עזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עזה
غزة
סמל עיריית עזה
סמל העיר
Gaza City.JPG
מרכז העיר עזה
מדינה / טריטוריה Flag of Palestine.svg  הרשות הפלסטינית
נפה נפת עזה
ראש העיר רפיק מכי‏[1]
שטח 55 קמ"ר
גובה 45‏[2] מטרים
תאריך ייסוד המאה ה-15 לפנה"ס (אזכור ראשון)
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

448,426‏  (נכון ל-2014)
8,153 נפש לקמ"ר (נכון ל-2014)
קואורדינטות 31°31′00″N 34°27′00″E / 31.516667°N 34.45°E / 31.516667; 34.45קואורדינטות: 31°31′00″N 34°27′00″E / 31.516667°N 34.45°E / 31.516667; 34.45
http://www.gaza-city.org/
מיקום עזה
עזה
עזה
העיר עזה ורצועת עזה

העיר עַזָּהערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא העיר העיקרית ברצועת עזה, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2014)[3]. נמצאת בשליטת החמאס. השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזה היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור וככל הנראה, הייתה מיושבת ברציפות ב-3,500 השנים האחרונות ואולי אף מוקדם יותר. עקב מיקומה על דרך הים, בין אסיה ואפריקה, אדמתה הפוריה, וערכה בתור עיר נמל נחשבה עזה כנקודה אסטרטגית וניטשו סביבה קרבות ומערכות לאורך ההיסטוריה. לאורך כל ההיסטוריה שלה, עזה מעולם לא הייתה בשלטון עצמי או עצמאית.

האזכור המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעה תחותמס השלישי במאה ה-15 לפני הספירה. תחותמס השלישי כבש ב-1468 לפני הספירה את העיר המכונה בשם "גצת" במסעו לדיכוי המרידה שהונהגה על ידי מלכי מגידו וקדש. העיר גם נזכרה בטבלאות אל עמרנה בשם "Ha-za-ti" עת מושל תענך נקרא להתייצב בפני אמנחותפ השלישי. על פי תעודות אלו ואחרות עולה כי עזה הייתה המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי בשלטון המצרי בכנען שנמשך 300 שנים. מיקומה המדויק של עזה הקדומה אינו ידוע. במאה ה-13 לפני הספירה השתלטו הפלשתים על שפלת החוף הדרומי של ארץ ישראל וכבשו גם את עזה.

מעריכים כיום כי עזה הייתה אחת מהערים הגדולות של הפלשתים. עיר הפלשתים נבנתה על גבעה בגובה של 45 מטרים מעל פני הים, כ-2.4 קילומטרים מהים התיכון. עזה הייתה עיר מבוצרת, גובה החומה היה כמאתיים אמות. הפכה לעיר תחת שליטה רציפה של הישראלים, האשורים, המצרים, הבבלים והפרסים.

בסוף התקופה ההלניסטית היו לעיר עזה קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם הנבטים[4]. המלך אלכסנדר ינאי כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים בטבח שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר‏[5].

עם כיבוש האזור על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי באזור שקיבל מאוחר יותר את השם פרובינקיית פלשתינה ולאחר פיצול הקיסרות במאה הרביעית הפך השלטון המרכזי לביזנטי. בתהליך ניצור הקיסרות הביזנטית, בלטה עזה הביזנטית כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר‏[6].

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עזה הביזנטית

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עזה בתקופה הערבית

עזה נכבשה על ידי הערבים בשנת 635 שהחלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים הנוצרים והיהודים ששכנו בה מלפנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, בה הסתיימה דרך הבשמים שהובילה סחורות יקרות מאסיה ודרך נמל עזה שווקו סחורות אלה לאירופה.

העיר נכבשה על ידי הצלבנים במאה ה-12, אך נכבשה מאוחר יותר שוב על ידי המוסלמים בשנת 1187. בשנות השלטון הממלוכי 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם צפת. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה העות'מאנית נטלה את השליטה על עזה לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 1516-7 ובתחילה מינתה מושלים עות'מאנים, לעתים משותפים למחוז ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים מבית רד'ואן (בערבית: رضوان) שהיה קשור למושל ירושלים מבית פרוח' ולשבט טורבאי‏[7]. בשנת 1662 בקירוב הודחו בני שושלת בית רד'ואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החאג' שעברו בתחומן והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים. יהודי עזתי חשוב הוא נתן העזתי, מפיץ דבריו של משיח השקר שבתי צבי שפעל בשנות השישים של המאה ה-17. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל כבש נפוליאון את העיר לאחר קרב קצר ב-24 בפברואר 1799.

