משתמש:Stavsolz/טיוטה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
דיני הלחימה, מורכבים מכללים וחוקים אשר יצר המשפט הבינלאומי על מנת למסד את הפיקוח הן על השימוש בכוח והן על אופן השימוש בו.[1] הם עוסקים ב-,jus in bello שימוש בכוח במהלך לחימה ומסדירים את מהלכם של מעשי איבה בין מדינות ואת מערכת היחסים המשפטיים בין הצדדים לסכסוך, ובינם לבין מדינות שלישיות. דינים אלו יחולו גם אם השימוש בכוח הינו אסור על פי המשפט הבינלאומי, הם למעשה דיני הסכסוך המזויין .[2]
מקורות דיני הלחימה- הבסיס המשפטי של תחום דיני הלחימה מורכב מאמנות וממשפט מנהגי. מקורותיו הבולטים כוללים את: קוד ליבר משנת 1863, ייסוד הצלב האדום הבינלאומי ב1863, אמנת ג'נבה בדבר טיפול בפצועים משנת 1864. כמו כן, הצהרת סנט פטרסבורג מ1868, בדבר הגבלת שימוש בתחמושת, הצהרת בריסל משנת 1874 וכללי האג משנת 1899 ומשנת 1907 הקובעות דרכי לחימה אסורות. חשוב לציין כי כללי האג אלו, נחשבים כמשפט מנהגי המחייב את כל המדינות. מקור מרכזי נוסף, כולל את ארבעת אמנות ג'נבה שנערכו מחדש ב1949 והפרוטוקולים הנספחים להן משנת 1977. אמנת ג'נבה הראשונה הדנה בפצועים, אמנת ג'נבה השנייה הדנה בפצועים, חולים בים ונטרפי ספינות, אמנת ג'נבה השלישית בדבר טיפול בשבויי מלחמה ואמנת ג'נבה הרביעית הדנה בהגנה על אזרחים. שלושת אמנות ג'נבה הראשונות מהוות משפט מנהגי, כמו כן רוב הוראות אמנת ג'נבה הרביעית נחשבות למנהגיות אף הן. הפרוטוקול הראשון, מטפל בסכסוכים מזוינים בינלאומיים והפרוטוקול השני מטפל בסכסוכים מזויינים שאינם בינלאומיים. שינהם שנויים במחלוקת לגבי מעמדם המינהגי.[3]
תחולת הדינים - דיני המלחמה חלים על שני סוגי סכסוכים, סכסוך מזויין בינלאומי וסכסוך מזויין שאינו בינלאומי. סכסוך מזויין בינלאומי הינו סכסוך בין מדינות. הדינים החלים עליו הם אמנת האג הרביעית והתקנות הנספחות לה, אמנות ג'נבה (1949) להוציא סעיף 3 המשותף והפרוטוקול הראשון הנוסף לאמנות ג'נבה 1977 אשר חלקו ההסכמי חל בסכסוכים בין מדינות שאשררו אותו וחלקו המנהגי חל ביתר הסכסוכים בין מדינות .[4] ואולם, ישנם סכוכים בעלי אופי בינלאומי המתנהלים בין מדינה לבין גורמים א מדינתיים הנכנסים תחת קטגוריה זו. דוגמה לכך, הינו הסכסוך החוזר והנשנה בין מדינת ישראל לבין ארגוני מחבלים מיהודה, שמרון וחבל עזה אשר על פי עמדתו של בית המשפט העליון בישראל מוגדר כסכסוך מזויין בעל אופי בינלאומי.[5] סכסוך מזויין שאינו בינלאומי, הינו סכסוך שאינו בין מדינות, לרוב הינו פנימי. הדינים החלים עליו- המשפט המנהגי וכללים אנושיים ומצפוניים לפי תקנות האג, סעיף 3 המשותף לאמנות ג'נבה המהווה דין מנהגי והפרוטוקול ה2 לאמנות ג'נבה.[6] דוגמה לכך, רצח העם בדארפור שבסודן.[7]
