לדלג לתוכן

עזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עזה
غزة
סמל עזה
סמל עזה
מרכז העיר עזה, 2007
מרכז העיר עזה, 2007
מרכז העיר עזה, 2007
מדינה / טריטוריה פלסטיניםפלסטינים רצועת עזה
נפה עזה
ראש העיר יחיא א-סראג'
תאריך ייסוד לא ברור; אזכור ראשון במאה ה-15 לפנה"ס
שמות קודמים ḫa-az-zu-tu, Γαζα
שטח 45 קמ"ר
גובה 45[1] מטרים
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיר 590,481 (2017)
 ‑ צפיפות 8,153 נפש לקמ"ר
קואורדינטות 31°30′27″N 34°27′35″E / 31.5075°N 34.459722222222°E / 31.5075; 34.459722222222 
אזור זמן UTC +2
gaza-city.org
(למפת עזה רגילה)
 
עזה
מפה

עַזָּה (כיום בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רַ'זַּה, גַֿזַּה; בימי קדם: באכדית: ḫa-za-ti[2] או az-za-ti,[3] באשורית: ḫa-az-zu-tu,[4] ביוונית: Γαζα[5]) היא העיר הגדולה ביותר ברצועת עזה, עם אוכלוסייה של 590,481 אנשים נכון לשנת 2017.[6][7] מאז חודשיה האחרונים של 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חלקים נרחבים מהעיר חרבו וחלק מתושביה ברחו לדרום הרצועה.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו בשפה הכנענית. שם העיר עבר גלגולים רבים.[8] עזה הייתה עיר גדולה וחשובה עוד מתקופת הברונזה, והמשיכה להתקיים אלפי שנים עד לימינו. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר מהאימפריה העות'מאנית ונכללה בשטחי המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בעקבות מלחמת העצמאות עברה לשלטון מצרים, תחילה תחת שליטת ממשלת כל פלסטין ולאחר מכן בשליטת הנציב הצבאי המצרי. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך הועברה בשנת 1994 לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ ברצועת עזה עימות בין חמאס לפת"ח, ובסופו השתלט ארגון חמאס על העיר וקרע פוליטי נוצר בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז השתלטות חמאס על העיר, פיקחו ישראל ומצרים על מעבר סחורות ובני אדם לרצועת עזה. המטרה המוצהרת של ישראל הייתה מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה. בטבח שבעה באוקטובר 2023 תקפו חמאס ומספר רב של אזרחים עזתים את יישובי עוטף עזה, ורצחו 1,173[9] ישראלים. בעקבות כך, ישראל הכריזה על מלחמת חרבות ברזל נגד חמאס. במהלך הלחימה הפציץ צה"ל חלקים נרחבים מהעיר עזה ומאזור צפון רצועת עזה, והרס מבנים ותשתיות רבים. תושבים רבים נהרגו, ורבים מהשאר נמלטו או פונו לדרום רצועת עזה. לא ברור כמה תושבים נותרו בעיר.[10]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – העיר העתיקה של עזה

עזה היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור. היא הייתה מיושבת לפני כ-3,500 שנה ואולי אף מוקדם יותר. עקב מיקומה על דרך הים, בין אסיה ואפריקה, אדמתה הפורייה, וערכה בתור עיר נמל נחשבה עזה כנקודה אסטרטגית וניטשו סביבה קרבות ומערכות לאורך ההיסטוריה.

תחת שלטון מצרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזכור ההיסטורי המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעה תחותמס השלישי במאה ה-15 לפנה"ס. תחותמס השלישי כבש ב-1468 לפנה"ס את העיר המכונה בשם "גצת" במסעו לדיכוי המרידה שהונהגה על ידי מלכי מגידו וקדש. העיר גם נזכרה במכתבי אחתאתן (אל-עמארנה) בשם az-za-ti במכתב ששלח מלך העיר ia[ḫ]tiri למלך מצרים, בו הוא מביע נאמנות למלך, מזכיר מקרה בו הובא למצרים והבטיח למלך לשמור על שערי עזה ויפו, ומספר שמאז הלך עם חיל מלך מצרים;[3] ובשם ḫa-za-ti במכתב מעבדיחבה[2] ובמכתב ממושל תענך שנקרא להתייצב בה בפני אמנחותפ השלישי.[11] על־פי תעודות אלה ואחרות עולה כי עזה הייתה המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי בשלטון המצרי בכנען שנמשך 300 שנים.

