משתמש:Tamarkad/טיוטה

סהראב ספהרי (1975)

סהראב ספהרי (בפרסית: سهراب سپهری; 1980-1928) היה משורר וצייר איראני, שנחשב לאחד המשוררים האיראנים החשובים והמוכרים ביותר בעת המודרנית. הוא השתייך לזרם המיסטי החילוני, למרות שהיה מוסלמי ואף התייחס לכך בשיריו ובכתיבתו, ויצירתו התאפיינה בתפיסה רוחנית והומניסטית של חירות, אהבת האדם וחיבור לטבע. כמו כן, הוא הושפע רבות מהזן-בודהיזם והאסתטיקה היפנית, ואף תרגם שירה יפנית לפרסית. יצירותיו תורגמו למגוון שפות וציוריו הוצגו בתערוכות ברחבי העולם.

ביוגרפיה וחיים אישיים

ציור ללא כותרת, צבעי מים על נייר, סהראב ספהרי (1975)

ספהרי נולד בשבעה באוקטובר 1928 בכאשאן, איראן. הוא היה אחד מבין חמישה ילדים, במשפחה בה שני הוריו אהבו ועסקו בשירה ואומנות. אביו היה צייר וקליגרף, ועבד במשרד הדואר. כאשר ספהרי היה ילד אביו לקה בשיתוק ונפטר בטרם עת בשנת 1941. לאחר מות אביו, אמו של ספהרי נאלצה להחליף אותו בעבודתו על מנת לפרנס את המשפחה.

ספהרי החל ליצור בשלב מוקדם בחייו. כבר בין  1940-1933 כאשר למד בבית הספר היסודי, הוא החל לצייר ולכתוב שירה. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1943, עבר לטהראן והחל ללמוד במכללה להכשרת מורים. כשסיים את לימודיו חזר לכאשאן והחל את עבודתו במשרד החינוך. במהלך תקופה זו הוא התיידד עם המשורר משפק כאשאני (בפרסית: مشفق کاشانی), שעודד אותו לכתוב שירה, והחל לכתוב בזמנו הפנוי וללמוד על סופרים איראניים שבהמשך ישפיעו רבות על יצירתו וסגנונו האישי.

בשנת 1947 הוא פרסם את ספר השירה הראשון שלו, בשם ״לאורך הדשא או מקום מנוחתה של האהבה״ (בפרסית: در کنار چمن، یا آرام‌گاه عشق). בשנת 1948 הוא פגש את המשורר והצייר מנוצ'הר שיבאני (בפרסית: منوچهر شیبانی) אשר חשף אותו לאמנים שונים, פגישה שהשפיעה רבות על מהלך חייו. אחריה עזב ספהרי את עבודתו במשרד החינוך, חזר לטהראן ונרשם ללימודי אמנות באוניברסיטת טהראן. בזמן לימודיו עבד כמה חודשים בחברת נפט, ובמקביל התעמק ביצירתם של משוררים וכותבים שונים. בשנת 1951 הוא פרסם אוסף משיריו שנקרא ״מות הצבע״ (בפרסית: مرگ رنگ).  בשנים אלה התיידד עם משוררים וציירים מפורסמים נוספים, שהפכו במשך השנים לדמויות מרכזיות בתרבות האיראנית המודרנית, וביניהם פרוע׳ פרח'זאד ועוד.

ציור ללא כותרת, שמן על קנבס, סהראב ספהרי (1972)

בשנת 1954 סיים ספהרי את לימודיו באוניברסיטת טהראן והחל לעבוד במשרד האמנות וללמד בבית הספר לאמנות. במקביל הוא פרסם תרגומים של שירה יפנית, צרפתית ואנגלית, יחד עם כמה שירים משלו. במהלך שנים אלה הוא טייל וביקר במספר הזדמנויות באירופה ובאפריקה.