בתחילת המאה ה-20 מנתה העיר כ-16,000 תושבים ומצבה הכלכלי היה טוב. אחת הסיבות למצב זה הייתה יצוא שעורה שגודלה בשטחים החקלאיים בסביבתה. בשנים 1897-1899 עמדה הכמות הממוצעת של יצוא השעורה לבריטניה על כ-30,000 טון בשנה.‏[8]. עזה נודעה גם בבד המשי הארוג בקלילות, ששווק באירופה כבד גאזה וכיום משמש בעיקר לחבישה‏[9].

במלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללת תותחים בריטית מול עזה, 1917
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קרב עזה הראשון, קרב עזה השני, קרב באר שבע

באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים‏‏‏[10]. במהלך 1916 נאבקו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על השליטה בתעלת סואץ ובחצי האי סיני. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת 1917 עמדו באזור רפיח. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין באר שבע. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.

כוחותיו של צ'ארלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה והערפל ב-26 במרץ לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס עלי מונטר הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים כיתרו את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים. הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם בדיר אל בלח, החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק קרס פון קרסנשטיין את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות הבריטים ב-7 בנובמבר.

בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים 3,215 חללים. מתוכם: 2,049 בריטיים, 120 מאנזא"ק ו-40 מהודו. מתוך 3,217 או 3,215 חללים, 781 חללים לא זוהו. בבית הקברות הצבאי קבורים עוד 210 חללים ממלחמת העולם השנייה, 30 חללים מהתקופה שאחריה ו-234 חללים מאומות אחרות.‏[11].

בעת מלחמת העולם השנייה היו בעזה בתי חולים של יחידות אוסטרליות ובריטיות וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי‏‏‏[12].

בתקופת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר.

עוד לפני עזיבת כוחות המנדט הבריטי במאי 1948, נכנסו יחידות של חיל המשלוח המצרי לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על כפר דרום. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור השפלת הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם זו, החילה בה ממשל צבאי ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים הוועד הערבי העליון במקום מועצה זו את "ממשלת כל פלסטין". בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת ירדן. בראש ממשלה של זאת הועמד אחמד חילמי, שר החוץ שלה היה ג'מאל חוסייני והממונה על ביטחון הציבור היה פאיז ביי אידריסי. הוקמה גם אסיפה מכוננת שבראשה הועמד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זו סמכויות של ממש ובספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית כי ממשלה זו חדלה מלפעול.

במבצע קדש ב-1956, נכבשה עזה ב-2 בנובמבר על ידי כוח ישראלי שכלל את חטיבת החי"ר 11, בפיקוד אהרון דורון, שתוגברה בצוות גדודי משורין מחטיבה 37. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון חאן יונס‏‏‏[13]. את מקומה של חטיבה 11 תפסה חטיבה 12 שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד דוד אלעזר שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי פואד דיגווי שהיה מושל רצועת עזה‏‏‏[14]. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מסיני בתחילת 1957.

במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-5 ביוני קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של הצבא המצרי ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של חטיבת הצנחנים[15]. בשעות הבוקר ה-6 ביוני, לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור חאן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה רפאל איתן, מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור חאן יונס ‏‏‏[16]. בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך בבית החולים שיפא.

לאחר מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוף הים של עזה

עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל-1994. החל מתחילת שנות ה-70 החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. ב-1971, בעת שאריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום פעל צה"ל בצורה נרחבת למיגור הטרור ברצועת עזה, והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה.

ב-1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של המועצה הלאומית הפלסטינית נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת 2005 פונו היושבים היהודיים ברצועת עזה, בנסיגה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל מעזה, התגבר ירי רקטות קסאם משטח רצועת עזה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה.

תחת שלטון החמאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניצחון החמאס בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-2006 ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בו הורחקו פעילי הפת"ח, החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה סגר כלכלי על רצועת עזה ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על ישובי עוטף עזה, שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות חיל האוויר הישראלי. בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שבו פעלו כוחות יבשה, אוויר וים כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר ג'באליה, במחנה הפליטים שאטי ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות הישראלים נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של צה"ל ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה״ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור‏ ובין 805-1473 אזרחים הרוגים,‏ ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים,‏‏ מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.