עזה הפלשתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי משבר תקופת הברונזה המאוחרת, גויי הים – שחלקם נעשו בהמשך לפלשתים – השתלטו על חוף כנען וכבשו גם את עזה. דבר זה מוזכר בתנ"ך: ”וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם” (דברים ב', כ"ג). עזה הייתה אחת מערי הפלשתים הגדולות; עזה הפלשתית נבנתה על גבעה בגובה של 45 מטרים מעל פני הים, כ-2.4 קילומטרים מהים התיכון.

התנ"ך מציין את עזה ברשימת ערי יהודה,[12] אך גם כחלק מ"הארץ הנשארת" שיהושע בן נון לא הצליח לכבוש בפועל, ושלט בה אחד מ”חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים” (ארבעת הסרנים האחרים היו האשדודי, האשקלוני, הגתי והעקרוני).[13] שתי פעמים הכה שבט יהודה את עזה, אחת בראשית תקופת השופטים[14] ואחת בימי המלך חזקיהו[15], אך נראה שבשתיהן הם לא הצליחו להחזיק בעיר לאורך זמן, ועזה נותרה פלשתית. לעזה הורידו הפלשתים את שמשון כשלכדו אותו, ובה מתה נפשו עם פלשתים.[16] לעומת זאת שלמה מלך ישראל רדה בעזה, ובימיו העיר היוותה את הקצה הדרומי של ממלכת ישראל המאוחדת.[17]

תחת שלטון אשור, בבל ופרס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתובות המלכותיות של תגלת-פלאסר השלישי מלך אשור, מוזכר חנון מלך עזה כאחד ממלכי הלבנט שהעלו מס לאשור;[18] במקומות אחרים מתואר שהוא השתתף במרד המס נגד תגלת-פלאסר, בעקבותיו ברח למצרים ועזה נכבשה על־ידי אשור, אך לאחר מכן חזר למלוך בעזה בחסות האשורים.[19] תחת שלטון סרגון השני מלך אשור, חנון מלך עזה יחד עם מפקד מצרי נלחמו באשורים ברפיח, והפסידו; המפקד המצרי ברח, וחנון נתפס בשבי האשורים.[20] מרידתו של חנון התרחשה במסגרת מרידה גדולה יותר בלבנט נגד האשורים, בעידוד מצרים. נראה שבשלב זה ירד מעמדה של עזה, בשל פיתוח כלכלי אשורי באזור נחל מצרים, ובשל התעצמות ממלכת אשקלון.[21] בימי מסע סנחריב בלבנט, לאחר שהובסה ממלכת יהודה, חלק מעריה המערביות ניתנו למִתִנתִ מלך אשדוד, פדי מלך עקרון ולצִלִּי־בל מלך עזה.[22] צלי־בל נזכר גם ברשימות מלכי הלבנט שהעלו מנחה למלכי אשור אסרחדון[23] ואשורבניפל.[24]

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מזכיר את עזה בשם "קאדיטיס". נראה שהיגוי זה לשמה של העיר הוא מצרי. לדברי הרודוטוס: "מן העיר קאדיטיס, שלדעתי אינה קטנה בהרבה מסארדיס, מרכזי המסחר שעל חוף הים ועד לעיר יניסוס, הם בידי הערבים"[25] (סארדיס הייתה עיר גדולה באסיה הקטנה ויניסוס היא כנראה אל-עריש). לעזה הייתה חשיבות בשל היותה נמל-מוצא לסחר הבשמים, שהגיע אליה מחצי האי ערב באמצעות סוחרים ערבים ושווק ממנה אל הארצות שלחופי הים התיכון. עובדה זאת העניקה לעיר חשיבות עבור הערבים, והשפעתם בה הייתה ניכרת. ישנו שפע של מטבעות העיר מהתקופה הפרסית, מה שמלמד על חשיבותה הכלכלית.[26]

התקופה ההלניסטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסל זאוס שנמצא בעזה

בשנת 332 לפנה"ס הטיל אלכסנדר מוקדון מצור על עזה. המצור נמשך כ-9 שָבועות, ואחריהם טבח צבאו של אלכסנדר בכל הגברים הלוחמים. הנשים והילדים נמכרו לעבדות.[דרוש מקור]

