דברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דברים
Gutenberg bible.jpg
עמוד מתוך תנ"ך גוטנברג
שפה עברית
תקופה היסטורית בימי מות משה
מספר פרקים 34
מספר פסוקים 956
סדרת ספרים התורה
הספר הקודם במדבר

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת"[1]. אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

סגנון ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרו של ספר דברים הוא נאומו של משה בו הוא סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת החוקים שקיבל. במידה רבה חוזר ספר דברים על פרטים רבים שתוארו כבר ביתר ספרי התורה, אלא שהוא עושה זאת בסגנון ייחודי, בשינויי פרטים ובמתן דגש על עניינים כסוגיית ריכוז הפולחן "בָמַקוֹם אָשֶר יִבְחַר ה'", או איסור על הקרבת קרבנות מחוץ לבית המקדש, אשר הובא בסגנון אחר בספר ויקרא, פרק י"ז. בחקר פרשנות המקרא זוהה הספר עם האסכולה הדויטרונומיסטית.

סגנונו של ספר דברים שונה משל שאר ספרי התורה: רובו מורכב מנאום שמשה אמר לבני ישראל בערבות מואב, בטרם כניסתם לארץ כנען - הלא היא ארץ ישראל. יש בספר שני פרקי שירה, פרקים ל"ב ול"ג. המשפטים בספר ארוכים ומורכבים מעט יותר מהעברית הרגילה, והוא משתמש בלשון מלאה יחסית במליצות רטוריות (כדוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים" וכדומה)[2].

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאום משה, שהוא עיקרו של ספר דברים, מספר על ה', שבחר בעם ישראל להיות לו לעם בשל אהבתו ומחויבותו לשלושת האבות. העם הישראלי מחויב לקיים את המצוות שה' ציווה עליהם - כך הספר נפתח, וכך הוא נסגר. הפרק האחרון - פרק ל"ד - מספר על מות משה.

  • החלק הראשון ("אלה הדברים אשר דיבר משה" דברים א א, מזכיר גם את פתיחתו של חומש שמות - "ואלה שמות בני ישראל"), כולל הטפות מוסר לעם והוכחתו על חטאים במדבר. משה מוסר (פרקים א - ד) סקירה היסטורית לא כרונולוגית וניתוח היסטוריוסופי ותיאוסופי של אירועים שונים שאירעו לבני ישראל במדבר, החל מציווי ה' לנסיעתם מחורב לאחר מתן תורה[3], דרך מעמד הר סיני עצמו[4], ומסיים בהטפת מוסר ואזהרה על עבודה זרה ותוצאותיה[5], ובהבטחה או דרישה לחזרה בתשובה[6]. אז ישנה הפסקה בנאום, ומסופר על קיומה הלכה למעשה של מצוות הבדלת ערי מקלט (בעבר הירדן המזרחי) על ידי משה.
  • החלק השני ("ויקרא משה אל כל ישראל" דברים ה א, מזכיר גם את פתיחתו של חומש ויקרא - "ויקרא אל משה"), הוא חלק המצוות, ובו משוחזרות חלק גדול ממצוות התורה, לעיתים בתוספת טעם והסבר. משה חוזר על עשרת הדברות[7], מצווה על ייחוד השם[8], וממשיך בסדרת צוויים, אזהרות והטפות מוסר לקראת בואם של ישראל לארצם החדשה[9]. לאחר מכן הוא שב לסקירתו ההיסטורית וסוקר את מעשה עגל הזהב[10], וחוזר לדרשתו הארוכה[11].
  • בחלק השלישי משה מצווה על כל החוקים והמצוות הקשורים באופן מהותי לארץ ישראל, ומסיבה זו נדחתה מסירתן לעם ישראל עד סמוך לכניסה לארץ (למעט מצוות בודדות שנצטוו עליהן כבר קודם לכן מטעמים שונים). החוקים מורים כיצד יש לנהוג בעבודה זרה והפסילים שבארץ כנען, ומוסיף פרטים במצוות רבות, כמו הקורבנות, כיצד להבחין בין נביאי אמת לבין נביאי שקר, מצוות הקשורות למערכת המשפט בארץ, מצוות שלוש רגלים (פרקים יב-טז), דיני זקן ממרא, מלכים ודיני מלחמה, ועוד דינים רבים אחרים (פרקים יז-כו). בפתח החלק השלישי משה מצווה על קיום מעמד הר גריזים והר עיבל שבו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על קיום כלל מצוות התורה, ובפרט על המצוות המנויות בחלק זה של ספר דברים, שבו מופיעות מצוות הנוגעות לישיבתם של ישראל בארץ.
  • החלק הרביעי ("וידבר משה אל כל ישראל" דברים כז ט, מזכיר גם את פתיחתו של חומש במדבר - "וידבר ה' אל משה"), פותח בציווי נוסף לערוך את מעמד הר גריזים והר עיבל בו יכרתו עם ישראל ברית עם ה' על מצוות ספר דברים. לאחר מכן מונה משה סדרה של ברכות להן יזכו ישראל אם ישמרו את המצוות הללו, וסדרה של קללות באם יפרו את הברית ולא יקיימו את המצוות הללו. משה מוסיף להרבות באיומים ואזהרות על העונשים הצפויים לעוברי הברית (פרקים כז-ל), המגיעים לשיאם בשירת האזינו (פרק לב). בכך למעשה 'עוטף' משה את מצוות הארץ הנמנות בחלק השלישי של הספר, בציווי על כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל, המופיע לפני המצוות הללו (בפרשת ראה[12]), ומיד לאחריהן (בפרשת כי תבוא[13]).
  • החלק החמישי הוא סיום הספר והתורה כולה. משה רבנו נפרד מעם ישראל בברכות כלליות ואישיות לכל שבט (פרק לג), עולה לראש הפסגה ומביט בארץ המובטחת, אליה לא זכה להיכנס. על פי חלק מן הדעות בחז"ל, יהושע בן נון, עוזרו ויורשו של משה, הוא אשר תיעד את מותו של משה (פרק לד).

