משתמש:Shai.samuel/בנימין שמואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנימין סמואל
בנימין סמואל, 1973
בנימין סמואל, 1973
לידה 2 במאי 1936
פטירה 11 באוקטובר 1973 (בגיל 37)
השתייכות צבא הגנה לישראל
דרגה סמל ראשון (צה"ל)  סמל ראשון
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
עיטור המופת  עיטור המופת

סמ"ר בנימין (בני) סמואל (3 במאי 1936 - 11 באוקטובר 1973) היה חייל מילואים בצה"ל, מעוטר בעיטור המופת על חלקו במשימה בקרבות ההבקעה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, בו נפל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בי"א באייר תרצ"ו 3 במאי 1936 להוריו ארנה ויעקב-שמואל. גדל בעיר חיפה נפל ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973). בני היה בן 37 בנופלו, הותיר אחריו אשה (רות קוואט סמואל) ושלושה ילדים, שי, טל ודיתי, ונקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית טבעון.

בטקס יום הזכרון בשנת 2013, סיפר שי סמואל על אביו:

״אבא, רק בן 37, מביט עם חיוך צנוע וכובש, בשמש הישראלית. התמונה המקסימה הזו צולמה בחצר שלנו בקיץ 73. בדרך כלל אבא היה הצלם, ולכן נותרו לנו מעט מדי תמונות שלו, אבל המון זכרונות. קשה להאמין, אבל עברו כבר 40 שנים בלעדיו, והוא נותר בן 37, צעיר לנצח.

אבי, בנימין בני סמואל נולד ב-36 בחיפה בצל המאורעות. אביו (סבי) יעקב שמואל סמואל, שעלה מהונגריה עם הוריו בעליה שניה, ואימו ארנה, אותה נשא יעקב לאישה כשנסע להביאה מהונגריה במסגרת הברחת יהודים לפלסטינה בראשית שנות ה-30, היו בן מקימי קרית עמל (טבעון). בילדותו הרבה אבי לטייל בשבילים של הסביבה הכפרית בה גדל. ב-54 הוא גוייס לצבא, ושרת כסייר במודיעין. במבצע סיני (56) הוא השתתף כסיירו האישי של חיים ברלב בחטיבת שריון והיה בן הראשונים שהעפילו להר משה. בקרבות מלחמת ששת הימים שירת כסייר אוויר באזור יהודה ושומרון, פעמים אחדות ניצל בדרך נס ממוות, והיה בין הראשונים שהגיעו אל מרומי החרמון. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". אבי הקים מפעל לרצפות תעשתיות ובניה טרומית, עבד בכל רחבי הארץ ובסיני. אותי, שי, הבכור מ-3 ילדים, הוא קיבל כמתנה כשהיה בן 24. מאז שאני זוכר, הרבנו לטייל בארץ. יש לי תמונה מפורסמת בגיל ארבע עם הורי, פולה ודוד בן גוריון בשדה בוקר. כשהייתי בכיתה ג, הגיע אבי לשעור גאוגרפיה וביקש מהמורה לשחרר אותי. "בוא תלמד גאוגרפיה כמו שצריך" הוא אמר, ולקח אותי להצטרף אליו לשיעור טיסה, תחביב חייו. מכוון שהוא עבד במקומות רחוקים, הוא הרבה לטוס ופעמים רבות צירף אותי לצוות. כך בתור ילד צעיר למדתי להכיר את ישראל כולל את אילת והים האדום.

אני זוכר את הבוקר הזה, שבת, יום כיפור 73. הייתי בן 13. יצאנו לחצר ובאויר היו קולות של תנועה על כביש החוף, מסוקים ומטוסים בשדה דב, שבשקט של יום כיפור אפשר היה לשמוע אותם. אבא נכנס הביתה ואמר "יש מלחמה". עלה לחדר, ארז תרמיל, חיבק אותנו חזק, ויצא למלחמה. ככה, בלי צו ובלי קריאה. ביום שני מאוחר בלילה הוא חזר, סיפר שהסורים כבשו את החרמון ושהחברים שלו והוא, הם העיניים היחידות של המדינה בגזרת הצפון. ב-4 לפנות בוקר יום שלישי התעוררתי ושמעתי אותו יוצא. רצתי להפרד ממנו, ושם ליד הפולקסווגאן השכורה הירוקה ראיתי אותו בפעם האחרונה, גבוה, חזק ואוהב.

ביום חמישי, ה-11 באוקטובר 73, יום קרבות ההבקעה ברמת הגולן, צה"ל נותר בחוסר יכולת אפקטיבית של התותחנים לסייע לכוחותנו לפגוע באוייב ועם מלאי פגזים הולך ואוזל. אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות, נתנה ההוראה למטוס העגור 27, להכנס עמוק לתוך טווח הטילים כדי לסייע בטיווח. במטוס ישבו הצוות שהתנדב למשימה: הטייס יעקב ביצור, סיירי האויר בנימין בני סמואל, ואלי אגסי וקצין התותחנים שלום יודקביץ. זמן קצר אחרי שחצה את קו הטילים ניתנה בקשר האזהרה למטוס לחזור, אך הצוות לא השיב בקשר. המטוס נפגע מטיל סטראלה סורי וצנח מגובה 10,000 רגל לאיזור בשליטת הסורים. הכוחות בקרקע דווחו על מצנחים שנפתחו. הבשורה הגיעה אלינו אחרי כשבוע, ואנחנו החלטנו שאם מישהו צנח וניצל זה אבא. את השבועות הבאים עברנו בחיפוש וליקוט ברשימות ותמונות השבויים שהתפרסמו. 4 שבועות אחרי הנפילה הגיעה הבשורה המרה. אבי נקבר בטקס צבאי, שנה אחרי המלחמה, בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית טבעון. הוריו נקברו בראש אותה גבעה ליד הוריהם, שנים מאוחר יותר. לימים, כאשר הגעתי לשרת באותה יחידה, בתור סייר אויר, ישבתי יום אחד בחדר הטייסת 101 בשדה דב, וקראתי בספר הטייסת על אותה המשימה. מסתבר שבאותו יום ארור נפלו 11 מטוסים שלנו ברמת הגולן. מטוס העגור 27 של אבי, היה המטוס הקל היחיד בניהם והיחיד שהופל אי פעם בקרב. אבי כמו תמיד, היה חלוץ לפני המחנה, חלוץ בהגנה על הבית.

אחרי המלחמה, העניק הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי גור את עיטור המופת לכל אחד מצוות המטוס. בעיטור נכתב "ביום 11 באוקטובר 1973, יצא סייר אוויר סמ"ר סמואל בנימין ז"ל למשימת סיור אוירית לצורך סיוע לכוחות הקרקע, בעת פריצת כוחותינו ברמת הגולן, במהלך הפעולה היה צורך ליטול סיכונים מעל ומעבר למגבלות שהוכתבו בפקודות. המטוס שבו טס עבר את קו החזית ונפגע ע"י טיל והתרסק. בנימין נהרג בפעולה זו. במעשה זה גילה סמ"ר סמואל בנימין ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה למופת".

41 שנים כבר עברו, והוא נותר בן 37, צעיר לנצח.״

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]