בסוף התקופה ההלניסטית היו לעיר עזה קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם הנבטים.[27] המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים בטבח שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר.[28]

אלוהי העיר הראשי נקרא "מרנס" ביוונית ו"מרנא" בארמית.[29]

התקופה הרומית והביזנטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עזה הביזנטית
דוד המלך מנגן בכינור בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (רפליקה במוזיאון ישראל)

מבחינה גאוגרפית ראו הרומאים את עזה, שעל רצועת החוף בין ארוד לפלוסיום, כחלק מפיניקיה.[30] עם כיבוש האזור על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי באזור שקיבל מאוחר יותר את השם פרובינקיית פלשתינה ולאחר פיצול הקיסרות במאה הרביעית הפך השלטון המרכזי לביזנטי. בתהליך ניצור הקיסרות הביזנטית, בלטה עזה הביזנטית כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר.[31]

בעזה הייתה קהילה יהודית גדולה. אחד מבתי הכנסת המפוארים בארץ מתקופה זו התגלה ב-1965. כתובת ההקדשה של בית הכנסת העתיק בעזה מעידה שרצפת הפסיפס שלו נתרמה על ידי מנחם וישוע בני ישי בשנת 508. בין יתר האלמנטים והדמויות בפסיפס מתואר דוד המלך (בפסיפס כתוב דויד) מנגן בכינור.

התקופה הערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עזה בתקופה הערבית

עזה נכבשה על ידי הערבים ביולי 634 לאחר מצור קצר.[32] הם החלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים הנוצרים והיהודים ששכנו בה לפָנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, ובה הסתיימה דרך הבשמים שדרכה הובלו סחורות יקרות מאסיה. דרך נמל עזה שווקו סחורות אלה לאירופה.

ב-1077 כבש אתסיז אבן אוק במהלך דיכוי מרד נגד הסלג'וקים את עזה, הוא החריב את העיר כליל והיישוב בה התחדש רק כעבור שני דורות.[33]

העיר נכבשה על ידי הצלבנים במאה ה-12, אולם לאחר מכן נכבשה שוב על ידי המוסלמים, בשנת 1187. בשנות השלטון הממלוכי 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם צפת. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).

בעת החדשה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עזה בציורו של הארי פן, 1880

האימפריה העות'מאנית נטלה את השליטה על עזה לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 7–1516 ובתחילה מינתה מושלים עות'מאנים, לעיתים משותפים למחוז ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים מבית רד'ואן (בערבית: رضوان) שהיה קשור למושלי ירושלים מבית פרוח' ולשבט טורבאי.[34] בשנת 1662 בקירוב הודחו בני שושלת בית רד'ואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החג' שעברו בתחומן והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים. מחשובי יהודי עזה הוא רבי ישראל נג'ארה, פייטן ומשורר, שכיהן כפוסק בעזה, וכרבה הראשי. מנגד נודע גם נתן העזתי, מפיץ דבריו של משיח השקר שבתי צבי שפעל בשנות השישים של המאה ה-17. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל כבש נפוליאון את העיר לאחר קרב קצר ב-24 בפברואר 1799.

בשנת 1881 חודש היישוב היהודי המודרני בעזה כאשר בעיר התיישבו ארבע משפחות יהודיות שעלו מרוסיה לארץ ישראל. בשנת 1905 מונה הרב ניסים בנימין אוחנה על ידי החכם באשי, הרב שאול אלישר, לרב של קהילת עזה כאשר בעיר היו כבר כחמישים משפחות יהודיות.[35] יחסי שיתוף פעולה מיוחדים נרקמו בינו לבין המופתי של עזה.

