נבלה (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה, נבלה היא בעל חיים שמת ללא שחיטה כלל, או שנשחט שלא כהלכה (כגון שסכין השחיטה לא היה חלק לגמרי, אלא פגום במקצת). השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת, מטמאה טמאת אכלין. אבל לא טמאת נבלות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה (חולין פרק ט). הנבלה אסורה באכילה, ואף מטמאת את הנוגע בה או הנושא אותה בטומאת נבלה.

איסור האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה נאמר: ”לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה, או מכור לנכרי, כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך.” (דברים, י"ד, כ"א) הפסוק קובע שהנבלה אסורה באכילה אולם מותרת בהנאה, כלומר ניתן להפיק ממנה כל תועלת שהיא מלבד אכילה. לפיכך מותר למכרה לנכרי, או לתת אותה במתנה לגר תושב, שלא קיבל על עצמו את כל תרי"ג המצוות אלא רק את שבע מצוות בני נח.

טומאת הנבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – טומאת נבלה

בתורה נאמר: ”וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב... והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב.” (ויקרא, י"א, ל"טמ') התורה מבחינה בין הנוגע, שרק הוא עצמו נטמא ואינו מטמא את בגדיו, לבין הנושא את הנבלה, שטומאתו חמורה יותר, ואף בגדיו נטמאים וטעונים "כיבוס", כלומר, טהרה במקוה. רק החלקים הראויים לאכילה מטמאים. עור הנבלה ועצמותיה טהורים, וכן גם החלב (ח' צרויה) של בהמה שהתנבלה, וניתן לעשות בהם שימוש לכל מלאכה.

עוד נאמר בתורה: ”וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ, ונשא עונו.” (ויקרא, י"ז, ט"וט"ז) בתורה שבעל פה התפרש פסוק זה על נבלת העוף הטהור דווקא, שמטמאת את האוכל אותה, אך לא את הנוגע בה במגע חיצוני. כמו כן מלמדת ההלכה, שרק נבלה מטמאת ואילו טריפה שנשחטה כהלכה אינה מטמאת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.