נחשוני החולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחשוני החולה
נחשוני החולה.jpg
מידע כללי
מאת א.מ. חריזמן
שפת המקור עברית
הוצאה
הוצאה "המועצה המקומית יסוד המעלה" ו"אגודת מי מרום"
שנת הוצאה 1958
מספר עמודים 331
קישורים חיצוניים
OCLC 233239268
הספרייה הלאומית 001921448

נחשוני החולה – 'תולדות יסוד-המעלה ומיסדיה' תרמ"ג-תשי"ח 1883–1958 הוא ספר מאת א.מ. חריזמן שכונס על ידי יהודה גרינקר[1], בהוצאת "המועצה המקומית יסוד המעלה" ו"אגודת מי מרום" לכבוד יובל 75 למושבה. הוצא לאור בשנת 1958. הספר מתאר את תולדות המושבה יסוד המעלה ומייסדיה בין השנים תרמ"ג-תשי"ח (1883–1958). החומר נאסף וכונס על ידי יהודה גרינקר יליד המושבה, שהזמין את הסופר א.מ חריזמן לערכו כספר. בספר מקבץ סיפורי ראשונים בשפתם, מלווה בצילומי המקום ואנשיו, ומסמכים מראשית היישוב, בימיה הראשונים של המושבה הנקראת בפי אנשיה 'יסוד'.

ראשוניה התיישבו בשנת 1883 בעמק החולה לשפת האגם הידוע אז בשמו הערבי "ים סומכי" ("ים סיבכי", עם השנים שובש ל"ים סובכי"). לאמונתם, התיישבו החלוצים "לשפת מי מרום" המיקראית. למרות אמונת הראשונים, על פי גיאוגראפים, "מי מרום" אינה במקום הזה (ראה הבהרה בערך "יסוד המעלה"). הבהרת הנושא חשובה לעצם הבנת עוצמת ההתיישבות העברית דווקא במקומה, מהיותה "התיישבות אמונית", שחשיבות התפיסה "כאן מי מרום!" היוותה מקור כוח להשרדות בתחום "ביצת החולה", למרות תנאים קשים ביותר לחיים, שלוו במות רבים מהקדחת וסיבוכיה. 22 בתי אב היו ראשונים במייסדים, מהם 21 משפחות מתיישבים במקום. בתי האב ערוכים לפי תאריכי התיישבותם.

21 בתי האב הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכם שלמה מזרחי (נפטר ה' כסליו תרע"ג), עלה מאיסטנבול שבאימפריה העות'מאנית והתיישב לבדו כ-"יוגב ראשון" בשנת 1872. בודד, עוד לפני היווסד המושבה, משפחתו גרה בצפת. היה גר באוהל ועיבד את האדמה על פי עונות השנה. הביא את משפחתו רק משבנה הברון את בתיה הראשונים של המושבה יסוד המעלה. עקב היותו תלמיד חכם וראוי להוראה, הוצע לו על ידי פקידות הברון לקבל משרת רב. הוא סרב, כי רצה לעבוד את האדמה מאחורי מחרשה, אמר ועשה. לשאלת כלתו דיאמנטה: "מדוע יעדיף את יסוד המעלה על פני צפת?" ענה לה: "הרי בן יש לי, ואדיר חפצי להרגילו לחיי צדק ויושר ולמנעו ממרמה; ועבודת האדמה מונעת את האדם מחטא ונותנת טעם אמיתי לחייו".

בית רוזנבלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך מאיר רוזנבלום (תרי"ח - בתרצ"ה) הרב רוזנבלום, יליד בריסק שבליטא, בנו של הרב שלום מנשה מייסד "האגודה המזריטש'אית" מאוקראינה וממייסדי יסוד המעלה בשנת 1883, אך לא נמנה עם מתנחליה ובוניה. נמנה עם חובבי ציון. רוזנבלום יסד בסיוע נחמן שיינמן חברה בשם "נחלת שדה וכרם" לרכישת קרקעות בארץ הקודש להתנחל על אדמתה. היה בין מייסדי "חברת תרבות". נלחם עם הרבנים למען רעיון "חיבת ציון". מטעמים שונים נסע מהארץ וחזר לאחר מלחמת העולם הראשונה והתיישב בתל אביב שם לימד תורה כל ימיו.

בית סאלמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים פישל סאלומון (בן 67 נפטר בתרפ"ד) נולד בעיר בריסק בליטא (רוסיה) למשפחת פינשטין ישראל-יעקב ושינה-רבקה. עקב רצונו לחמוק מגיוס לצבא 'הצאר', שינה שמו לפישל ומאז כך נקרא. נישא ל-שינה-רבקה בת רבי יצחק סנדר לובדקון. סלומון היה בעל דמיון כבן בית בשני עולמות, הנסתר והנגלה. 'איש מעשה בעל המעוף המשיחי' בכל עומק משמעותן המסתורי של המילים. יחד עם זאת, היה גם איש חזון מחובבי ציון. עלה בעליית הביל"ויים על רקע הפרעות ברוסיה שכונו הסופות בנגב.

בית ליקרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבתאי הכהן ליקרמן, איכר מסור ומלומד נפטר מצער ודיכאון בו שקע מאז נפטרה אשתו הראשונה אם בניו המוכשרים מקדחת שחור השתן. היא נפטרה בגיל צעיר מאד והייתה הקורבן הראשון של יסוד המעלה. משלא היה בית קברות ביסוד, הושכבה על גמל והובלה לקבורה בצפת [2]. גם בניהם נפטרו מקדחת שחור השתן. הצעיר פסחיה בן 23 נפטר בסיון, תרנ"ז. יוסף הבכור בן 26 נפטר שנה אחרי הצעיר בכסלו תרנ"ח. בתם יוכבד, נפטרה אחרי אביה והיא בגיל 22 ערב חופתה (בשנת תרס"ז). אשתו השנייה ביילה ליקרמן, התאלמנה בגיל צעיר יחסית (בת 84 נפטרה בתשי"ג). כאיכרה מסורה גידלה את בנם שלמה ליקרמן איכר למופת ופעיל ציבור. בין היתר הקים קייטנה כמפעל להבראת ילדי המושבה. אחת לשנה עלו לקייטנה בצפת להבריא מקשיי החיים בעמק מי מרום.