ב־1893 הוקמה עיריית עזה, בעקבות חוק העיריות העות'מאני שנחקק ב־1877.[36]

בתחילת המאה ה-20 מנתה העיר כ-16,000 תושבים ומצבה הכלכלי היה טוב. אחת הסיבות למצב זה הייתה יצוא שעורה שגודלה בשטחים החקלאיים בסביבתה. בשנים 1897–1899 עמדה הכמות הממוצעת של יצוא השעורה לבריטניה על כ-30,000 טון בשנה.[37] עזה נודעה גם בבד המשי הארוג בקלילות, ששווק באירופה כבד גאזה (שם העיר, כפי שמבטאים אותו באירופה) ושימש בעיקר לחבישה.[38] ענף חקלאי חשוב אותו הובילו יהודי עזה היה המסחר באבטיח הפקועה לתעשיית התרופות באירופה.[39]

במלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוללת תותחים בריטית מול עזה, 1917
ערכים מורחבים – קרב עזה הראשון, קרב עזה השני, קרב באר שבע

באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים.[40] במהלך 1916 נאבקו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על השליטה בתעלת סואץ ובחצי האי סיני. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת 1917 עמדו באזור רפיח. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין באר שבע. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני פרידריך קרס פון קרסנשטיין. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.

כוחותיו של צ'ארלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה והערפל ב-26 במרץ לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס עלי מונטר הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים כיתרו את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים.

הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם בדיר אל בלח, החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק קרס פון קרסנשטיין את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות הבריטים ב-7 בנובמבר.[41]

בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים 3,215 חללים. מתוכם: 2,049 בריטיים, 120 מאנזא"ק ו-40 מהודו. מתוך 3,217 או 3,215 חללים, 781 חללים לא זוהו. בבית הקברות הצבאי קבורים עוד 210 חללים ממלחמת העולם השנייה, 30 חללים מהתקופה שאחריה ו-234 חללים מאומות אחרות.[42]

במפקד האוכלוסין בארץ ישראל (1922) נמנו בעזה 16,725 מוסלמים (מתוכם 3 שיעים והיתר סונים), 701 נוצרים (רובם יוונים-אורתודוקסים) ו-54 יהודים.[43] בעת מלחמת העולם השנייה היו בעזה בתי חולים של יחידות אוסטרליות ובריטיות, וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי.[40]

תחת השלטון המצרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת כל פלסטין
[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני עזיבת כוחות המנדט הבריטי במאי 1948, נכנסו יחידות של חיל המשלוח המצרי לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על כפר דרום. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור השפלה הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם האחרונה החילה בה ממשל צבאי ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים הוועד הערבי העליון במקום מועצה זאת את ממשלת כל פלסטין. בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת ירדן. בראש ממשלה זאת הועמד אחמד חילמי, שר החוץ שלה היה ג'מאל חוסייני והממונה על ביטחון הציבור היה פאיז ביי אידריסי. הוקמה גם אספה מכוננת שבראשה הועמד המופתי חג' אמין אל-חוסייני. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זאת סמכויות של ממש ובספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית כי ממשלה זאת חדלה מלפעול.

תחת נציב צבאי מצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוכל ברחוב בעזה, 1956
10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן-אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר.

במבצע קדש ב-1956, נכבשה עזה ב-2 בנובמבר על ידי כוח ישראלי שכלל את חטיבת החי"ר 11, בפיקוד אהרון דורון, שתוגברה בצוות גדודי משוריין מחטיבה 37. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון ח'אן יונס.[44] את מקומה של חטיבה 11 תפסה חטיבה 12 שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד דוד אלעזר שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי פואד דיגווי שהיה מושל רצועת עזה.[45] כוחות צה"ל נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מסיני בתחילת 1957.

במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-5 ביוני קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של הצבא המצרי ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של חטיבת הצנחנים.[46] בשעות בוקר 6 ביוני, לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור ח'אן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה רפאל איתן, מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור ח'אן יונס.[47] בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך בבית החולים שיפא.

לאחר מלחמת ששת הימים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוף הים של עזה

עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל-1994. בשנת 1969 חוברה העיר לרשת החשמל של ישראל על בסיס הזיכיון ההיסטורי של חברת החשמל.[48] ביולי 1969 חתם המושל הצבאי של עזה, מוטה גור, על צווי גירוש לפייסל חוסייני, אברהים אבו סיטה וחיידר עבדול שאפי.[49]

מתחילת שנות ה-70 החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. בתחילת 1971, פיקד אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון על מבצע למיגור הטרור ברצועת עזה. ב-4 בינואר 1971 הודח ראש עיריית עזה.[50] המבצע נמשך שנה, שירש את הטרור משטח הרצועה,[50] והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים.

בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמו שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. בין השאר הוקמה בדרך זאת שכונת קנדה ברפיח שנמצאת כיום בצידו המצרי של הגבול.[51]

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה.

הרשות הפלסטינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של המועצה הלאומית הפלסטינית נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת 1998 החלה לפעול המכללה האוניברסיטאית למדעים שימושיים.

בשנת 2005, לפי תוכנית ההתנתקות, פונו היישובים היהודיים ברצועת עזה, וצה"ל יצא ממנה יציאה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל, התגבר ירי רקטות קסאם משטח הרצועה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה.

תחת שלטון החמאס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניצחון החמאס בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-2006 ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בו הורחקו פעילי הפת"ח, החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה סגר על רצועת עזה ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי עוטף עזה, שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות חיל האוויר הישראלי. בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שבו פעלו כוחות יבשה, אוויר וים כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר ג'באליה, במחנה הפליטים שאטי ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות הישראלים נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של צה"ל ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה"ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור ובין 805–1473 אזרחים הרוגים, ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.

מלחמת חרבות ברזל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – קרב עזה (2023), קרב שג'אעייה (2023), קרב שג'אעייה (2024), קרב עזה (2025).
מראה מהאוויר של חורבות שכונת ראפא והאופק של העיר עזה, צולם בתאריך: 2025-01-21

ב-7 באוקטובר 2023, הוביל ארגון הטרור חמאס את טבח שבעה באוקטובר ביחד עם ארגוני טרור נוספים ובהם הג'יהאד האסלאמי, תקף את ישובי עוטף עזה ורצח כ-1,163 ישראלים. בעקבות כך הכריזה ממשלת ישראל מלחמה על החמאס במלחמת ׳חרבות ברזל׳. במהלך המלחמה נכבשו אזורים רבים בעיר וחלקים גדולים ממנה נחרבו על ידי צה"ל. סך הכל נהרגו 72,317 תושבים עזתיים (נתונים מאפריל 2026).[52]

החלטת האו"ם מספטמבר 2025 קבעה כי ישראל מבצעת רצח עם של הפלסטינים בעזה שכולל הרג, הרס, הרעבה ומניעת תנאי חיים בסיסיים.[53] ישנם חוקרים, חוקרות, הוגים וכותבות בישראל ובעולם, שהצביעו על ההרג ההמוני, החורבן ותנאי המחיה והרעב כתואמים קריטריונים של ג'נוסייד, אך הנושא מצוי עדיין בפולמוס בחברה הישראלית, ומבחינת רשמית אין מדינת ישראל לוקחת אחריות על כך.[54]

היישוב היהודי הקדום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היישוב היהודי בעזה

היישוב היהודי בעזה התקיים לסירוגין מהמאה השנייה לפנה"ס ועד מאורעות תרפ"ט והקמת מדינת ישראל כעבור שני עשורים. הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה רבנים ואישים ידועי שם, אך לאורך כל ההיסטוריה הייתה קהילת מיעוט בעיר שרוב אוכלוסייתה אינה יהודי.

קיומה של קהילה יהודית בעזה נזכר לראשונה בתקופת החשמונאים, הקהילה פרחה בשלהי התקופה הביזנטית בארץ ישראל ושוב במאה ה-17. בין היהודים של קהילת עזה בתקופות אלו נמנו דמויות חשובות, ביניהם רבי ישראל נג'ארה מחבר הפיוט ׳לכה דודי ו׳ידידי רועי מקימי׳, וכן נתן העזתי, דמות מרכזית בתנועת השבתאות.