פרשיות דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר דברים 11 פרשיות ואלו הן:

פרשנות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הדגש שהספר מעמיד על שכר ועונש ועל צדק חברתי, הוא הפך לאחד המקורות הנקראים ביותר בתקופה המשיחית הסוערת של הבית השני. עדים לכך העותקים הרבים של הספר שנמצאו בקרב מגילות מדבר יהודה. הן במגילות והן בברית החדשה, שלושת הספרים המצוטטים ביותר הם דברים, ישעיה ותהלים.

כבר חז"ל עמדו על הקושי שבייחוס הספר השלם למשה שפטירתו מסופרת בספר, וברייתא בתלמוד הבבלי מיחסת את שמונת הפסוקים האחרונים ליהושע[14]. לפי דעה אחרת אלוהים הכתיב למשה את דבר מותו, ו"משה כותב בדמע"[15]. גם לדעה זו פסוקים אלו קדושים פחות ו"יחיד קורא אותם".

ובאחד ממדרשיהם יעלו חז"ל את האפשרות כי גילוי ספר התורה בימי יאשיהו היה כרוך בקריאה - מחודשת - של פרשיית התוכחה (פרק כח'), שבספר דברים.

פרשנות מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – האסכולה הדויטרונומיסטית

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר דברים היה נקודת מפנה בביקורת המקרא בשתי נקודות מרכזיות: ייחוסו למשה כאשר מותו של משה מתואר בו, הוביל את תומאס הובס לפקפק באמינות ייחוס התורה למשה בכלל[16]. המשיך אותו ברוך שפינוזה במאמר תאולוגי-מדיני, שם הוא הציג ראיות לכאורה לאנכרוניזם בספר דברים על פי פרשנות אבן עזרא[17].

שתי נקודות חלוציות אלה בביקורת המקרא בישרו על מהפך בתיארוך התורה, שחל ב-1805 עם זיהויו של וילהלם מרטין לברכט דה וטה (אנ') את ספר דברים עם הספר שהכהן הגדול חלקיהו בן שלום מצא בבית המקדש, "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'" (מלכים ב כב,ח). מכל מקום זיהוי זה הוביל את דה וטה לתארך את ספר דברים למאה השביעית לפני הספירה על סמך ריכוז הפולחן. לפי דבריו, חשש יאשיהו מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמה בפולחן[18], ומכאן שספר דברים נכתב באותה תקופה. ההנחה של דה וטה התבססה על סתירות רבות בין הפולחן שהיה קיים דאז לבין הדרישות שבספר דברים. להערכתו מחבר הספר היה בן דורו של יאשיהו או הכוהן הגדול חלקיהו אשר מצא את הספר בבית המקדש. במהלך המאה השביעית לפנה"ס, צמחה האסכולה הדויטרונומיסטית ואסכולת משנה-תורתית אשר הושפעו מספר דברים ולאור כך הוסיפו נוסחי עריכה לאורך ספרי מלכים שאינם קיימים אצל האסכולה האפרתית של אנשי הצפון.