בית אשכנזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל אשכנזי בן אליעזר (נפטר בי"ח כסליו תש"ה) מורה ומדריך בעבודה חקלאית לחבריו חלוצי יסוד. ממנו "ראו ועשו, כמוהו גם נשאו וסבלו בדומיה". עלה ממושבה שליד בריסק ליטא, בהיותו בן 24 עם אשתו לאה (נפטרה ר"ח אלול תרע"א) אם שני ילדיו. כונתה 'לאה ישראלית' ונחשבה כאם ועקרת בית שאירחה למופת בתבשיליה המעולים ובת זוג טובה. הוא, איכר בן איכרים החליט לעלות לארץ ישראל כשידע על פישל, המכין התיישבות ביסוד המעלה. אשכנזי היה איש שידע לצאת במערומיו כדי שלא ישדד, לחתור על רפסודה לחצות את ים סומכי הוא מי מרום עד לאזור ביצת החולה שם קטף קני סוף להכין בם את ביתו. גם יצא אל נהר הירדן בשיט וחזר עם עץ המתאים למוטות המעדרים וכלי החריש. לימד חרישה וזריעה והמתיישבים הפכו עצמאים ולא הצטרכו עוד עזרת פלאחים שכירים. חרש ונלחם בשודדים ביום ובלילה למד. ידע חרפת רעב יותר מפעם אחת ואת אימו גיטל, פרנס בביתו עד (ערב ר"ח ניסן תרס"ט) בת 95 הייתה במותה. בנו, אשר לייב אשכנזי (נפטר א'אייר תשי"ז) בן 77 היה במותו. איכר שפיתח עם בניו את ענף הפירות הנשירים המבסס את החקלאות במושבה יסוד המעלה. בערוב ימיו פיתח את ענף המכוורת. נכדו, צבי אשכנזי "איש לבבי וחזק שידיו-עשת, ידי פלאח גלילי למופת. בהיר מחשבה, קרבן 'החיפוש' של המשטרה והצבא הבריטים בארץ". נורה בעורפו ונפל בקרב נגד חיל הספר (ביום כ' סיון תש"ו) כשהגן על כפר גלעדי. אחותו, רבקה אשכנזי נישאה ליהודה גרינקר בן יסוד ויצאו להקים מושב עובדים בנהלל. [3] רבקה גרינקר, איכרה ואם לאביבה ויזרעאלה, כונתה "אשת הברזל" של החינוך ההתיישבותי, בהתיישבות העובדת המרכז החקלאי עד שנות התשעים של המאה העשרים.

בית גדולטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף-מאיר בן אברהם-יהודה גדולטר הצטרף לחברה המזריט'שית באוקראינה, רכש נחלה ביסוד המעלה ועלה ממזריטש בשנת 1883 להתיישב במושבה (בן 72 נפטר ער"ח טבת תרנ"ח). הביא עמו סכום גדול וכילה אותו בתקופות הקשות עד שנותר ללא פרוטה. שכר את שרותיו של ישראל אשכנזי משסיים לעבוד אצל פישל סלומון (סאלומון) כפועל שכיר ובתמורה קיבל חלק מהיבול ומהרכוש החי. כעבור כמה שנים הגיע לזקנה וקרא לבנו שמעון-דב לבוא ממזריטש והפריז במכתביו עד כדי "כל הטוב שבמושבה". בנו היה איש אמיד אך עלה עם אשתו ושני בניו. קיבל את הנחלה ועבד בה עם אביו עד מותו. אשתו, מרגלית בתו של הרה"ג שלמה אידלמן מחבר 'ספר שלמה' הגיעה בתקופת צריפי הגומא. התענתה בעבודה קשה, 3 פעמים חלתה בקדחת שחור השתן, התעוורה מרוב חינין (תרופה) שבלעה. (בת 36 נפטרה בי' ניסן תרנ"ט). שמעון דוד בן יוסף-מאיר עלה ממזריטש עם משפחתו והביא ספרייה עם ספרי 'ש"ס וילנא' (תרמ"ח). שפרה גדולטר חלתה סמוך לחופתה. (נפטרה בת 26 בתרע"ט). שמעון, בנו של מנחם בן-ציון גדולטר (נפטר ממלריה בתרע"ט). אלתר גדולטר, בנו של שמעון-דב התייתם גם מאביו ובן 18 נותר עם שתי אחיות במשק. אמו החורגת עלתה עם שתי בנותיה לצפת, ושניים אחים עזבו לאמריקה. הוא לא רצה סיוע מהנדיב ועשה הכל לבדו. רכש פרה וחיו מחלבה וביום חרש עמה את שדותיו עד שחלתה בנפחת ומתה. העביר 30 עגלות עבור הנדיב למטולה ובכסף רכש בהמות וציוד חריש והחל שוב מקים משקו. היה מוכתר המושבה. איש ציבור שסייע לכל מתיישב בהלוואה ובעצה ובנה בידיו כל אבן במשקו. (נפטר בשיבה טובה ט"ו ניסן התשט"ז). בת שבע גדולטר נפטרה י"ז חשון תרצ"ח.