בראשית המאה ה-19 ננטש היישוב היהודי בעיר, אך הוקם שוב כהתיישבות חדשה בעיר בשנת 1886 על ידי יהודים שיצאו לשם מיפו.[55] ארבע המשפחות שחידשו את היישוב היהודי בעזה עלו ארצה מרוסיה בשנת 1881, וביקשו להפעיל בעיר טחנת קמח, הפועלת על ידי קיטור. מושל העיר לא אישר את הקמת הטחנה בטענה, כי נדרש לכך אישור מאיסטנבול. מיסיונר שהיה יהודי מומר (שם משפחתו היה שפירא) סייע להם בהיותו נתין בריטי שאינו כפוף להוראת המושל, והוא אפשר להם להקים את הטחנה במבנה שבחצר ביתו.[35] בשלהי שנת 1887 גדלה הקהילה ומנתה שלושים משפחות יהודיות, רובן עולים מצפון אפריקה בעלי נתינות צרפתית, ספרדית ובריטית. בשנת 1896 כבר היו בעזה מעל חמישים משפחות יהודיות, שהגיעו מירושלים ומחברון. כאשר נשלח הרב נסים אוחנה להיות הרב של קהילת עזה, על ידי החכם באשי מירושלים, הוא הקים בית ספר עברי לילדי היהודים שלמדו עד אז בבית ספר נוצרי פרוטסטנטי. בית הספר הוקם בתמיכת אליעזר בן-יהודה, ובתמיכת השלטונות העות'מאנים. שיתוף פעולה מיוחד נרקם בין הרב אוחנה למופתי של עזה, השייח׳ עבדאללה אל עלאמי, נגד המיסיון הפרוטסטנטי. השייח׳ הגיע לביתו של הרב אוחנה כדי ללמוד ממנו כיצד להוכיח כי הברית החדשה בשקר יסודה, וכי היא משבשת את פסוקי התורה. את הדברים שלמד מפי הרב אוחנה שילב המופתי בדרשותיו במסגד בימי שישי.[56]

מראשית תקופת המנדט הבריטי, הלך הקונפליקט היהודי-ערבי והחמיר, וקהילת יהודי עזה ננטשה כמעט לגמרי לקראת סיום המנדט.

בסקר הכפרים (1945) הוערך שהאוכלוסייה היהודית בעזה מנתה כ-80 נפש[57], אך לאחר מלחמת העצמאות, בה נכבשה העיר עזה וסביבותיה על ידי מצרים, לא התקיים עוד יישוב יהודי בעיר.

ראשי עירייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקרבות שנערכו על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהירי הארטילרי של הכוחות הבריטיים והרס פנימי של הבתים על ידי המגנים הטורקים, חרבה העיר ותושביה נטשוה. רק ביולי 1920, לאחר שנסתיים השלטון הצבאי הבריטי בעיר, החלו התושבים לחזור אל העיר. המנדט הבריטי מינה ב-1937 את הנרי קנדל (שתכנן את תוכנית האב של ירושלים ב-1944) לתכנן את תוכנית האב לעיר, הקצה כספים והחל לבנות את עזה מחדש. בבנייה התמקד קנדל בשיקום חלק קטן ממרכז העיר, כולל הפיכת רחוב עומאר אל-מוכתאר לרחוב המרכזי בעיר, ובמקביל, שם את הדגש על הקמת שכונות מתוכננות בפרברי העיר הישנה.[60]

מבנה מוניציפלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שכונות העיר עזה

בשנות שלטונו הראשונות של השלטון הישראלי בעיר חולקה עזה לשמונה שכונות:[61]

נכון ל-2014 מחולקת עזה ל-18 רבעים:

  1. מדינת אל-עוודה (אנ')
  2. שיח' רדואן
  3. א-נאצר
  4. שאטי
  5. א-רימאל הצפונית
  6. א-רימאל הדרומית
  7. א-דרג'
  8. א-תופאח
  9. סברה
  10. העיר העתיקה
  11. תל אל-הווא
  12. זייתון
  13. שיח' עג'לין
  14. א-תורכמאן (חלקה המערבי של שג'אעייה)
  15. תורכמאן המזרחית (חלקה הדרומי של שג'אעייה)
  16. ג'דיידה (חלקה הצפוני של שג'אעייה)
  17. ג'דיידה המזרחית (חלקה המזרחי של שג'אעייה)
  18. הרחבה מוניציפלית מדרום מערב לעיר (שטח שנוסף לעיר ב-2009)

יישובים סמוכים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים התפתחה עזה והתפשטה לכל הכיוונים, והיא גובלת ביישובים עצמאיים אחרים הסמוכים אליה כגון:

אקלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקלים בעזה
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 18.3 18.9 21.1 24.4 27.2 29.4 30.6 31.7 30.6 28.9 25.0 20.6 25.6
טמפרטורה יומית ממוצעת (C°) 13.9 14.5 16.4 19.1 21.8 24.5 26.0 27.0 25.6 23.3 19.8 16.1 20.7
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 9.4 10.0 11.6 13.8 16.4 19.5 21.4 22.2 20.5 17.7 14.5 11.6 15.7
משקעי גשם ממוצעים (מ"מ) 104.0 76.0 30.0 13.0 3.0 1.0 0.0 1.0 3.0 18.0 64.0 81.0 394.0
לחות יחסית ממוצעת (%) 85.0 84.0 83.0 82.0 84.0 87.0 86.0 87.0 86.0 74.0 78.0 81.0 83.1
שעות שמש ממוצעות 204.6 192.1 241.8 264.0 331.7 339.0 353.4 337.9 306.0 275.9 237.0 204.6 3288.0

ערים תאומות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ גובה העיר העתיקה של עזה - רובע א-דרג', Gaza, אתר גלובל סקיוריטי
  2. 1 2 Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915, עמ' 874–875 – מכתב EA 289
  3. 1 2 Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915, עמ' 888–891 – מכתב EA 296
  4. ↑ Hayim Tadmor, The Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King of Assyria (Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1994), p. 105, 127, 132
  5. ↑ יעקב משורר, המטבעות שנתגלו בחפירות כורזין, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה י"א, 1973, עמ' 158
  6. ↑ מפקד אוכלוסין 2017, הרשות הפלסטינית, פברואר 2018
  7. ↑ https://simplemaps.com/data/xg-cities
  8. ↑ אתר למנויים בלבד אילון גלעד, נהוג לחשוב ששמה של עזה נובע מעוצמה. הפירוש האמיתי הולם בהרבה, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2023
  9. ↑ ※ ישראל במלחמה – תמונת מצב, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (הזירה הפנים-ישראלית, שקף 4) מעודכן ל-22 בינואר 2026
  10. ↑ Gaza has become a moonscape in war. When the battles stop, many fear it will remain uninhabitable, AP, ‏23 בנובמבר 2023 (באנגלית)
  11. ↑ תענך טקסט 6 – תרגום לאנגלית (אורכב 29.10.2016 בארכיון Wayback Machine)
  12. ↑ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק מ"ז
  13. ↑ ספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ג'
  14. ↑ ספר שופטים, פרק א', פסוקים י"ח–י"ט. יהודה לכד את עזה, אך לא הוריש אותה, "כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם".
  15. ↑ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ח'
  16. ↑ ספר שופטים, פרק ט"ז, פסוקים כ"א–ל'
  17. ↑ ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ד'
  18. ↑ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 123
  19. ↑ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III (744–727 BC) and Shalmaneser V (726–722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 105–106
  20. ↑ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 141
  21. ↑ ישראל אפעל, ערך "עזה", בתוך: אנציקלופדיה מקראית ו' (עבד–צרתן), מוסד ביאליק, 1971, עמ' 120 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  22. ↑ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 65
  23. ↑ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  24. ↑ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 141–142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את ספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107)
  25. ↑ הרודוטוס, היסטוריות, ספר ג, פרק 5 (תרגום בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ).
  26. ↑ אוריאל רפפורט, מכורש עד אלכסנדר, עמ' 116.
  27. ↑ מלחמת היהודים ד: 87
  28. ↑ קדמוניות היהודים יג: 361-364
  29. ↑ יוסף נוה, "פחלץ" באוסטרקון ארמי חדש, לשוננו לז, 1973, עמ' 273
  30. ↑ סטראבון, גאוגרפיקה, 16.2, במיוחד 1.16.21 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  31. ↑ Martin Abraham Meyer, History of the City of Gaza (New York, 1907), pp. 60-62
  32. ↑ פיליפ חתי, History of the Arabs (אנ'), 1937. עמ' 148.
  33. ↑ מיכאל איש-שלום, בימי הסלג'וקים, בתוך ספרו: בצילן של מלכויות: תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת קרני, 1975, עמ' 125–126.
  34. ↑ ראו בפרק השני בספרו של זאבי, תשנ"ז. פירוט המבנה הדמוגרפי של העיר, כולל הקהילה היהודית, והכנסות המס העות'מאני מהעיר במאה ה-16 מפורטים בספרם של ברנרד לואיס ואמנון כהן המבוסס על מפקדי המס העות'מאניים
