פתחו במרד כשאאנוס בראשם וכשהם מנצלים את היעדרו של הפראיטור הרומי החדש שנקבע לסיציליה פלאוּטיוס היפסאיוס (L. Plautius Hypsaeus) ואת המהומות בספרד שלכדו את תשומת ליבה של רומא. לאחר שהעבדים הצליחו להשתלט על העיר הם ערכו ביזה וטבח בקרב תושבי העיר, ושחררו רבים מחבריהם לעבדות. הם הצליחו ללכוד את דאמופילוס ומגאליס ולאחר משפט קצר הוציאו אותם להורג. בעקבות זאת העבדים המורדים המשיכו והוציאו להורג רבים מאדוניהם, אולם אאונוס חס על האדונים שגילו כלפיו יחס טוב לפני המרידה[4].
התבססות המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהרה, אאונוס התמנה למלך בעקבות יכולות החיזוי שלו וכיוון שהצית את להבת המרד. הוא מינה את אשתו למלכה והקים לעצמו מועצה. הוא סילק מן העיר את התושבים שלא היו חרשי נשק, ואת חרשי הנשק שלח לייצר כלי נשק בידיים כבולות. כתוצאה מכך, הוא הצליח לחמש כ-6,000 מאנשיו בתוך שלושה ימים[5]. אחרים מבין אנשיו צוידו בכלי נשק פשוטים יותר. לאחר שהכוחות תחת פיקודו היו מוכנים, אאונוס וכוחותיו החלו להחריב שדות חקלאיים, תוך שהם מגייסים עבדים נוספים לשורותיהם. לאחר שצבר ניסיון, אאונוס החל להתקיף גם מפקדים רומאים וגבר עליהם בעזרת כוחו המספרי העודף, שהגיע במהרה ללמעלה מ-10,000 איש. במקביל למרידה של אאונוס, עבד נוסף בשם קלאון מקיליקיה פתח גם הוא במרידת עבדים שנחלה הצלחה. כנגד ציפיות הרומאים, החליטו קלאון ואאונוס לאחד את כוחותיהם, וקלאון נשבע אמונים לאאונוס ושימש אותו כמצביא. קלאון הוסיף את 5,000 חייליו לכוחותיו של אאונוס[6]. כשלושים יום לאחר פרוץ המרד הצליחו השניים לנצח בעזרת 20,000 אנשיהם את המפקד הרומאי היפסאיוס שלרשותו עמדו כ-8,000 חיילים סיציליאניים. לפי דיודורוס הביאה ההצלחה להתקבצות עבדים נוספים למרידה, עד שהצבא המאוחד הגיע לכ-200 אלף איש[7]. לפי ליוויוס מנו כוחותיו של קלאון כ-70,000 איש[8].
התפשטות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשנפוצה השמועה על הצלחת מרידת העבדים, פרצו מרידות עבדים נוספות בכל רחבי האימפריה. פרצה מרידה של כ-150 עבדים אף ברומא עצמה, ומרידה של כ-1000 עבדים באטיקה, בדלוס ובמקומות נוספים. עם זאת, מושלי המחוזות הצליחו לדכא את המרידות הללו בהצלחה יחסית - על ידי מהירות התגובה וחומרת העונשים. אף על פי כן, כוח העבדים בסיציליה המשיך להתחזק, ערים נוספות נפלו לידי כוחות המורדים וחיילים רומאים רבים נהרגו על ידי העבדים. בסופו של דבר נשלח בשנת 132 לפנה"ס הפראיטור פובליוס רופיליוס[9] שהצליח לכבוש בחזרה את העיר טאורומניום לאחר מצור קפדני ובגידה מידי עבד שהסגיר לידיו את העיר. מסופר, כי המורדים הרעבים הגיעו אף לתופעות קניבליזם מחרפת רעב. לאחר שנכבשה העיר נכנס אליה רופיליוס עם צבאו והרג את כל העבדים המורדים[10].
סוף המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הניצחון המשיך רופיליוס והטיל מצור על אנה עצמה, בירתו של אאונוס. קלאון נשלח להילחם בכוח הרומי מחוץ לעיר בראש צבא קטן אך הוא הוכנע ומת בקרב. לאחר מצור ממושך, הצליח רוטיליוס לכבוש גם את אנה הודות לבגידה מידי אחד העבדים. אולם אאנוס נמלט מאנה ביחד עם אלף משומרי ראשו, אך מאחר שידעו כי רופיליוס נמצא בעקבותיהם הם החליטו להתאבד בעריפת ראש האחד של השני. אאונוס שפחד מן המוות התחבא עם ארבעה עבדים במערה, אולם נתפס והוצא משם על ידי רופיליוס לאחר שקיבל נמק בעודו במחסה ומת במהרה. רופיליוס המשיך במלאכתו ועד מהרה הצליח לטהר את סיציליה מיתר העבדים המורדים ומן השודדים שפשו בה ובעזרת חיילים מועטים בלבד, ובכך המרד בא אל קיצו[11].
השפעות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העבדים הראשונה בסיציליה הנה ביטוי ראשוני לחוסר היציבות שבמבנה החברתי של העבדים-אדונים ברפובליקה הרומית. בעקבות המרידה, קהילות עבדים נוספות ברחבי יוון ואיטליה זכו ליחס קשה ומחמיר יותר מצד אדוניהם ולכן החלו למחות כנגד היחס שקיבלו. בסופו של דבר, בשנת 104 לפנה"ס פרצה מלחמת העבדים השנייה, ולאחריה פרץ מרד ספרטקוס בשנת 73 לפנה"ס[12].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דיודורס על מלחמת העבדים הראשונה בסיציליה (באנגלית)
- דיודורוס על מלחמת העבדים הראשונה בסיציליה ספר 34 (יוונית עתיקה)
- דיודורוס על מלחמת העבדים הראשונה בסיציליה ספר 35 (יוונית עתיקה)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Theresa Urbainczyk, slave revolts in antiquity, University of California, 2008, P. 11
- ^ Peter, Green, "The First Sicilian Slave War", Past & Present No.20 (Nov. 1961). P.10
- ^ Keith, Bradley, Slavery and Rebellion in the Roman World,London, 1989,P.50
- ^ דיודורוס 34/5 קטע 11
- ^ דיודורס, 34/5 קטע 16
- ^ דיודורס 34/5 קטע 17
- ^ דיודורס, 34/5, קטע 18
- ^ ליוויוס, תקציר לספר 56, פסקא 11.
- ^ ליוויוס, תקציר ספר 59
- ^ דיודורס 34/5 קטע 20
- ^ דיודורס, 34.5, קטע 23
- ^ צבי יעבץ, זאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, ת"א, 1983, עמ' 82