בית אלחדיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסים בכור אלחדיף שמוצאו באי רודוס, התייתם מאביו, שהיה סוחר אמיד ובעל ספינות מפרש למסחר באזור הים האגאי ובאחת טבע עם ספינותיו וסחורתו, והותיר את אשתו גמילה אלחדיף כעגונה בת 18 עם תינוק בן שנה וחצי. גמילה עלתה לארץ ישראל ונתישבה בירושלים. אותו זמן, הופיע קרל נטר בפעם הראשונה בארץ. פעם, בעברו ברחוב אחד בירושלים, נפל מבטו על נער כבן 12 המשתעשע ומשתובב להנאתו. לקחהו בידו ושאל אותו: מה עבודה היית רוצה לעבוד? - לזרוע אבטיחים- השיבו הנער. והיכן אביך ואימך?-אב אין לי רק אמא יש לי, -ובכן נלך שנינו אל אמא- אמר נטר, וילכו. הג' אלחדיף תפשה מיד ערכה של הזדמנות זו, ומסרה את הנער לרשותו ולפיקוחו של העתיד להיות מיסד מקווה ישראל. מיד אחרי-כן יצא קרל נטר לקושתא וקיבל את הזיכיון על אדמת מקוה-ישראל. כעבור זמן קצר לקח עמו את הנער בכור אלחדיף לצרפת, סדר אותו בבית ספר חקלאי גבוה בפריז; ומשם נשלח אחרי-כן להתמחות בגידול פרחים בניצה ובגראס שבדרום צרפת. משגמר את לימודיו, חזר ארצה ונתישב ביפו. הסתובב בחוג הסוחרים מקרב עדת הספרדים, בלי שהרפה משאיפתו להיאחז בקרקע. אותו זמן התגורר ביפו נוצרי אחד, הברון פון אוסטינוב מהארצות הבלטיות. הלה היה עשיר גדול ובעל נטייה יתרה לפרחים, והוא מינה את בכור אלחדיף גנן לגנו הגדול. עבד במקום עשר שנים, ובמשך אותו הזמן גם הספיק להקים את משפחתו. כשעלה אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הנדיב הגדול בפעם הראשונה ארצה, התארח בביתו של ברון אוסטינוב הנזכר, ומשראה הנדיב את הגן, שעורר התפעלותו בשפעת הצמחייה המגוונת שבו ובסידורו המופתי, שאל את אוסטינוב מנין לו גנן מומחה כזה. מיד קרא לבכור עם שני עוזריו שני בני הודו יצחק ואברהם מתלמידי מקווה ישראל, והציגם בפני הנדיב. אז נוצרה ידידות בין אבי היישוב ובין הצעיר אלחדיף עד שכעבור זמן-מה אחרי שוב הנדיב לפריז, קבל מהאחרון מכתב (בו הנדיב קורא לאלחדיף "בני ביקר...") המזמינו לשרותה של הפקידות בארץ. בשנת 1886 נשלח בכור לפתח תקווה, במקום שנמסר לו התפקיד של סידור הנטיעות הראשונות. כעבור שלוש שנים, הועבר לראשון לציון שם המשיך לטפל בנטיעות. כשבקר הנדיב בגליל ומרמת ראש פינה נגלה לפניו נוף יסוד-המעלה - עלה בדמיונו להפוך את המקום למעין ריביירה צרפתית. לנטוע בו פרחים ולהקים בתי חרושת לתפוקת בשמים וכו'. ובקשר לזה נזכר באלחדיף, כבאיש המתאים להגשמת רעיונו. לבכור וחנה אשתו היו חמישה ילדים, שלושה בנים יוסף אלחדיף,פרחיה אלחדיף עזב לדרום אמריקה ובמות אביו חזר למשק. המצב הכלכלי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הורע משום שהעות'מאנים לקחו מהמתיישבים את כל הבהמות. ופרחיה נותר לשמור על אדמות המשפחה. כשחלה מאד, העדיף מוות על פני ניסיון הצלה רפואית תמורת ויתור על אדמות המשפחה ביסוד "משהוא רק מופקד עליהן לשמרן". ו-בנימין אלחדיף בן הזקונים, "המוצלח ביותר במשפחה" מטאור מוכשר בפיננסים נפטר בניתוח בצרפת בגיל 25, ושתי בנות שרה אלחדיף שנבחרה על ידי הפקידות להשתלם בהוראה בצרפת ושמשה מורה כשנתיים עד למותה באלכסנדריה בערב תשעה באב תרס"ד בתו רוזה אלחדיף מספרת (1958), שהנדיב מסר פקודה בשנת 1890 שיבוא ליסוד-המעלה שם קיבלו בית מהפקידות. אך זקנות המשפחה בכו על בהגיעם למדבר הריק, ובכור הבטיח להן את גן עדן. אחרי שנתיים, אדמת יסוד לבשה באמת צורת גן עדן על ידי שפעת הפרחים עשירי הצבעים וענוגי הריחות שנועדו לתפוקת מי בשמים. לימים חלה בכור בקדחת שחור השתן ונפטר. מותו זיעזע את המושבות ואת כל מכריו ומוקיריו בארץ ובחו"ל, וכתוצאה ממותו, שלח הנדיב את ד"ר הלל יפה להיאבק בקדחת.

בית אמתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה ומישקה אמתי-וורהאפטיג. אחרי התמנותו כפקיד הנדיב ביסוד, משה וורהאפטיג מניח יסוד לבנין ביתו, הוא בית הלבנים הראשון ביסוד-המעלה. לאחר שהזמין את ארוסתו אותה השאיר בפינסק עת עזב את כל משפחתו בבריסק ליטא עקב שליחות הנדיב ארצה, של ששה נבחרים מטעם חובבי ציון לקראת עלייתם, כאשר מטרת המשלחת ללמוד בארץ ישראל חקלאות וגינון ולשמש מדריכים במושבות הנדיב. אחרי טקס הנישואין שנערך בראש-פינה, עברו ליסוד וקבעו את מושבם. לפי שעה עד היבנות הבית, באחת החושות, מן צריף שחציו בתוך האדמה וגגו-רבד של גומא. האשה, מישקה לבית וריאר, הייתה בת למשפחה תורנית. מילדותה גדלה ונתחנכה באווירה של ההשכלה הליטאית, בה חונכו בייחוד בנותיהן של המשפחות האמידות בשנות ה-80 של המאה ה-19. קראו את 'אהבת ציון' ו-'אשמת שומרון'. זכרו על פה פרקים רבים מישעיהו, ומאידך מתענוגות על שירי שילר האשכנזי, שלמדו על פה. המשפחה גדלה משנולד בכורם אביעזר, ומשה העלה גם את אחיו ואחיותיו ארצה, ולאחר תשע שנים של פקידות הנדיב, בשנת תרנ"ח, ביקש לשחררו מן הפקידות ולסדרו כאיכר-פלח ביסוד-המעלה המורחבת. בקשתו נתמלאה. במרוצת הזמן נולדו הבנים צבי ועובד והמשפחה קיבלה נחלה, את חלקה מספר א', בת 33 הקטר כדוגמת החווה הצרפתית. סגנון חדש במושבה. חייהם היו קשים כחיי איכרי יסוד שלוו בעבודה קשה ולחימה עיקשת בשודדים פורעים וחומסים מערביי האזור. אביעזר בכורם נפטר מקדחת. לימים למדו צבי ועובד בסמינר למורים של חברת 'עזרה' בירושלים, ובהשפעת מורם שינו שמם מגרמנית לעברית, מוורהאפטיג לאמתי (אמיתי). לפני וורהאפטיג היה שם משפחתם לובלינר על שם מוצאם מלובלין במקום שהיו עוסקים במסחר עצים ומשיטים רפסודות על פני הויסלה עד לדאנציג, שם היו להם קשרי מסחר ותיקים עם סוחרים אשכנזים. השם וורהאפטיג נתיחד להם אחר-כך בשל מעשה שהיה: אחד מאבות המשפחה, שבקשרי המסחר הצטיין במידה יתרה של אהבת האמת הצדק והיושר, משחיסל את עסקיו- קיבל מבעלי בריתו הנכרים כתב-תעודה שמהיום והלאה לא עוד לובלינר יקרא שמו, אלא ווארהאפטיג- על היותו דבק באמת.