  35. 1 2 ירון הראל, הרב והמופתי נגד הכומר, מקור ראשון מוסף שבת, כ"ג בכסלו תשפ"ו, 12.12.25, עמ' 14
  36. 1 2 Büssow, Johann (2023). "The municipal compound in late Ottoman Gaza: local appropriations of a tanzimat institution and their visual and material communication". doi:10.15496/publikation-72250. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה), Ben-Bassat, Y., Buessow, J. (eds.): From the Household to the Wider World: Local Perspectives on Urban Institutions in Late Ottoman Bilad al-Sham. Tübingen University Press, Tübingen
  37. ↑ עזה, אנציקלופדיה בריטניקה 1911, כרך 11, עמ' 545(הקישור אינו פעיל, 3.3.2019)
  38. ↑ הערך גאזה באנציקלופדיה בריטניקה
  39. ↑ זהר עמר, אבטיח הפקועה בכלכלת העיר עזה בעת החדשה, קורות טז, תשס"ג, עמ' קג-קכ
  40. 1 2 בית הקברות הצבאי בעזה באתר הוועדה של הקהילייה הבריטית לקברי מלחמה
  41. ↑ מפת עזה 1:7,500 מאת משרד המלחמה הבריטי, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ‏1917
  42. ↑ ב-2004 הושחתו ושוברו מצבות בבית הקברות כמחאה על השתתפות כוחות בריטיים במלחמת עיראק דיווח על השחתת מצבות בבית הקברות ב-2004 באתר News.Scotsman
  43. ↑ 1922 Census of Palestine
  44. ↑ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, מפה 218, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978
  45. ↑ חנוך ברטוב, דדו (כרך ראשון), עמ' 82, וקובץ התמונות, עמ' 160, הוצאת מעריב, 1978
  46. ↑ ראו עלי מונטר
  47. ↑ על פי עדותו של יהודה רשף, מפקד חטיבה 11, ב-"6 ימי מלחמה" - קובץ הדרכה של הנוער העובד והלומד, עמ' 125-126
  48. ↑ עזה חוברה לרשת החשמל הישראלית, למרחב, 27 בנובמבר 1969
  49. ↑ ישראל 50 בעמוד על שנת 1969
  50. 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 349.
  51. ↑ דני צדקוני, מה שנשאר משיקום הפליטים, דבר, 10 בפברואר 1982
  52. ↑ WHO Health Cluster Dashboard – West and Gaza, World Health Organization – Eastern Mediterranean Region
  53. ↑ Legal analysis of the conduct of Israel in Gaza pursuant to the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, United Nations Human Rights Council, ‏16 September 2025
  54. ↑ דו״ח ׳הג׳נוסייד שלנו׳, באתר ארגון בצלם, ‏יולי 2025
  55. ↑ יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל, 2010-1860, נתניה, אחיאסף, 2013, עמ' 159.
  56. ↑ נסים אוחנה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס - תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו, ירושלים תשי"ט; קו החריש והאש, עמ' 159, 314.
  57. ↑ סקר הכפרים, Gaza Sub-district, ‏1945
  58. ↑ דני צדקוני, עזה רוצה בחירות, דבר, 7 בפברואר 1977
  59. ↑ رؤساء البلدية السابقون, Municipally of Gaza
  60. ↑ רנה הברון, ‏מוחמד רוּשדי – משרתם של שני שלטונות, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 107-98
  61. ↑ דני צדקוני, מי יהיה ראש עיריית עזה, דבר, 8 בפברואר 1973
  62. ↑ הברית הוקפאה על ידי תל אביב-יפו ב-10 בפברואר 2008 עקב ירי רקטות הקסאם על ישראל. ת"א ועזה - כבר לא תאומות, באתר nrg
אנית "היפוס" (סוס) פיניקית ערים ומושבות פיניקיות
מפת ערי הפיניקים ומושבותיהם
כנען
ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • קרתה • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה • ערקת • צמר • מרימה (אנ') • מרת (אנ') • אַרְוָד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה
פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים/אלשי כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ')
יוון רודן • כפתור • אי־כתר (אנ') • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי (אנ') • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים תחפנחס • מף • איפסמבול
סיציליה צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה אלליה
מצר מלקרת אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת (אנ') • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק (אנ') • חק ש עלשת • תיתגא (אנ') • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת (אנ') • אזמה • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה (אנ') • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • מפרץ מונס קלפה (קרת (אנ'), אלחסירס, גיברלטר) • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים איבשם (אנ') • מגן
עוד מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עזה&oldid=43173641"