משתמש:Shlomital~hewiki/ארגז חול

ניהול זכויות דיגיטלי או ניהול הגבלות דיגטלי (DRM) הוא מונח־גג לסידורים רבים המאפשרים למוכר של תוכן בצורה אלקטרונית לשלוט על החומר ולהגביל את השימוש בו בדרכים שונות שיכול המוכר להגדיר אותן. באופן טיפוסי התוכן הוא יצירה דיגיטלית המוגנת בזכויות יוצרים שבהן מחזיק המוכר. הסידורים עצמם נקראים אמצעי הגנה טכניים (אם כי ההבדל בין שני המונחים אינו נהיר במיוחד).

מבוא

בעבר, כשהיה התוכן אנלוגי בטבעו, לא היה צורך בטכניקות DRM. היה יותר קל לקנות עותק חדש של כל צורה של קניין רוחני על־גבי מדיום פיזי (נייר, סרט, קלטת) מאשר לייצר עותק כזה באופן עצמאי. ייצור עותק במקום לקנותו צרך זמן רב והיה בדרך־כלל יקר לרוב המשתמשים. איכות העותק ירדה עקב כך פעמים רבות, ובכך עשתה את תהליך ההעתקה פחות מושך, או במקרים מסויימים פחות יעיל.

בכל זאת, המחזיקים בזכויות יוצרים התנגדו באופן תמידי לטכניקות חדשות של העתקה ושכפול. בין הדוגמאות לכך אפשר למנות את המחלוקת סביב קלטת השמע, קלטת הווידאו ושידור רדיו. במובן הזה, מחלוקת ה־DRM היא המשכו של סכסוך מתמשך בין המחזיקים בזכויות יוצרים לבין השימוש בכל טכנולוגיה להעתקה.

המצב השתנה עם הגעתן של טכנולוגיות דיגיטליות. נהיה אפשרי לייצר עותק מושלם של כל חומר דיגיטלי במאמץ מזערי. עם בואו של המחשב האישי נהייתה ההעתקה הפיראטית של תוכנה לסוגיה בשנות ה־70. פיתוח האינטרנט בשנות ה־90 הסירה כל צורך במדיום פיזי לביצוע העברות של קניין רוחני.

אף כי אמצעי הגנה טכניים לתוכנה נפוצים כבר מאז שנות ה־80, ה־DRM משמש באופן הולך וגדל גם ליצירות "אמנותיות". יש הרוצים להשתמש במנגנוני DRM כדי להגן על "מידע קנייני" אחר, בייחוד סודות מסחריים ועובדות במסדי נתונים שאי אפשר להחיל עליהם זכויות יוצרים.

בניגוד להגבלות חוקיות קיימות שההחלה תחת זכויות יוצרים מטילה אותן על בעל עותק של נתונים כאלה, רוב תוכניות ה־DRM עלולות לאכוף הגבלות נוספות, שייכפו ברצונו של בעל זכויות היוצרים לבדו.

מוכרי DRM והמשתמשים בו קוראים את ראשי התיבות כ־"ניהול זכויות דיגיטלי" (digital rights management). לעומת זאת, מכיוון שה־"זכויות" שבעל התוכן בוחר להעניקן אינן בהכרח אותו דבר כמו הזכויות החוקיות הממשיות של צרכן התוכן, מתנגדי DRM טוענים כי השם "ניהול זכויות דיגיטלי" הוא שם מוטעה, וכי "ניהול הגבלות דיגיטלי" (digital restrictions management) הוא שם יותר מדויק לאפיון התפקוד של מערכות DRM. הרבה פעמים הם מצטטים דוגמא מפורסמת של השגת גבול של DRM: בשנת 2000 הוציאה אדובי יצירה שהיא נחלת הכלל, עליסה בארץ הפלאות של לואיס קרול, עם הגנת DRM האומרת כי "ספר זה אינו יכול להיקרא בקול רם" ובכך מבטלת את תכונת הקראת הטקסט הזמינה באופן נורמלי בקורא של אדובי.

באופן קיצוני, יש המציעים כי שליטה כזו תיאכף באמצעות trusted computing כביכול. המתנגדים טוענים כי זה יוצר תרחיש של מערכת מחשוב שלא יכול לסמוך עליה המשתמש שלה, משום שאפשר לשנות את התנהגותה מרחוק בכל עת, בלי להתחשב במעלות החוקיות של הפעלה כזו. לרוב המתנגדים יש אמונה מועטה בכך שבתי המשפט או המחוקקים יוכלו להגביל הפעלה כזו רק למה שמותר בחוק.

חוקים רבים המתייחסים ל־DRM הוצעו או שכבר נחקקו בתחומים מסויימים. חלק מהם ידרשו שלכל מערכות המחשוב יהיו מנגנונים לשליטה על מדיה דיגיטלית.