בית רשקוביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה-דוד ומרים רשקוביץ היו שני מחוננים, הוא בתורה שסייעה לו ללמוד היטב את נושא התרופות, והיא, משכילה ודוברת כמה שפות כבתם של ר' בצלאל ברש"ח מבירות. נישאו כשהיא בת 16 והוא מתמחה אצל דודו הרוקח הצפתי ר' ליפא רשקוביץ. לימים עקב צורך המושבות באנשי רפואה שלא היו בנמצא, העסיק הנדיב מוכשרים בתחום החובשות לפחות, שלמדו מאנשי רפואה, מעט כדי לסייע למתיישבים במתן תרופה, חבישה, ואף טיפול כרורגי חיצוני. משה דוד נבחר להיות החובש בשכר של יסוד המעלה. ובני הזוג עסקו בסיוע רפואי בכל שעות היום והלילה. לימים אף קיבלו מהנדיב בית למגורים ולקליניקה. כך היה אז, לא ידעו איכרות ולא הוראה ובכל זאת התיישבו חינכו ולימדו בגנים ובבתי ספר. לימים עבר משה-דוד לעבוד בפתח תקווה, והמשפחה הייתה מפוצלת משחלקה נשאר ביסוד-המעלה שם עסקה ככל האיכרים במשק חי וגידולי שדה. חלק מהילדים נישאו וחלקם נפטרו ומותם שבר את לב אימם שנפטרה ונקברה בפתח תקווה.

בית ליובובסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליפא ליב ליובובסקי צעיר בניו השונים בתכלית, של מרדכי-יצחק ליובובסקי[2], שבעצמו יליד העיירה סיני מפלך סובולוק ברוסיה. ליפא-ליב נחשב בזמנו לעילוי (בתורה) ונשלח לישיבה. עזב אותה שלא בידיעת הוריו ונסע לאמריקה שם הצטרף לאחיו. כעבור שנתיים, שלח מכתב להוריו בו הודיעם על מקומו ליד יעקב ליובובסקי אחיו הבכור שבצעירותו השתמט מלימודים והגר לאמריקה, שם "נתמכר לביזנס". השניים גדלו בעושר בבית אביהם' שהיה בעל אחוזה גדולה וגם סוחר יהלומים. בתרמ"ג 1883 ביקר האב מרדכי-יצחק בארץ ישראל' את קבר אביו בצפת, כשנתיים קודם לעלות ראשוניה של יסוד על הקרקע, חזר לליטא ויצא לאמריקה אל בניו' לשדלם לחזור לאחוזה בליטא, אך סירבו משהיו מסודרים היטב. הוא עלה ארצה בפעם השנייה והחל לתור אחרי שטח אדמה להתנחלות. הוצע לו שטח של 3800 דונם במשמר-הירדן. "ומדוע במשמר ולא ביסוד שחיזרה אותו זמן אחרי בעלי הון"?!- משום שאנשי יסוד השתמטו משותפות עמו, והמשתמט העיקרי היה ר' פישל שלא רצה וגם לא יכול להתמזג עמו בגלל השקפותיו "החפשיות" ביותר, כלומר שהיה מתנגד[3]. כתב מרדכי-יצחק לבנו הצעיר ליפא-ליב מכתב בו דרש ממנו לעלות ארצה ולהקים אחוזה דוגמת החוות הנאות שבאמריקה. עם זה הודיעו כי הוא מנהל משא ומתן על אדמות חוף הירדן והאדמה בו דשנה וכו'. וכמו למשפחות רוסיות לא חסך בתאורים צבעוניים על הדר ארץ הצבי ומראות הגליל, גאן הירדן, רכסי הרי הבשן והרי נפתלי ומימהם הברוכים, עדרי הבקר והצאן הגולשים מן ההרים וכו וכו. יעקב האח הבכור היה כבר בעל משפחה, והאב אף לא ניסה לפנות אליו בהצעתו האמורה. אולם הצעיר ליפא-ליב, בא לאחיו בהצעה להצטרף אליו שכן הוא נוסע לארץ ישראל על חשבון אביו לטיול. יראה יתרשם ויחליט אף הוא לרכוש נחלה. ואם לא, הוא מתחייב להחזירו לאמריקה על חשבונו ולהחזיר את הוצאותיו. הסכים. בשנת תרמ"ה עלו ארצה. הנחלה כבר עמדה מוכנה לרגליהם ונקראה שושנת הירדן. האח יעקב חלה בקדחת וחזר לאמריקה לעשרות שנים בהן ניתק קשר עם אביו ואחיו. לימים נשא ליפא-ליב לאשה את מסעודה לבית חי, בתו של משנה הקונסול הצרפתי יעקב חי בן משפחת עבו מצפת, שנתן לו לחתנו בתורת נדוניה 137 דונם אדמה מאדמת איזבד והוא עבר ליסוד המעלה עם היסודיים הראשונים. האב מרדכי-יצחק רכש אדמה ובית ביסוד המעלה ומכר חלק מהאדמות במשמר הירדן לפועלי יסוד ואת היתר ליק"א. שלושה בנים היו לליפא-ליב עוזיאל ליובובסקי, דניאל ליובובסקי, ואליאב ליובובסקי שנפטר בגיל 13 מתאונת רכיבה בדהירה.