היישוב היהודי בעזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת בית שני וימי המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס ושמעון אחיו יישב בה קהילה יהודית, שהתקיימה עד שנת 61 לפנה"ס אז גירש את המתיישבים נציב סוריה הרומי אולוס גביניוס. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. היה ניתן לראות על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה את הכתובת "חנניה בר יעקב" בעברית וביוונית ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר עד להשחתתה בתחילת האינתיפאדה[17].

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד מנגן בנבל בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (העתק)

סמוך לנמל עזה התגלו שרידי בית הכנסת העתיק בעזה הימית שנבנה בסביבות שנת 508 לספירה, בתקופה הביזנטית. על רצפת הפסיפס של בית הכנסת ניתן להבחין בבעלי חיים אפריקאים שונים עדויי מדליונים ובכניסה מתוארת דמות פורטת בנבל המקסימה את החיות, ומעליה מופיע השם "דויד". בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיעות המילים הבאות ביוונית: "אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569" (ספירת יהודי עזה החלה מהגירוש של גביניוס). קהילת עזה מוזכרת גם בכתבי גניזת קהיר.

התקופה הערבית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן עדויות על יישוב יהודי בעזה הן בסמוך לכיבוש הערבי המוקדם של ארץ ישראל והן במהלכו. כגון בעדותו של הקראי סהל בן מצליח הכהן: "עת עדיין נאסר רשמית על יהודים לעלות לרגל לירושלים היו נוהגים יהודי הפזורה להתקבץ בשלושת הרגלים מארבע כנפות שמיים, מדרום לצוער, ממזרח לטבריה וממערב לעזה, לשוח את שיחם בפני הבורא תחת לבוא אל עיר הקודש"‏[18]. אישוש נוסף לקיומו של יישוב יהודי בעזה במהלך הכיבוש הערבי המוקדם ולאחריו הוא אזכורם של אישים כמשה הנקדן העזתי‏[19] שחי בעזה סביב שנת ד´תק"ס, (800 לסה"נ). וכן של אפרים בן שמריה, מנהיגם של יהודי פוסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, שהיה בן עזה והוא היה נוהג לחתום על מכתביו כך: "אפרים... בן שמריה המלמד בן יחיה העזתי". נראה שאביו או סבו הגיעו למצרים מעזה. בגניזה הקהירית ישנם כתבים רבים המזכירים את היישוב היהודי בעזה באותן שנים. יישוב יהודי בעזה עולה גם על פי הוויכוח שנתגלע בין דוד בן דניאל מזרע ראשי הגולה בבבל ובין משפחת הגאונים לבית הכוהנים אודות השאלה האם עזה ואשקלון נכללות בגבולות ארץ ישראל או מחוץ לה‏[20].

התקופה הממלוכית והעות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן שהיישוב היהודי במקום חרב שוב, אולם עם הכיבוש הממלוכי הגיעו אליה יהודים ובעיר קמה קהילה יהודית שוקקת. משולם מוולטרה מתאר במסעו לארץ ישראל בשנת 1481 את העיר עזה: "ארץ טובה ושמנה ופרותיה משובחים מאד. יש שם לחם ויין, שרק היהודים מכינים. היא בעלת אוכלוסייה גדולה. יש בה כ-70 משפחות יהודיות וכן ארבע משפחות של שומרונים‏[21]. הוא מספר כי היהודים יושבים בחלק העליון של העיר - "בראש (נמצאת) הייודיקה‏[22] ובה הבית של דלילה (הפלישתית), והיה דר בתוכה שמשון הגיבור". כמו כן הוא ראה את "החצר הגדול אשר הפיל בחוזקתו ובתוקפו" והוא מוצא כי הבתים ההם עדיין חרבות ושוממות "כי יראה כי החצר ההוא היה דבר גדול לפי מה שיראה עד היום הזה".

על קהילת היהודים הוא מספר כי יש בית כנסת יפה וקטן. יש להם שדות וכרמים. הנוסע הזכיר שמות של שני יהודים מעזה: ר' משה ב"ר יהודה ספרדי וחותנו ר' מאיר ספרדי צורף.

בתחילת המאה ה-17 כיהן ר' ישראל נג'ארה כרבה של הקהילה עד לפטירתו ב-1628 וקבורתו בבית העלמין היהודי שבה.