התארוך של מרטין לברכט סלל את הדרך להשערת התעודות של יוליוס ולהאוזן. אף על פי שחלקים רבים מהשערת התעודות מצויים בוויכוח במחקר, תארוכו של ספר דברים זכה להסכמה רחבה בביקורת המקרא. הסיבה לכך היא שלמסורת התעודה D יש מאפיינים ייחודים המבדלים אותה מהמקור הכוהני, המקור היהוויסטי והמקור האלוהי כפי שמאופיינים בתורת התעודות של ולהאוזן.

הזיהוי של ספר דברים כתעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו תרם לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית בה צמח הספר. את הביטויים המאפיינים את הספר ליקט משה וינפלד בעבודת הדוקטורט שלו מ-1964, "מוצא ספר דברים והאסכולה הדבטרונומיסטית". מבחינה לשונית וסגנונית, וינפלד הסיק שאסכולה זו פעלה בשלושה תחומים מרכזיים: חיבור ספר דברים, עריכת ההיסטוריוגרפיה המקראית (ספרי יהושע עד מלכים ב') לפי התאולוגיה הדויטרונומיסטית (שבבסיסה שכר ועונש), ועריכת ספר ירמיה. וינפלד מדגיש, ששלוש פעילויות אלה, מביאות את בשורת האסכולה בשלוש סוגות שונות: חוק ומשפט, היסטוריוגרפיה, ונבואה. נקודה מרכזית נוספת שהעלה וינפלד במחקרו הוא זיהוי דגם הברכה והקללה שבספר דברים כמקביל לנוסח בריתות במזרח הקדום.

הפרשנות העדכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנות ה-80 הקונצנזוס במחקר לגבי עיתוי כתיבת הספר, היה שהספר נכתב בימי חזקיהו, נגנז בתקופת מנשה, והתגלה מחדש בתקופת יאשיהו[19]. לקראת מפנה המאה ה-21, בעקבות התקדמות בחקר המזרח הקדום, גיבשו חוקרים שונים זווית ראייה חדשה על ארץ ישראל של תקופת הברזל[20][21][22], ובהדרגה השתנה הקונצנזוס, כך שנכון לסופו של העשור השני של המאה ה-21, אף על פי שחלק מהפרטים נתונים למחלוקת, רבים מחוקרי ביקורת-המקרא חולקים את סיפור המסגרת הבא על תהליך כתיבת הספר:

  • ממלכת ישראל התמרדה באשור ונהרסה בשנת 722 לפנה"ס. דבר זה השפיע על הדינמיקה החברתית בממלכת יהודה, מכיוון שפליטים שברחו מישראל ליהודה חיזקו בבואם מספר מסורות אשר השפיעו על הדינמיקה החברתית ביהודה[23][24], ביניהן מסורת שה' הוא האלוהים היחיד שיש לשרתו. השקפה זו השפיעה רבות על האליטה של בעלי האדמות, שמממנה תצא האסכולה שתשפיע רבות על כתיבת הספר. בינתיים עלה לשלטון יאשיהו, שהומלך בגיל 8 בעקבות רצח אביו, אמון[23][25].
  • במהלך שלטונו של יאשיהו, נוצרה הזדמנות למאבק לעצמאות מאשור, אותו הובילה תנועה יהודאית, שנשאה על דגלה רעיון תאולוגי-לאומי של נאמנות לה' כאל היחיד[26]. סביב תקופה זו נכתב הספר אשר נמצא בבית המקדש[23][27][28][29], ובאה לידי ביטוי בו "האסכולה הדויטרונומיסטית" - כפי שתיקרא מאוחר יותר בחקר המקרא - אשר השפיעה על הכתוב בו במטרה לחזק את האידאולוגיה שלהם[27][28]. בתמיכתו של יאשיהו פתחו אנשי האסכולה ברפורמה מקיפה של ריכוז הפולחן[30].
  • פעילותה של האסכולה המשיכה בגלות בבל ובזמן חורבן ממלכת יהודה, בשנת 586 לפנה"ס. היו אלה אירועים שעוררו דילמות תאולוגיות רבות, והאסכולה הסבירה את האסונות כעונש ה' על אי-ציות לחוקיו, ופנתה לערוך במקביל לספר דברים גם את הכתבים ההיסטוריוסופיים של עם-ישראל, הספרים מיהושע עד מלכים, כדי להמחיש זאת[30][31][32][33][34][35].
  • בזמן שיבת-ציון, בתקופת שלטון פרס בארץ, נחתם הספר, כחלק מחומשי התורה. על הסיבה שגרמה לחתימת הספר, מנסה לשפוך אור תאורייה[36][37][38], אשר אף על פי שקיימת מחלוקת על כמה מפרטיה[39], ישנה הסכמה רחבה על רבים מחלקיה[37][40] - המחקר העדכני מסכים על כך שלצד צמיחה של התשתית הארגונית היהודית בארץ ישראל, בימי שיבת ציון, הייתה השפעה (או לכל הפחות מתן לגיטימיות) מצד השלטון הפרסי, שעודד את צמיחתה של אוטונומיה יהודית מאורגנת באזור ירושלים, מתוך מחשבה על אינטרסים שונים של הממלכה הפרסית[37][40]. חלק מן החוקרים טוענים[39] שהאוטונומיה בירושלים הצריכה חוק יהודי מוגדר ומוסכם, אשר יאושר על ידי הממשל הפרסי, ולכן הקבוצות היהודיות איחדו את המסורות שלהן לכדי טקסט אחד - הלא-הוא ספר דברים והתורה בכללה[37][39]. בשלב זה, לקראת חתימת הספר, נוספו לספר דברים פרקים חדשים, שהתאימו את הספר להתפתחויות החדשות[41].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רופא, אלכסנדר. מבוא לספר דברים. ירושלים: אקדמון, תשמ"ח.
  • ויינפלד, משה. "המפנה בתפיסת האלהות והפולחן בספר דברים." בתוך ליקוטי "תרביץ" א - מיקראה בחקר המקרא בעריכת משה ויינפלד (ירושלים: מאגנס, תשל"ט), 24 - 41.
  • אמית, יאירה , היסטוריה ואידאולוגיה במקרא. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997, עמ' 48-42.
  • Levinson, Bernard M. Deuteronomy and the Hermeneutics of Legal Innovation. Oxford: Oxford University Press, 1997.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ח
  2. ^ לדוגמה ריצ'רד אליוט פרידמן, מי כתב את התנ"ך, הוצאת דביר.
  3. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ו'
  4. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים י'-ט"ו
  5. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ח
  6. ^ ספר דברים, פרק ד', פסוקים כ"ח-ל"א
  7. ^ בפרק ה'
  8. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים א'-ט'
  9. ^ ספר דברים, פרק ו', פסוקים י'-י"ח ופסוק כ
  10. ^ ספר דברים, פרק ט', פסוקים ח'-י"א
  11. ^ ספר דברים, פרק י', פסוקים י"א-י"ב, ופסוק כ"ה
  12. ^ ספר דברים פרק י"א, פסוקים כ"ו-ל"ב.
  13. ^ ספר דברים, פרק כ"ז
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'
  16. ^ הובס, לויתן, פרק 33
  17. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'
  18. ^ מלכים ב' פרק כ"ג
  19. ^ מחבר: פרופ' משה ויינפלד, הרפורמה של יאשיהו : מציאת ספר התורה, מטח
  20. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (Old Testament Studies) 1st Edition
  21. ^ Eerdmans Commentary on the Bible
  22. ^ The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction 1st Edition
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Eerdmans Commentary on the Bible
  24. ^ Israel's History and the History of Israel
  25. ^ Monotheism and empire (עמ' 13)
  26. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 6)
  27. ^ 27.0 27.1 לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
  28. ^ 28.0 28.1 [עושים תנ"ך יאשיהו וגילוי ספר התורה: הקונספירציה ששינתה את תולדות העם היהודי (חלק 2)]
  29. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
  30. ^ 30.0 30.1 תמלול הפרק: יאשיהו וגילוי ספר התורה (חלק ב')
  31. ^ העם הישראלי: חלק ראשון: התרבות האבודה (עמ' 19, 206)
  32. ^ המלך יאשיהו: האומנם "משה", "יהושע" ו"משיח" בדמות אחת?
  33. ^ מלכים ונביאים
  34. ^ The Late Persian Formation of the Torah: Observations on Deuteronomy 34
  35. ^ לשחזור ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל: מקרא, ארכאולוגיה וכתיבת היסטוריה
  36. ^ Defining All-Israel in Chronicles
  37. ^ 37.0 37.1 37.2 37.3 The age of reinvented empire(s) in Africa in the light of Persian hegemonic power: Reading the books of Deuteronomy and Ezra-Nehemiah in the context of Zimbabwe
  38. ^ The Persian Imperial Authorization as Historical Problem and as Biblical Construct: A Plea for Differentiations in the Current Debate (2007)
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 Lee, Kyong-Jin, The Authority and Authorization of Torah in the Persian Period, Journal of Hebrew Scriptures
  40. ^ 40.0 40.1 The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction (עמ' 206-204)
  41. ^ Deuteronomy in the Pentateuch, Hexateuch, and the Deuteronomistic History