ציור ללא כותרת, גואש על נייר, סהראב ספהרי (1960-1965)

בשנת 1957 הוא ביקר בפריז ולמד קורס ליתוגרפיה בבית הספר הלאומי לאמנות (בצרפתית: École Nationale Supérieure Des Beaux-Arts). בתקופה זו העמיק את הקשר בין יצירתו לבין תפיסתו את הטבע ואת הבחנותיו לגבי הניתוק של בני האדם מסביבתם. תחומים אלו אפיינו בהמשך את כתיבתו הפואטית. שנה לאחר מכן, ב-1958, הוצגו מספר ציורים של ספהרי בביאנלה הראשונה שהתקיימה בטהראן. מתוכם אף נבחרו ארבע יצירות שנשלחו לביאנלה בוונציה. בשנת 1960 הוא השתתף בביאנלה השנייה בטהראן, שם גם זכה בפרס לאמנות יפה. לאחר מכן נסע לטוקיו לכמה חודשים כדי ללמוד הדפס עץ עם אניצ׳י הירטסוקה (ביפנית: 平塚 運), אחד האמנים הבולטים ביותר באומנות היפנית במאה העשרים. לאחר מכן הציג שתי תערוכות יחיד בטהראן, והתקבל למשרת הוראה בבית הספר לאמנויות דקורטיביות. לאחר כחצי שנה הוא ויתר על תפקידו כמורה ולמעשה עזב סופית את השירות הציבורי באיראן והחל להתמקד לחלוטין ביצירתו. בשנים אלה הוא פרסם ספר שירה נוסף, הציג תערוכת יחיד ופרסם תרגומים לשירה סינית.

בשנת 1963 הוא הציג שש תערוכות, והחל להתפרסם גם מחוץ לאיראן, ובעיקר בארצות הברית, לאחר שיצירותיו נרכשו והופיעו בתערוכה בשם  ״Fourteen Contemporary Iranian Artists״ שהוצגה במשך ארבע שנים ברחבי ארצות הברית. בשנת 1964 הוא טייל ברחבי הודו, פקיסטן ואפגניסטן, ולאחר מכן פרסם את שירו ״קול צעדי המים״ (בפרסית: صدای پای آب), אחד משיריו המוכרים ביותר שנחשב לזה בו מצא את קולו וסגנונו הייחודי. בשנתיים הבאות הוא המשיך את מסעותיו ברחביו העולם וביקר במינכן, בלונדון, בצרפת, ספרד, הולנד, איטליה ואוסטריה.

החל מ-1968 פרסם ספהרי שירים מעטים והתמקד בעיקר בפעילותו כצייר. ב-1969 הוא נסע ללונדון ולדרום צרפת, שהם הציג את עבודותיו בפסטיבל האומנות הבינלאומי של קאן-סור-מר, ובשנת 1970 הוא עבר למנהטן שם השתתף בכמה תערוכות יחיד. בדרכו חזרה לאיראן הוא שהה בפריז, יוון ומצרים, ובשנת 1975 השתתף בפסטיבל האומנויות הבינלאומי הראשון שהתקיים בטהראן. בהמשך אותה שנה הוא קיבל את פרס השירה על שם פרוע׳ פרח'זאד. בשנת 1977 הוא פרסם אוסף כמעט שלם של כל יצירותיו שנקרא ״שמונה ספרים״  (בפרסית: هشت کتاب). שנה לאחר מכן, בשנת 1978, הוא הציג את תערוכת היחיד האחרונה שלו.

מצבתו של סהראב ספהרי, כאשאן, איראן

בשנת 1979 אובחן ספהרי כחולה בלוקמיה, ונסע לטיפולים בלונדון יחד עם אחותו. ב-2 לאפריל 1980 אושפז בבית החולים בטהראן ונפטר לאחר כמה ימים. הוא נקבר בכפר קרוב לכאשאן, עיר הולדתו. על מצבתו הונחה כתובת מתוך אחד משיריו המפורסמים ״נווה מדבר ברגע חולף״ (בפרסית: واحه ای در لحظه), שאומרת: ״אם תבוא לקרוא לי, דרוך בעדינות, צעד ברכות, פן תיסדק החרסינה העדינה של בדידותי״. מקום קבורתו הפך עם השנים לאנדרטה פופולרית.

ספהרי מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים. בביוגרפיות שנכתבו עליו כמו גם ביומניו וכתבי האישיים לא נמצא כל תיעוד למערכת יחסים רומנטית שניהל במהלך חייו. במשך רוב חייו הבוגרים הוא התגורר עם אחותו ואמו בטהראן. הוא מתואר כאדם מופנם, רך ורגיש בצורה יוצאת דופן. הוא נמנע מהתקהלות של המונים ומעימותים אישיים, ועל כן לא השתתף בערבי הפתיחה של תערוכותיו או הגיב על ביקורות שליליות שפורסמו על עבודתו.