בתקופת האימפריה העות'מאנית יצא מעזה נתן העזתי שהכריז על שבתי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת 1660. בפברואר 1799 עם כיבוש הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליאון את העיר, פרצה בה מגפת דבר והיהודים נטשו את העיר.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות (עזה, לוד ושכם) כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות שקמו אז, לפרנסת העולים. בשנת 1886 כבר גרו 30 משפחות יהודיות בעזה, אם כי קודם לכן, בשנת תר"ל 1869, התגוררו בה שתי משפחות מיוצאי מרוקו שהיו הגרעין המייסד להתיישבות היהודית החדשה. החל מ-1907 כיהן הרב ניסים אוחנה כרב קהילת עזה, ייסד בה בית ספר ללימוד תנ"ך ותלמוד בשפה העברית, ואליעזר בן-יהודה נכח בפתיחה שלו. בנוסף, הוא התקין שם מקווה טהרה לנשים, ויזם הקמה של בית עלמין.

אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, וחלקם אף הוגלו מן הארץ.‏[23] בגל התיישבות זה, ידוע כי חלק גדול מיהודי עזה עסק במסחר וכי בין היתר החזיקו במונופול על יצוא אבטיח הפקועה ("חנדל") דרך הים מנמל עזה לנמל המבורג. את הירק גידלו הבדווים שבנגב בחולות, והוא שימש גם כתרופה פופולרית לעצירות. ענף חקלאי נוסף, גידול דגן שעורה ‏שהייתה מבוקשת לתעשיית הבירה, משך הרבה משפחות יהודיות נוספות עד לשנת 1916 השנה בה צבאות הטורקים והגרמנים פינו את כל תושבי האזור לקראת ההתמודדות צבאות בריטניה ובני בריתה. לאחר המלחמה חזרו יהודים לעזה, אך הוכרחו שוב לעזוב בעקבות מאורעות תרפ"ט[24].

מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עזה
זייתון שג'אעיה בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה א-תופאח א-תופאח עלי מונטר האוניברסיטה האיסלאמית בעזה תל אל הווא ג'באליה מחנה הפליטים ג'באליה שיח' עג'לין א-רימאל א-רימאל שאטי שיח' רדואן א-דרג' בית החולים שיפא גדר המערכת סביב רצועת עזה דרך סלאח א-דין סברה א-נאצרMap of gaza city draft1.PNG
אודות התמונה

לחצו על המיקום המתאים במפה לניווט

שיקום העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקרבות שנערכו על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהירי הארטילרי של הכוחות הבריטיים והרס פנימי של הבתים על ידי המגנים הטורקים, חרבה העיר ותושביה נטשוה. רק ביולי 1920, לאחר שנסתיים השלטון הצבאי הבריטי בעיר, החלו התושבים לחזור אל העיר. המנדט הבריטי מינה את הנרי קנדל (שתכנן את תוכנית האב של ירושלים ב-1944) לתכנן את תוכנית האב לעיר, הקצה כספים והחל לבנות את עזה מחדש. בבנייה התמקד קנדל בשיקום חלק קטן ממרכז העיר, כולל הפיכת רחוב עומאר אל-מוכתאר לרחוב המרכזי בעיר, ובמקביל, שם את הדגש על הקמת שכונות מתוכננות בפרברי העיר הישנה‏[25].

מבנה מוניציפלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונות העיר עזה

בשנות שלטונו הראשונות של השלטון הישראלי בעיר חולקה עזה ל-8 שכונות:‏[26]:

נכון ל-2014 מחולקת עזה ל-18 רבעים:

  1. מדינת אל-עוודה (אנ')
  2. שיח' רדואן
  3. א-נסר (אנ')
  4. א-שאטי
  5. רימאל הצפונית"
  6. רימאל הדרומית
  7. א-דרג' (אנ')
  8. א-תופאח
  9. סברה (עזה)
  10. העיר העתיקה
  11. תל אל-הווא
  12. זייתון
  13. שיח' עג'לין (אנ')
  14. א-תורכמאן (חלקה המערבי של (שג'אעיה)
  15. תורכמאן המזרחית (חלקה הדרומי של (שג'אעיה)
  16. ג'דיידה (חלקה הצפוני של (שג'אעיה)
  17. ג'דיידה המזרחית (חלקה המזרחי של (שג'אעיה)
  18. הרחבה מוניציפלית מדרום מערב לעיר (שטח שנוסף לעיר ב-2009)

יישובים סמוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים התפתחה עזה והתפשטה לכל הכיוונים, והיא גובלת כיום ביישובים עצמאיים אחרים הסמוכים אליה כגון:

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אילן מאירי, הנשק הטורקי והבריטי בקרבות עזה, 1917, בתוך: 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל; שחזור האיגוף הגדול והקרב על באר שבע, 31-27 באוקטובר 2007 והכנס השישי על מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל מבאר שבע לשפלת פלשת, מכללה אקדמית ספיר 2-1 בנובמבר 2007. ירושלים: הוצאת אריאל, תשס"ט-2009
  • דרור זאבי, המאה העות'מאנית - מחוז ירושלים במאה ה-17, (תשנ"ז)
  • כהן ולואיס: (Cohen A. & Lewis B. Population and Revenue of Towns in Ottoman Palestine (1978
  • מרדכי אלקיים, 40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה, כסלו תשנ"ה - דצמבר 1994.
  • ברוך תאנה, ערי נחלתנו - מאמרים על . . . עזה , תשנ"ז (1997).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראשי חמאס תקפו את הממשל האמריקאי על החלטתו להטיל סנקציות על ערוץ אלאקצא והבנק האסלאמי, שני מוסדות חשובים של חמאס ברצועת עזה, באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור, 24 במרץ 2010, עמ' 7
  2. ^ גובה העיר העתיקה של עזה - רובע א-דראג', Gaza, אתר גלובל סקיוריטי
  3. ^ http://www.pcbs.gov.ps/Portals/_Rainbow/Documents/gza.htm
  4. ^ מלחמת היהודים ד: 87
  5. ^ קדמוניות היהודים יג: 361-364
  6. ^ Martin Abraham Meyer, History of the City of Gaza (New York, 1907), pp. 60-62
  7. ^ ראו בפרק השני בספרו של זאבי, תשנ"ז. פירוט המבנה הדמוגרפי של העיר, כולל הקהילה היהודית, והכנסות המס העות'מאני מהעיר במאה ה-16 מפורטים בספרם של ברנרד לואיס ואמנון כהן המבוסס על מפקדי המס העות'מאניים
  8. ^ עזה, אנציקלופדיה בריטניקה 1911, כרך 11, עמ' 545
  9. ^ הערך גאזה באנציקלופדיה בריטניקה
  10. ^ [1]‏Commonwealth War Graves Commission
  11. ^ ב-2004 הושחתו ושוברו מצבות בבית הקברות כמחאה על השתתפות כוחות בריטיים במלחמת עיראק‏‏= Palestinians vandalise UK war graves, NEWS.scotsman.com [2]
  12. ^ [3] שם
  13. ^ ‏אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, מפה 218, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978‏
  14. ^ חנוך ברטוב, דדו (כרך ראשון), עמ' 82, וקובץ התמונות, עמ' 160, הוצאת מעריב, 1978‏
  15. ^ ראו עלי מונטר
  16. ^ ‏על פי עדותו של יהודה רשף, מפקד חטיבה 11, ב-"6 ימי מלחמה" - קובץ הדרכה של הנוער העובד והלומד, עמ' 125-126‏
  17. ^ [4]
  18. ^ מתוך ספרו של הקראי סהל בן מצליח בן המאה העשירית בהקדמתו לספר המצוות והגניזה הקהירית כפי שמביא יצחק בן צבי בספרו "שאר ישוב" עמ' 305. ישנו מקור נוסף בפירוש קראי קדום לספר דניאל שחיבר דניאל בן משה אלקומיסי בשנת 900 לערך ובו כתוב לאמור: "ועם ידעי אלהיו הם ישראל יחזקו ויעשו כי טרם בואו לא יכלו לבוא אל ירושלים ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאוות המקדש".
  19. ^ יצחק בן צבי, "שאר ישוב", עמ' 305.
  20. ^ מתוך הגניזה הקהירית, כתב היד הבודליאני וכתב היד של צופוט-קלעה כפי שמביא יצחק בן צבי בספרו "שאר ישוב", עמ' 306
  21. ^ בנוסף לקהילה של שבעים משפחות שמצא במצרים‏
  22. ^ הרובע היהודי
  23. ^ על תולדות היישוב היהודי בעזה בתחילת המאה ה-20 וחורבנו, ראו: אברהם אלמאליחחורבן הישוב היהודי בעזה, חלק א', הד המזרח, 29 בינואר 1943 חורבן הישוב היהודי בעזה, חלק ב', הד המזרח, 12 בפברואר 1943
  24. ^ עפרה לקס, ‏הגירוש מעזה, תרפ"ט, באתר בשבע - ערוץ 7
  25. ^ ‏‏רנה הברון, ‏מוחמד רוּשדי – משרתם של שני שלטונות, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 107-98
  26. ^ דני צדקוני, מי יהיה ראש עיריית עזה, דבר, 8 בפברואר 1973
  27. ^ הברית הוקפאה על ידי תל אביב-יפו ב-10 בפברואר 2008 עקב ירי רקטות הקסאם על ישראל. [5]