דוגמא מוקדמת של מערכת DRM היא מערכת ערבול התוכן (Content Scrambling System) שהפעיל פורום ה־DVD על תקליטי DVD של סרטים. במקור פיתחה אותה מצושיטה ביפן. הנתונים שעל ה־DVD מוצפנים כך שאפשר לפתוח אותם ולצפות בהם רק על־ידי שימוש במפתח הצפנה, שאיגוד ה־DVD שמר אותו בסוד. כדי לקבל גישה למפתח היה צריך יצרן של נגני DVD לחתום על הסכם רישוי עם איגוד ה־DVD שמנע מהם לכלול תכונות מסויימות בנגניהם, כמו פלט דיגיטלי להוצאת עותק דיגיטלי באיכות גבוהה מהסרט. מכיוון שהחומרה המסחרית היחידה בעלת היכולת לפתוח את הסרט נשלטה על־ידי איגוד ה־DVD באופן זה, הם יכלו לכפות אילו הגבלות שהם רצו על הנגינה של סרטים כאלה. ראו גם DIVX על וריאציה יותר מגבילה ופחות מצליחה מבחינה מסחרית שאינה משווקת עוד.

כיום כל מערכות ה־DRM נכשלו בעמידה בפני האתגר של ההגנה על זכויותיו של בעל הזכויות ובו־זמנית ההרשאה לרוכש לממש את זכויותיו. אף אחד מהם לא הצליחה למנוע הפרת זכויות יוצרים פלילית על־ידי פיראטים מאורגנים, לא־מורשים ומסחריים. פגמים של כמה מערכות ידועות כוללים:

• DIVX: דרשה קו טלפון ובכך עיכבה שימוש נייד. כדי לקחת לביתו של חבר יצירה שנרכשו לה נגינות ללא הגבלה (דבר שנקרא DIVX Silver), היה צריך לסחוב נגן DVD במשקל 14 קג' בנוסף לתקליטור הקל; או לטלפן לשירות ה־DIVX שיעבירו את הנגן של החבר לחשבון של רוכש היצירה, ואחר־כך לטלפן שוב להחזרה. הדבר הגביל את השימוש ההוגן, כמו יצירת קומפילציות, על־ידי הרוכש, וכן הגביל את מכירתן או השאלתן של היצירות הנרכשות, אשר הכילו את החשבון של הרוכש המקורי צרובות על תקליטור ה־DIVX Silver.

• CSS: מגביל את היכולת לקנות בארץ אחת ולנגן בארץ אחרת, שכן CSS משמשת גם לאכיפת קידוד איזורי. מגביל את זכויות השימוש ההוגן של הרוכש הראשון, כגון יצירת קומפילציות או העתקים באיכות מלאה לשימושם של ילדים או במכוניות. הגביל את היכולת לנגן יצירות בכל נגן נבחר (בייחוד במחשבי לינוקס) עד בואו של DeCSS ומציאת פגמים באיכות ההצפנה על־ידי חוקרים אקדמיים. היום אפשר ליצור בקלות עותקים באיכות מלאה, וכך השימוש ההוגן על־ידי צרכנים רגילים נהיה קל יותר. ההצפנה לא מנעה את המכירה הסיטונאית של עותקים פיזיים ודיגיטלים של יצירות על־ידי חבורות פיראטים, אפילו לפני מציאת הפגמים בה.

• הפעלת מוצר: מבטלת או מגבילה באופן חמור את תפקודיותו של מוצר עד שהמוצר יירשם אצל מוציא לאור באמצעות קוד מיוחד לזיהוי (להפעלה). התהליך משתמש פעמים רבות במידע על תצורת החומרה שמשמש לגישה למוצר - הוא מסכם אותו עם מספר הזיהוי הספציפי לרשיון המוצר. מיקרוסופט הייתה החברה הראשונה שהשתמשה בשיטה זו, במוצר Microsoft Reader שלה. מאוחר יותר שימשה ההפעלה ב־Windows XP ולאחר־מכן עם Office XP. בסופו של דבר פותחו דרכים עוקפות להבסת ההפעלה.

חוק המילניום

חוק המילניום, ה־DMCA ‏(Digital Millenium Copyright Act), הועבר בארצות־הברית במאמץ להפוך את עקיפתן של מערכות כאלה לבלתי חוקית. הוא עבר ללא דיון, ואף ללא התנגדות סמלית, כשהקונגרס היה כנראה תחת הרושם כי הוא פעולה "טכנית" ללא השלכות חשובות למדיניות הציבורית. ממשלות אחרות רבות הלכו אחר צעד זה.

למרות החוק הזה, שנתקל בהתנגדות משמעותית מטעמים חוקתיים, עדיין קל באופן יחסי למצוא נגני DVD העוקפים את ההגבלות ששאף איגוד ה־DVD לכפות. ג'ון הוי, נשיא אגודת השליטה על העתקת DVD, אמר בעדות לספריית הקונגרס ב־2003, "מעבר לכך, אם צרכן בארצות־הברית רוצה בצפייה בתקליטור DVD שקודד איזורית לאירופה בלבד, אז צרכן זה הינו חופשי לרכוש נגן DVD (בחומרה או בתוכנה) המקודד לנגן DVD אירופי. שום הגבלות חוקיות אינן חלות - לא של רשיון CSS ולא בדרך אחרת - לייבואם ושימושם של נגנים לא־אמריקאיים לארצות־הברית".