בית איזנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד והנצ'ה איזנברג עלו ממזריץ, לאחר ויכוח משפחתי, כאשר אביה של הנצ'ה דרש שיניח לה, שלא תלך אחריו לארץ ישראל, שיתן לה גט ויכלכל את הילדים (שניים). בסוף, בהתייעצות עם רבו החליט לעלות והנצ'ה הלכה איתו בניגוד לרצונה לעלות, אך משום שלא רצתה להתגרש. דוד היה ידוע כבעל מזג נוח, וכשרון לטפח יחסי ידידות ולהתמיד בהם. זאב-דב[4], בנו של דוד, מספר כי הייתה שנת שמיטה והם גידלו תולעי משי. דוד קיים שמיטה. ידידו מראש פינה, גם גידל תולעי משי ובא לבקרם עם עגלה רתומה לסוס אחד, מה שהעיד על פי רוב, כי העניין דחוף. אבא שמח לקראתו, הכניסו לראות את התולעים וכו'. ראו כי התולעים בשלב שצריך להאכילן בכמות גדולה יותר. נכנסו לבית לשתות יחד תה. דוד שאל את ידידו : "עכשיו משה, בוודאי תאמר לי מה דבר חשוב הביאך אלי?" - "גם אצלי " -השיבו אבא- אין הרבה עלים גם לי (עלי תות). בכל זאת, נצא לראות את העצים ונעריך את הכמות". יצאו שניהם, אחרי רגעים מספר של הערכה, פונה רוזנפלד אל אבא ואומר:"לא, דוד, רואה אני שאין לי מה לקחת אצלך".- "בכל זאת" משיבו אבא-" אולי טעית בהערכתך?"..."לא", חוזר רוזנפלד- "ראיתי יפה". "אבל מדובר כאן"- מתחיל אבא להסביר לידידו- "על מידת הסבל של התולעים. נמצא שהתולעים שלך עתידים לסבול יותר מהתולעים שלי. ובכן הצעתי היא, שתקח ממני כמות כזו של עלים, שיהא בה לקרב את מידת הסבל הצפויה להם, לתולעים שלך, אל מידת הסבל של התולעים שלי, שאלה ואלה יסבלו למצער במידה שווה". בין הצאצאים הרבים של משפחת איזנברג נמנים האישים: אלוף מיל. אורי שגיא - נכדו של וולפבר (זאב דב) איזנברג. מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף מיל. מוטי הוד ז"ל - בנו של יוסף איזנברג עמוס שפירא (נשיא אוניברסיטת חיפה ומנכ"ל סלקום, אלעל וחוגלה בעברו) - נכד של גולדה שפירא לבית איזנברג.

בית פלמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם מנדל וליבקה פלמן. הוא, מראשוני בני-מזריץ. מעשרה קבין הצער והמצוקה שירדו על חלוצי יסוד המעלה, נפלו תשעה בחלקם של מנדל וליבקה פלמן. וכמידת צערו, מדת ישרו ותומו וענותנותו. סלימן אבו עלי-מספר מר ליקרמן- היה אחד מזקני ערביי איזבד שמכרו את אדמתם ליהודים, איכרי יסוד המעלה. לאחר שנות התלאה והמצוקה הרבה, הוטב לבסוף מצב המתיישבים והאדמה התחילה נותנת יבולה בשפע. סלימן היה בא עם בתו אל הגורן לעת זריעת החיטה ומבקש נדבת תבואה. כשאיש מהתושבים לא קפץ כמובן את ידו ממנו. פעם באתי אל הגורן המשותף לי ולמר פלמן לבדוק גדיש חיטה, שכברנוהו קודם לכן. והנה הופיעו סלימן עם בתו, כמימים ימימה, ובידו שק. ברך הזקן את ר' מנדל בשלום המזרחי כפול-שמונה כנהוג: בעוד שעמד ונפרד ממנו בשלום עם השק הריק בידו- כלעומת שבא. הדבר חרה לי עד מוות. הייתכן כמעשה המחפיר הזה לשלח זקן חשוב וידוע זה מבלי מתנת נדבה מתנובת שדהו אשר ברכו השם? - הבדוי רק הרחיק, והנה ר' מנדל דנן נוטל שק חדש מאלה שהבאתי, ממלאו חטה כמעט עד שפתו קושרו ומעמיסו על גבו ופורש עם משאו לדרך. הוא הולך ואני תוהה ומשתאה אחריו. צועד הוא קדימה בצעדיו הכבדים, כפוף תחת נטל משאו, ואני, מרחוק- בעקבותיו, מחריש, מנחש לדעת לאן פניו מועדות עם שק התבואה הזה. והנה הגיע עד אהל סלימן, נכנס פנימה עם שק החטה, הורידו והעמידו לאט במקום שהעמידו ופנה אל הבדוי: -"יא סלימן, מתביש הייתי בכך שאתה לעת זקנה תהא בא אלי לבקש נדבת-לחם. הואיל ולא שכחנו וגם לא נשכח, שבשעות דחקנו היית אתה ושאר אחיך מאכילים אותנו מלחמכם... חובתנו הקדושה היא איפוא שנהיה מביאים מתנה מיבול אדמתנו- לביתך, מבלי כל טורח מצדך לעת זקנתך". ובדברו פנה ר' מנדל אלי, הנער, בן לויתו ואמר:" ואתה, שלמה, ממני תראה וכך תעשה". ומאז- סיים מר לוקרמן, את סיפורו-במשך שנים קיימתי את המצוה הזו לגבי סלימן הזקן ומחמוד גומעה, שגם הוא היה מזקני ערביי איזבד, בעלי אדמת יסוד המעלה לשעבר.

שרה שמוקלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה שמוקלר אחות רפואית שהצילה רבים. הייתה עלמה עדינה, זהובת השיער ותכולת העיניים כולה רחמי אהבה, ניצוץ המלאך רפאל, כותב ד"ר הלל יפה, שבמחיצתו עבדה במשך שנים כאחות רחמניה. "פניה הפיקו אורה בבואה לארץ ישראל..., הצילה רבים". אחות רפואית, עבדה בזכרון יעקב עם הד"ר הלל יפה שספד עליה לאחר שהגיעה ליסוד המעלה לטפל בחולי קדחת שחור השתן ונפטרה גם היא מהמחלה.

בית טיליטיצקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל ומינדל-מרים טיליטיצקי. בתו של ר' אברהם הכהן ז"ל, משבעת הראשונים של עולי מזריץ וממייסדי יסוד המעלה. ביסוד המעלה נישאה לר' שמואל טיליטיצקי, שהקים עמה בית ומשפחה. ר' שמואל, שהיה נפח על פי מקצועו, הנהו איש עבודה חרוץ והוא צירף מלאכה לחקלאות, ועל ידי כך היה מצבו מבוסס ואיתן תמיד. על האשה מינדל-מרים מספרים אנשי יסוד, שהייתה מחוננת בכשרון הקרבה עצמית לטובת הזולת. בייחוד הייתה מופיעה כמלאך ומושיע בשעת מחלה. מאמציה והשתתפותה הפעילה והנמרצת בגורלו של החולה היו מגיעים עד למסירות נפש ממש. גידלה ילדים וטיפחה משק עד מותה באביב ימיה.