דיני הלחימה הכללים- כפי שנאמר לעיל, דינים אלו מבוססים על אמנות ומשפט מנהגי, הכוללים כללים וחוקים רבים המבחנים בין מותר לאסור, אפרט כעת את המרכזיים שבהם. כלי נשק חוקיים ובלתי חוקיים- לפי הכרזת סט פטרסבורג, אסור להשתמש בנשק המגדיל ללא צורך את סבלם של נפגעים או הופך את מותם לוודאי. תקנות האג מביעות אותו עיקרון בסעיף 23 (ה) אשר אוסר על שימוש בנשק, קליעים או חומר שיש בהם כדי לגרום לנזק מיותר או סבל שלא כצורך.[8] הפרוטוקול המשלים משנת 1977, אוסר על שימשו בנשק, קלעים וחומר אשר על פי אופיים גורמים נזק מיותר או סבל שלא כצורך . בפס"ד הס נגד ראש המטה הכללי, הוגשה עתירה כנגד שימוש צה"ל בפגזים המכילים זרחן לבן. מדובר בנשק העשוי לגרום נזקים חמורים לבני אדם, עובדה היוצרת קושי במיוחד כאשר השימוש בו נעשה בשטח בנוי, המקשה על ההבחנה בין מטרה אזרחית למטרה צבאית. בעקבות כך, הצהירה המדינה כי לא יעשה שימוש בכלי נשק זה בשטח בנוי.[9]
שיטות לחימה חוקיות ובלתי חוקיות- הבחנה חשובה נוספות הינה בחוקיות דרכי הלחימה. למשל, לפי סעיף 24 לתקנות האג, הטעיה כשטית תחבולה מלחמתית הינה מותרת. בניגוד לכך, אוסר סעיף 23 (ב) של התקנות על הריגה או פציעה של פרט אויב בדרכי מעל. כמו כן, ביון הינה שיטת לחימה מותרת אף היא, לפי סעיף 14 של תקנות האג, הקובע כי מותר לצדדים הלוחמים לנקוט באמצעים הדרושים כדי להשיג אינפורמציה, על האויב וארצו, באמצעות אמצעיים אלקטרונים ושימוש במרגלי.[10]
חוקיות מטרות – בשלב הבא בלחימה, יש להבחין בין מטרות חוקיות ללא חוקיות. לפי סעיף 48 של הפרוטוקול המשלים, יש להבחין בין לוחמים לאזרחים ובין מטרות צבאיות למטרות אזרחיות. מטרות חוקיות- לוחמים- לוחמים הם מטרה לגיטימית לאויב בעת לחימה. אובייקטים צבאיים- לפי סעיף 52 לפרוטוקול הראשון, מטרה צבאית היא מטרה מותרת, התורמת באורח ממשי לפעילות צבאית ואשר תפיסתה, נטרולה או השמדתה מעניקה יתרון צבאי ברור. תקיפת מטרה צבאית צרכה להיעשות באופן מידתי, כלומר, בדרך שלא תגרום נזק מיותר לאזרחים או למטרות אזרחיות.[11]
מטרות אסורות- אזרחים- על פי הדין ההומניטרי הבינלאומי, לפי סעיף סעיף 51 (2) לפרוטוקול הראשון לאמנות ג'נבה, אסור לפגוע באוכלוסייה האזרחית. סעיף זה הינו מנהגי, ולכן מחייב את כל המדינות. אם אזרחים אינם חברים בכוחות המזוינים ואינם ממלאים חלק ישיר או פעיל במעשי האיבה או מספקים תחמושת לאויב, אסור לתקוף אותם.[12] במסגרת מבצע עופרת יצוקה, נחקר אירוע שהתרחש בג'וחר א-דיק, בו חייל פתח באש ופגע באישה שהלכה עם קבוצת אזרחים שנשאו דגל לבן וזאת בסטייה לפקודת מפקדיו. בעקבות כך, הפצ"ר הורה על הגשת כתב אישום על הריגה נגד החייל.[13] בניגוד לכך, במידה ואזרחים לוקחים חלק פעיל במאמץ המלחמתי ומהווים לוחמים בלתי חוקיים ניתן לפגוע בהם לפי סעיף 51 (3) לפרוטוקול הראשון. דוגמה לכך, הם פעילי הטרור המנהלים סכסוך מזויין מול ישראל, פעילי טרור אלו, אינם לוחמים לפי ההגדרה תחת סעיף 50 (1) לפרוטוקול הראשון. משמע, הם אזרחים אשר לוקחים חלק במאמץ הלוחמתי ומהווים לוחמים בלתי חוקיים.