היה מעצר וחקירה מתוקשרים היטב של מתכנת רוסי, דמיטרי סקלייארוב, בגין הפרת ה־DMCA. הוא ביצע את העבודה למען מעבידו, אלקומסופט, כשהוא ברוסיה, ששם היא הייתה ונשארה חוקית לגמרי. המוצר אפשר לבעלי סיסמא, שלכאורה נרכשה באופן חוקי יחד עם עותק מוצפן של היצירה, ליצור עותקים ללא ההצפנה המגבילה אותם לשימוש על מחשב יחיד. סקלייארוב נעצר בהאשמות פליליות בזמן ביקור להרצות בארה"ב ונשאר זמן רב בכלא עד שהושגה פשרה. המשפט הפלילי נגד אלקומסופט הסתיים בזיכוי.

ה־DMCA גורם גם לצינון בפעילויותיהם של מדעני מחשב לגיטימיים לחלוטין. פרופ' פלטן מפרינסטון התקשה בפרסום עבודות שהוא ותלמידיו כתבו; הן היו קשורות לתחרות שאותה מימנה חברת תוכנות אבטחה ובה קראה לחקר עיצובו של מוצר. אלן קוקס, האנגלי שהיה סגנו הראשי של לינוס טורבאלדס למשך כמעט כל העשור הראשון של פיתוח לינוקס, התפטר מתפקידו בשל הדאגה כי יוטלו עליו האשמות פליליות כתוצאה מפיסת קוד בליבת לינוקס. הוא אף סירב לשגר הסברים לכמה מהשינויים שנעשו בליבה (יומן השינויים יסודי לפרוייקט) בגלל החשש מחשיפה לרדיפה וענישה תחת ה־DMCA; הסברים כאלו עלולים להיראות כ־"הסגרה" ל־DMCA. וכן סירב להיות נוכח בוועידות תוכנה בארה"ב בשל אותה סיבה. נילס פרגוסון, מומחה להצפנה ויועץ אבטחה הולנדי, גילה פגם בפרוטוקול אבטחה של אינטל וסיפר לאינטל על כך, ונמסר לו כי לאינטל אין התנגדות לכך שיפרסם עבודה על הבעיה. למרות זאת החליט לא לפרסם זאת, בגלל החשש שייעצר תחת ה־DMCA.

בשנים האחרונות הוצעו יוזמת DRM חדשות שעשויות להיות יותר קשות לעקיפה, למשל קודים מונעי העתקה המשובצים באותות המשודרים ב־HDTV, ומערכת ההפעלה פלאדיום. מגוון רחב של מערכות DRM הוצאו לפועל כדי להגביל גישה לספרים אלקטרוניים. ראו ב־TPCA/Palladium FAQ [1] מאת פרופ' רוס ג' אנדרסון מקיימבריג' לדיון ברור בשתי הצעות בולטות.

מתנגדים של DRM, כפי שהוא חזוי להיות וכפי שהוא מיושם כעת, מציינים כי בהעברת השליטה על הגישה למחשב (או השליטה על היכולת להריץ תוכנות מסויימות, או להריץ תוכנות רק עם נתונים מסויימים) לכל אדם חוץ מאשר למשתמש ולמנהל של המכונה, שי סכנה משמעותית מאוד לבעיות שייגרמו על־ידי התערבות של צד שלישי היוצאת מעבר לשליטה על סוגיות קניין רוחני.

למשל, בשל באג (או עיצוב שגוי, או ניהול שגוי של עיצוב שאחרת יכול להיות "סביר"), התוכנה המגינה (למשל במערכת trusted computing) המיישמת את תוכנית ה־DRM באופן מקומי עלולה למנוע את השימוש במחשב בכלל, או את השימוש בתוכנות (או נתונים כקלט לתוכנה) על־אף כי שימוש כזה לגיטימי בהחלט ואינו הפרה של אילו זכויות של בעל זכויות יוצרים. או, במקרה אחר, DVD שנקנה באופן חוקי ייחסם מפני שמשמתשים בו בציוד שאינו מכיל את פעולת ה־DRM הנותנת גישה אליו או שאינו פועל פעולה הדדית נכונה. כיום, יש תקליטורי DVD הנרכשים במקומות מסויימים אשר אינם ניתנים לניגון במקומות אחרים בשל אותן סיבות ממש, אם כי במקרה הזה ההגבלות הן בגלל חישובים מסחריים ולא "אבטחה". מנגנונים ל־DRM כבר הופיעו בגרסאות של כמה תת־מערכות של Windows (כגון Windows Media Player), ומתוכנן שיהיו עוד ביישום של פלאדיום בגרסאות הבאות של Windows.