שו"ב פרידמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק פרידמן שו"ב יליד צפת, היה מורה ביסוד המעלה. נרצח בגורן משניסה למנוע שוד מאיכר שחזר עם פרדותיו מהשדה. הוא קרא לאיכרי יסוד והשודדים ירו בו, פצעו אותו בירכו ונפטר מאיבוד דם. המקרה גרם לוויכוח עקרוני בין צעירי המושבה לזקניה באשר לשימוש בנשק מגן שנמסר להם מידי הבריטים בזמן המנדט, שנאסר להשתמש בו מחוץ למושבה. בסופו של ויכוח רדפו הצעירים החמושים בלילה, אחרי השודדים, אבל לא השיגו אותם.

דוד שניידר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד שניידר יליד יסוד המעלה, בן איכרים עם נטייה לעבודת שדה וכרם. תלמיד מחונן שסיים את מקווה ישראל בהצטיינות, ואף כתב שירה. בעל נטייה לפעולה ציבורית לה הקדיש אחרי-כן את מבחר שנות עלומיו. נאמר עליו 'שלא חי בגליל, אלא חי את הגליל'. את הרי נפתלי העוטרים את מושבתו הוא ראה "כמבצר מוכן לחזית ולכיבוש לאותו העם...". נפטר בהיותו בן כ"ו שנים.

בית ברזני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ברזני יליד כורדיסטן, עלה ברגל לארץ ישראל, ביותו כן 16. הגיע לירושלים ביקר והתוודה למקומות הקדושים בה והחל לחפש מקום בו יתיישב. פגש חמרים שעסקו בארגון שיירות חמורים המקשרים מירושלים לדמשק דרך מעון, שכם, טבריה וצפת. שמע מהם על המושבות בצפון ועלה עם שיירה לצפת. ממנה ירד ליסוד המעלה והחל כפועל אצל יק"א. בפי המתיישבים נקרא יהודה הכורדי משום מוצאו. במשך הזמן נבחר על ידי פקידי הנדיב כפועל ראוי להתיישבות. נישא לאשה בת משפחה כורדית והוליד עמה בנים ובנות. כאן מתחילה פרשת פעולתו של יהודה הכורדי כאיש האדמה, כאיש הטבע במובנו הפשוט והמוחשי ביותר. הוא הראשון והיחיד שניגש לניצול שטחי הפקר בביצת החולה, עיבדם וזרעם תירס וירקות. שנים רבות גבלה אדמת יהודה עם אדמת 'הבייקה' אדמת החורבה, במקום שהיה פעם כפר ערבי. שם נמצא 'בית האוצר' הידוע שעבר לרשות'חלוצי יסוד המעלה עם נחלתם, וכל זה נהרס והפך חורבה, ששטחה הגיע לשתי עשרות דונמים. בשטח אדמה זה השקיע יהודה הרבה עמל וזיעה בסיקול הקרקע מאבניה, על מנת להכשירה לניצול. בלילות ירח מוארים, המושבה כולה כבר שקועה בשנתה, והנה מתוך מעמקי הדממה מתנשאת בקצב מתון ומרוכז הלמות מקוש, מלווה הה! הה! הה! הה! היה זה יהודה כורדי מסקל את שטח קרקע הבור. כעבור כמה שנים, כשיהודה חגג סוף סוף את ניצחונו על אדמת החורבה, היה מטייל לו גא ושלו על פני שטח הגידול הזרוע ערוגות גדולות של בצל, שום, עגבניות, דלעת, מלפפונים וכו'. הוא היה כמעט הירקן היהודי היחיד במושבה שהיה מספק את פרי האדמה לתושבי יסוד. בין ילדיו גם יעקב ברזני אביו של אל"ם מיל. צבי ברזני-בר, שהפך ניצב משטרת ישראל כמפקד משמר הגבול, בשמו העברי בלבד צבי בר, ולימים ראש עיריית ר"ג.[5]

אלעזר-אהרון ברש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלעזר-אהרון ברש יליד צפת. ממשפחת עשירים ולמדנים. שקידתו על התורה לא הפריעה בעדו מלקנות ידיעות יסודיות בתרבות הכללית, ובאחד הימים נתפש בכל חום עלומיו אל רעיון התנועה הציונית- דבר שנחשב בימים ההם בעיני יהודי צפת לצעד "אפיקורסי", שרק אמיצי רוח היו מסוגלים לכך. נישא לנכדתו הראשונה של ר' פישל סלומון, שנולדה בארץ-ישראל. ואלעזר החליט לשנות חייו ולחיות חיי איכרות. פנה וביקש מהפקידות, אולם נדחה מהנימוק שהואיל והוא בן למשפחת עשירים ומטרת הנדיב לסייע רק לנזקקים מחוסרי אמצעים- הרי אין מקום כאן בשבילו. לא ויתר ושכר חלקות אדמה אותן עיבד למחייתו. היה על פי טבעו פזרן במעשי צדקה ומתוך שמצב המושבה היה כידוע בכל רע, התחיל כספו אוזל עד שהגיע למחסור של ממש, בעוד האיכרים חייבים לו מאות לירות. ילדיו חלו בקדחת ונפטרו שניים מהם. באותו זמן נקרא לצבא. כל אלה אילצו אותו לצאת לברזיליה, במקום שגרו קרובי משפחתו. אדיר היה חפצו לצבור שם סכום כסף מסוים ולשוב ארצה על מנת להתנחל על הקרקע. ואמנם עם גמר מלחמת העולם הראשונה, שב ארצה ורכש לו ביסוד המעלה משק מאיכר אחד זקן ב 1000 לא"י (לירות ארץ ישראליות). נבחר לראש הוועד והתמסר לעבודה ציבורית בכל ליבו ונפשו.

בית גרינקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכל-דוד (מיכאל) גרינקר (1858-1911) ורעייתו דינה לבית פלאק יוצאי ליטא, התיישבו ביסוד המעלה בשנת 1894 לאחר עשור בפתח תקווה. מיכאל-דוד נפטר ונקבר ביסוד המעלה. אלמנתו נישאה בשנית, חיה ביבניאל ובמותה נקברה בעיר צפת בשם נישואיה השניים (לימים, קיברה כמו רבים, נסחף לוואדי). הם הולידו בכורם זינדל בליטא ואת הבנות שמחה, חנה והבנים משה, יהודה, הבת רחל, והבן יצחק, בציון (פלשתינה א"י).