[14] מטרות אסורות- פגיעה באובייקטים אזרחיים- בנוסף לנאמר לעיל, לפי סעיף 52 לפרוטוקול הראשון, אין לתקוף במכוון מטרות אזרחיות, וכן אין להשמיד רכוש אלא אם ההשמדה נחוצה כצורך צבאי חיוני.[15] דוגמה לכך, הינה אירוע הנחקר בדוח גולדסטון ובו נורו מרגמות ע"י צה"ל ברחוב אל פאחוה, קרוב למתקן בית ספר של אונר"א השימש כמחסה לאזרחים. הוסבר, כי צה"ל ירה ופגע בחוליית משגרי פצצות של החמאס, אשר חזרה וירתה על כוחות צה"ל מאתר המקורב לבית הספר. מסקנתו של הפצ"ר הייתה כי המתקפה הייתה מידתית, היא כוונה כלפי מטרה צבאית לגיטימית אשר היוותה סכנה לכוחות צה"ל. בתי חולים ומתקנים רפואיים אחרים- לפי סעיף 27 של תקנות האג, בזמן מצור והפגזה יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לשמור כמה שאפשר על בתי חולים ומקומות איסוף של פצועים וחולים. מקומות תפילה- סעיף 27 של תקנות האג מורה, כי במהלך מצור והפגזה יש לשמור ככל הניתן על בניינים המוקדשים לדת, בתנאי שלא נעשה בהם באותה העת שימוש למטרות צבאיות.[16] בדוח גולדסטון נטעון כי בינואר 2009, נהרגו אזרחיות בתוך מסגד אל מקאדמה אשר בכניסתו עמדו פעילי טרור. בחקירות התברר כי מפקדי צה"ל, לא היו מודעים לכך כי המבנה הסמוך למקום שבו נמצאים הפעילים הוא מסגד. אך מנגד, לקצין שהיה מעורב בהכנות לתקיפה, נודע לאחר אישורה כי המבנה עשוי להיות מסגד. בכך שלא דיווח למפקדיו הוא נשפט ולא יורשה למלא תפקידים בעלי אופי דומה בעתיד.[17]
שבויי מלחמה-מלבד ההגונות על זכויות האזרחים, ישנם דינים העוסקים בהגנה על זכויות לוחמים אשר נפלו בשבי. זכויות אלו מנויות באמנת ג'נבה השלישית, לפיהם יש לטפל בשבויי מלחמה באורח אנושי ולכבד את גופם וכבודם. אין לחשוף אותם ללא צורך לסכנות מלחמה, אין להשתמש בשבויים כמגנים חיים, אין לעונות שבויי מלחמה או לנקוט אמצעי כפייה אחרים במטרה להשיג מהם מידע, אין לבצע ניסוי רפואי אשר לא נחוץ לצרכי הטיפול הרפואי באותו שבויי.[18] מי זכאי למעמד שבוי מלחמה - לוחם הנופל בידי האויב, זכאי למעמד שבויי מלחמה אם הוא נמנה על אחת הקטגוריות הבאות, מתוך סעיף 4 לאמנת ג'נבה השלישית. לוחמים סדירים והנלווים להם של המדינה שהינה צד לסכסוך, אזרח הנלווה בתפקיד לכוחות הצבא, אנשי כוחות המיליציה ותנועות ההתנגדות בתנאי שהתנועה שייכת למדינה שהיא צד לסכסוך, בתנועה יש מבנה היררכי, הלוחמים נושאים סימן היכר, נושאים את נשקם בגלוי ומנהלים את לחימתם בהתאם לדיני המלחמה.[19]
דרכי סיום המלחמה- לסיום, הסכם שלום הוא הדרך הקלאסית והנכונה ביותר לסיים מלחמה. בתאוריה, הסדר השלום יכול להיות מוטל על הצדדים הלוחמים בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, אך במציאות הדבר נעשה באמנת שלום.[20]
ראו גם
קריאה נוספת –
Baxter, R'. (2013). Humanizing the Laws of War. Oxford: Oxford University Press.