יצירותיו

יצירתו הספרותית

ספהרי עבר שלבים שונים ביצירתו הספרותית, במהלכם השתנו סגנונו וראיית עולמו בצורה כזו או אחרת. כתיבתו של ספהרי משלבת סמלים ומיתוסים של תרבויות, דתות ומסורות שונות ממדינות ברחבי העולם – מסין, יפן והודו ועד למדינות אפריקה ואמריקה. היא מדגישה את הקשר בין בני אדם ליצורים אחרים, לבעלי חיים, חרקים, צמחים וכולי. תפיסותיו, ובהשפעה מכך גם כתיבתו, מבוססות במידה רבה על  הפילוסופיה של הזן בודהיזם, הטאואיזם והפילוסופיה ההינדואית, אשר למד והעמיק בהן במהלך טיוליו וביקוריו בעולם. יחד עם זאת, ספהרי הושפע גם מהפילוסופיה הפרסית הזורואסטרית והאסלאם, והוא היה נטוע עמוק במסורת הלאומית הפרסית. כמו כן, היכרותו עם ספרות המערב יצרה חיבור של הקאנון המזרחי ביצירותיו עם הרעיונות המודרניים של המערב, וביניהם הרומנטיקה, האקסיסטנציאליזם ועוד, ולסופרים והוגים אירופאיים כמו פרנץ קפקא, פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד ורבים נוספים.

מבחינה סגנונית נכתב על יצירתו הפואטית כי היא מאופיינת בפשטות ושקיפות. הוא כתב שבחים לאלמנטים כמו הטבע, האור, האמת והאהבה באופן ישיר ונטול אירוניה או ציניות. שירתו מציעה להבין את המציאות ולהשיג אהבה וחמלה באמצעות טוהר של הלב והנפש, ולא באמצעות הישגים ורכישת ידע. כמו כן, הנושאים שהוא מתייחס אליהם בשיריו לרוב מורכבים ממציאות החיים הפשוטה והיום-יומית. מבחינה סגנונית הוא הושווה אף למשורר הסופי המפורסם ג׳לאל א-דין רומי. אחת הביקורות על כתיבתו ויצירתו הייתה שהיא נעדרת מודעות חברתית או אמירה פוליטית, אולם כתיבתו של ספהרי ניחנה ברגישות רבה, ויש האומרים כי המודעות החברתית בשיריו הולכת יד ביד עם הבחנות ורגישויות אחרות שלו. על אף שענייני השעה העסיקו את ספהרי, ובעיקר אלו שהתחוללו באיראן בתקופת חייו, בכתיבתו ויצירתו הוא עסק בעיקר בסוגיות אוניברסליות של חווית החיים של בני אדם, מה שהפך את יצירתו לרלבנטית ומוערכת בקרב קוראים ברחבי העולם.

עבודות הציור של ספהרי

ציוריו של ספהרי, בדומה לשיריו ויצירתו הספרותית, מתאפיינים בעיקר בתיאורים של טבע וצמחיה. הם מציגים לעיתים כפרים הניצבים בשמש ונראים באופן מטושטש או מעורפל, צללים של חומות ומבנים ותנועתם של מים, נחלים זורמים, קני ציפורים ועוד. דוגמא אחת להעמקתו גם ביצירתו האומנותית באלמנטים של טבע וחיבור בין האדם לטבע היא סדרת ציורים שצייר בנושא גזעי עצים, בה כל ציור מציג תקריב של גזע העץ באופן שנועד להראות אינדיבידואליות של כל ציור ושל כל גזע עץ.

ספרי שירה שפרסם

• לאורך הדשא או מקום מנוחתה של האהבה (בפרסית: در کنار چمن، یا آرام‌گاه عشق), כאשאן, 1947.
• מות הצבע (בפרסית: مرگ رنگ), טהראן, 1951.
• חיי החלומות (בפרסית: زندگی خواب ها), טהראן, 1953.
• הפסולת של השמש (בפרסית: آوار آفتاب), טהראן, 1953.
• נפחו של הירוק (בפרסית: حجم سبز), טהראן, 1968.
• ״שמונה ספרים״ (בפרסית: هشت کتاب), טהראן, 1978.

רבים מספריו תורגמו לאנגלית, וביניהם: Eight Books, The Oasis of Now, The Green Space, The Death of Color, Water's Footfall.

קישורים חיצוניים

• האתר הרשמי של סהראב ספהרי (באנגלית)
• עמוד הפייסבוק הרשמי של סהראב ספהרי
• ערך ויקיפדיה באנגלית