בשנת 1884 על רקע הסופות בנגב, כציונים עלו עם זינדל בכורם בן השלוש והתיישבו במושבה פתח תקווה. שניהם עסקו בהוראה בבית הספר של יק"א. עקב סגירת בית הספר, משלא היה ליק"א כסף לשלם פיצויי פיטורין לעובדיה, נשאל מ.ד גרינקר: "מה ירצו כפיצויים עבור 10 שנים בהן לימדו מאז עלייתם מליטא לארץ ישראל בשנת 1884 ?" - הוא ביקש "זכות ליישב את הארץ". יחד, הקימו משק ביסוד המעלה. דינה ניהלה בית ומשק עזר קטן והוא היה איכר מתלמד, שוחט ו'מלמד' (מורה ליהדות) ופעיל בוועד המושבה ואף כיהן גם כיו"ר "ועד חלוקת הקרקע" ואיש הקשר למוסדות הסולטנות העות'מאנית בדמשק.

אחרי 18 שנות איכרות ומאבק בקדחת ובכנופיות "הצבא הערבי" המתפזר, וקשיי החיים בביצה, בשנת 1911 חזר גרינקר עם עגלת חציר עמוסה ובדרך נשבר בה גלגל ומחצה את גופו תחתיה. לאחר מספר חדשים נפטר מסיבוכים (52). זינדל גרינקר בכורם, נפטר לקראת בר המצווה ממכת שמש, טרם עזבו את פתח תקווה. שמחה גרינקר בתם, נפטרה (22) מקדחת ביסוד. לימים, יתר הילדים עזבו את יסוד. חנה גרינקר נישאה למר בלוך ועזבו לארצות הברית. הולידו שתי בנות ובן (הבן שירת בצי השישי האמריקאי וביקר בישראל בשנת 1943). רחל גרינקר עזבה, עברה אל בית אחיה משה בתל אביב. כעבור זמן חזרה לעבוד עם אמה במשק. יצחק גרינקר צעיר הבנים, היה שליח עליה פעיל, נישא לעדית ובטבעון הקימו השניים מוסד לבעלי מוגבלויות, בנו ביתם וגידלו את בנם ישראל גרינקר-גרנית[6] [3]. יהודה גרינקר (1899) [4] [5] נישא לרבקה לבית אשכנזי [6] מיסוד המעלה. יהודה ורבקה גרינקר יצאו למושב נהלל, ניהלו משק מעורב וגידלו את בנותיהם יזרעאלה ואביבה (יזרעלה נישאה לטוביה כצנלסון, אביבה נישאה למאיר בן צבי).

יהודה היה ממייסדי תנובה, סייע להבריח חוטרי דקל ממצרים להקמה ופיתוח ענף התמרים בארץ. כונה 'מוכתר התענכים משהביא עם אחיו יצחק, יהודים מהרי האטלס כשליח עליה במרוקו, ויישבם בחבל תענך. אשתו, רבקה גרינקר, עסקה בחינוך ובהדרכה, וניהלה את 'החינוך ההתיישבותי' שהייתה בין מקימיו. במרכז החקלאי ממנו ניהלה את החינוך ההתיישבותי שנים רבות, כינויה היה 'אשת הברזל'.

רחל גרינקר האחות הצעירה, נישאה למרדכי גולדנר מיבניאל. יחד עיבדו את משק גרינקר ב"יסוד" עם ילדיהם דוד (דודל) ובת-עמי. אמה של רחל גולדנר, האלמנה דינה גרינקר, כאמור, נישאה ועברה למושבה יבניאל ומשנפטרה, נקברה בצפת. בנה דודו (דודל) גולדנר, עזב את יסוד ועבר למושב ניר צבי. בתה תבד"ל בת-עמי גולדנר, נישאה למרדכי איזמירלי בן דור שני ממטולה, שסבו הגיע מאיזמיר שבטורקיה. לימים, שינו שמם ל-זמירי. יחד עיבדו את משקם עם ילדיהם רחל וירמיהו. רחל נישאה לאברהם אמיר והרחיבו משפחתם במושבה. ירמיהו זמירי נישא לשרה הרשטיק, וכבן ממשיך המשק בידיו. בכורם, נמרוד זמירי רכש השכלה חקלאית והצטרף לניהול המשק, נישא לעדי שטיין ויחד הקימו ביתם ביסוד. אחיותיו יעל ונעמי הקימו משפחות וגרות לסרוגין ביסוד. ילדיהם, דור חמישי לדינה ומיכאל דוד גרינקר-הראשון.

משה גרינקר (1892) למד אז אצל הרב קוק ביפו, למד ולימד "בסמינר למל" בירושלים וגר בתל אביב. כמורה בבאר יעקב, נישא לשרה לבית מלמד, ועם בכורם מיכאל-דוד גרינקר-השני, [7] חזרו לגליל. לבכורו קרא משה (באפריל 1928) מיכאל-דוד (דודו) גרינקר (השני), לימים מורה דרך, נישא למינה (מיקי) פלטניק-גרבנוב והולידו ארבעה בנים ואחד עשר נכדים, נינים למשה גרינקר. אחד מהם, נקרא (במרץ 1988) מיכאל גרינקר (השלישי) יבדל"א, דור חמישי בישראל.

משה חינך דור בכפר תבור ונערץ היה על תלמידיו בהם יגאל אלון[7][8] [8]. אחרי כחמש שנים נולד בנם השני, אברהם-דב (אברמל'ה) גרינקר יבדל"א. לימים נישא לדפנה מלמד והולידו ארבעה ילדים וששה עשר נכדים (עקב היותו קצין בכיר בצה"ל אולץ לעברת את שם משפחתו כנהוג בתקופה ההיא במדינת ישראל ושינה לגרנית ומאז נודע כאברהם-דב גרנית[9]).

לימים עקב מחלת שרה אשתו, התקרבו לים בהמלצת רופאיה וחיו בזכרון יעקב שם משה לימד בבית הספר היסודי. כעבור זמן, אף עברו לבת ים לטובת בריאותה, 'לגור ממש ליד הים'. לבכורו קרא משה (באפריל 1928) מיכאל-דוד (דודו) גרינקר (השני), לימים מורה דרך ידוע, שנישא למינה (מיקי) פלטניק-גרבנוב והולידו ארבעה בנים ואחד עשר נכדים, נינים למשה גרינקר. אחד מהם, נקרא (במרץ 1988) מיכאל גרינקר (השלישי) יבדל"א, דור חמישי בישראל.