כהן, ע', ושני, י'. (2011). "צה"ל חוקר את עצמו- חקירת חשדות להפרת דיני מלחמה" (עמ' 19-33). ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר מדיניות 93.
מודריק-אבן חן, ה'. (2010). טרור ומשפט בינלאומי הומניטרי: הבחנה בין לוחמים לאזרחים בשדה הקרב המודרני (עמ' 133-151). ירושלים: נבו, האוניברסיטה העברית בירושלים.
שבתאי, ר'. (2012). בנבכי המשפט הבינלאומי (פרקים ד-ה). ירושלים: מוסד ביאליק.
קישורים חיצוניים-
Bogdan Trifunovic, Prisoners of War and Internees (South East Europe), October 2014.
Hans Peter Gasser, International humanitarian law and protection of war victims, 1998.
ICRC, Conference of the States Parties to the Chemical Weapons Convention, November 2017.
Irene Herrman and Daniel Palmieri, International Committee of the Red Cross, July 2015.
Jean H. Quataert, International law and the Law of war, October 2014
- ^ המשפט הבינלאומי בין מלחמה לשלום, הוצאת רמות אוניברסיטאית תל אביב, 2006
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 521, נבו, 2010
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי, נבו, 2010
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי, נבו, 2010
- ^ בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נגד ממשלת ישראל, פ"ד סב (1) 507 (2006)
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 528- 530 (מהדורה שנייה 2010).
- ^ Sandesh Sivakumaran The Law of Non – International Armed Conflict,(Oxford University press)(page 202).
- ^ יורם דינשטיין דיני מלחמה 127-130 (1983).
- ^ בג"ץ 4146/11 הס נ' ראש המטה הכללי, פ"ד 1, 1-5 ( 2013).
- ^ יורם דינשטיין דיני מלחמה 132-134 ,136 ,140-141 (1983).
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 531-533 (מהדורה שנייה 2010).
- ^ Michael Byers, WAR LAW – International Law and Armed Conflict (Atlantic Book London 2005) (page 116).
- ^ מדינת ישראל חקירות מבצע 'עופרת יצוקה' ברצועת עזה: עדכון שני (2010).
- ^ בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נגד ממשלת ישראל, פ"ד סב (1) 507 (2006).
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 534- 537 (מהדורה שנייה 2010).
- ^ יורם דינשטיין דיני מלחמה 144, 146, 151 (1983).
- ^ מדינת ישראל חקירות מבצע 'עופרת יצוקה' ברצועת עזה: עדכון שני (2010).
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 539 (מהדורה שנייה 2010).
- ^ Michael Byers, WAR LAW – International Law and Armed Conflict (Atlantic Book London 2005) (page 118). ורובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 541 (מהדורה שנייה 2010).
- ^ רובי סיבל ואחרים משפט בינלאומי 555-556 (מהדורה שנייה 2010).