בית אורנשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ורייזל אורנשטיין. רייזל הייתה ממשפחה מיוחסת, הייתה עקרת בית וגידלה 12 ילדים שנאלצה לקבור עם בעלה משנפטרו בקדחת שחור השתן. ר' ישראל היה יליד שארגרד. אביו היה מחסידי הסוברני. ובמידה מרובה של חסידות, נתברך גם הבן. ר' ישראל ירד מצפת להשתקע ביסוד, אחרי שנתמנה מטעם הפקידות של הנדיב למשרת מחסנאי במושבה. כשפקידות יק"א צמצמה את תקציבה לשרותי המושבה -מספר יהודה גרינקר- והמושבה נאלצה כתוצאה מכך לקמץ בהוצאותיה הצבוריות, פגע הדבר גם בשרותי בית-הכנסת. מיד נאלץ השמש (ו"ממילא" גם החזן) ר' שמעיה, הזריז והזורע עליצות סביבו, להתפטר מתפקידו ולעזוב את יסוד המעלה. ר' ישראל קיבל על עצמו שלא על מנת לקבל פרס, למלא את מקומו.

בית ברש"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצלאל וחווה ברש"ח. ר' בצלאל, יהודי תלמיד חכם וירא שמים שיד לו גם בתרבות החול ובייחוד במקצוע המתמטיקה. מקום מגוריו היה בבירות ועסקו בקומיסיון. משאו ומתנו עם יהודי ארץ ישראל, שהיו שולחים לו מטבעות זהב והוא היה מספק להם תמורתם חבילות של מיני סחורות שהיו מזמינים אצלו. לקוחותיו היו נותנים בו אמון גמור, ור' בצלאל אמנם ראוי היה לאמון זה שכן, זהיר ונזהר היה בפרוטתו של הזולת עד לוויתור על דינרו. לא יפלא אפוא אם אל תלמיד-חכם נאמן לב וישר-רוח זה היו פונים יהודים וישמעאלים כאחד בענייני דיון ובוררות: ופסק דינו היה בעיניהם כדברי האורים. ונמצאו אנשים בלתי מהוגנים שאת יושרו ותומו של ר' בצלאל ידעו לנצל לטובתם, עד שבאחד הימים הוצג ככלי ריק. כיון שראה את בית מסחרו נחרב והוא עוד נשאר חייב סכומים גדולים לנאמני בריתו, עמד ומכר תכשיטי הזהב של אשתו ועמם גם את אוצר ספריו ושאר חפצים. שילם לנושיו עד הפרוטה האחרונה, כשהוא עצמו מטופל במשפחה רבת נפשות, נשאר בעירום ובחוסר כל. עקרת הבית מרת חווה, נפלה על המצאה: בירות עיר נמל; חלוצי ארץ-ישראל מבקרים בעיר בעלייתם ארצה וכן מזדמנים שמה גם אנשי עסק מקרב אחינו בני-ישראל. עמדה ופתחה מלון עם פנסיון. זכה ר' בצלאל וחווה נעשתה לו עזר, והוא עצמו פורש מפעם לפעם אל הנמל להזמין אורחים. ההצלחה האירה פנים, ופרנסה נמצאה, אם לא בריווח הרי גם לא בצמצום, וכשמזדמנים סוחרים תלמידי-חכמים מצפת ומירושלים, הרי זוכים גם בשעה של קורת-רוח ועליה, שמשתעשעים בדברי תורה ומתעסקים בענייני גאולה. משהתחילה תנועת החלוצים גוברת והולכת, גמלה החלטה בלבו של ר' בצלאל לעלות עם העולים ולהיות בין הבונים. וכשקיבל הנדיב את מושבות הגליל תחת חסותו, ביקש את מכריו מפקידי הנדיב לסדר איך-שהוא אף אותו בארץ במקום אשר ייטב בעיניהם-וכך נתיישב ביסוד המעלה. קשה וחמור היה מצבם של האכרים באותן שנים ראשונות ביסוד המעלה, ועל אחת כמה וכמה נורא היה מצבם של הנספחים, נטולי הקרקע וכל רכוש אחר. משפחה זו בת 7 הנפשות גרה בחדר אחד קטן, בנוי מלבנים בלתי שרופות, וללא מטבח וללא סידור סניטרי כלשהו, עד כאן השיכון. ניתנה ההזדמנות לחדש ולהרחיב לימודם של אותם הנערים באמצעות שעורי ערב שילמדם ר' בצלאל. עמדה הפקידות ומנתה אותו לתפקיד זה בשכר... שלושה נפוליונים זהב לחודש. במשך הזמן ניסה פקיד הנדיב למעול בכספים ולשתפו במעילה, התפטר מיד מתפקידו. מהר מאד הפסיקו את משכורתו והוא הגיע למצב כלכלי קשה ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בן ציון ישראלי ויהודה גרינקר מבריחים 7000 חוטרי תמרים מאל עריש בשנת 1938
  2. ^ [1]
  3. ^ מתנגדים, כינוי ליהודים שהתנגדו לתנועת החסידות. אף על פי שגם ה"משכילים" (ראה השכלה) והמתבוללים התנגדו לחסידות, מציין השם את היהודים שומרי המצוות שהתנגדו לה
  4. ^ אלוף מיל. אורי שגיא - נכדו של וולפבר (זאב דב) איזנברג
  5. ^ צבי בר, מעריב, 20 באוקטובר 1978
  6. ^ בנו הבכור של ישראל גרנית, סרן מיכה גרנית נפל במלחמת יום הכיפורים
  7. ^ גם יגאל אלון מספר בספרו בית אבי על החדרת אהבת הארץ באמצעות טיולים שערכו הוא וחבריו עם המורה גרינקר: "בחיבה עמוקה אני נזכר במורי, משה גרינקר, בן יסוד-המעלה, שנטע בנו אהבה עזה לתנ"ך ולטבע של ארץ התנ"ך. הוא היה מצעיד אותנו במרחבים הגדולים של צפון הארץ ובהדכתו נעשתה זו צעידה במרחביה של ההיסטוריה היהודית; את התנ"ך הורה לא כספר של מסתורין, אלא כספר של היסטוריה, של ערכי מוסר ויופי ספרותי, בלי לפסוח על הנתונים הגאוגרפיים או על המידע הבוטני האצור בין דפיו; הוא לא הסתפק בפירושים המקובלים, לרבות פירוש רש"י, אלא מחפש היה סמוכין באקלים או אף בבוטניקה של החקלאות הערבית, כדי להסביר מונח מן המונחים שנתקלנו בהם אגב קריאה. גם את המשנה ופרקים נבחרים בתלמוד הורונו מתוך הבלטת זיקתם אל הסביבה החיה והמוחשית של הארץ ועובדי-האדמה…"
  8. ^ [2]
  9. ^ סגן מפקד חיל קשר ובעל פרס ביטחון ישראל 1969, כר"סן בצוות קשר בפרויקט של חיל ההנדסה