ניסיה פלורסטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניסיה פלורסטה
Nizia Floresta Augusta (Mulheres illustres do Brazil).jpg
לידה 12 באוקטובר 1810
ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באפריל 1885 (בגיל 74)
רואן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סופרת, מחנכת, משוררת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ניסיה פלורסטה ברסיליירה אוגוסטה, שמה הספרותי של דיוניסיה גונסאלבס פינטו, (בפורטוגזית: Nísia Floresta Brasileira Augusta;‏ 12 באוקטובר 1810 בפאפרי, ריו גראנדה דו נורטה, ברזיל - 24 באפריל 1885 ברואן, צרפת) הייתה מחנכת, מתורגמנית, סופרת, משוררת ופמיניסטית ברזילאית.

היא נחשבת ל"פמיניסטית הברזילאית הראשונה" ובין הראשונות בכלל במאה ה -19, שפרצה גבולות ציבוריים-פרטיים על ידי פרסום יצירותיה בעיתונים, כאשר העיתונות המקומית רק התחילה. היא גם ניהלה בית ספר לבנות בריו דה ז'ניירו וכתבה ספר המגן על זכויות נשים, ילידים ביבשת אמריקה ועבדים .

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיה פלורסטה ברסיליירה אוגוסטה נולדה ב־12 באוקטובר 1810 בפפארי, במדינת ריו גראנדה דו נורטה בצפון-מזרח ברזיל. שמה מבית היה דיוניסיה גונסאלבס פינטו, אך תחתיו היא השתמשה בשם הספרותי שיצרה לעצמה - ניסיה פלורסטה ברסיליירה אוגוסטה. תחת שם זה פרסמה את יצירותיה הכתובות[1] ועימו לימדה וחיה. כל רכיב בשם היה מכוון ומשמעותי. 'פלורסטה' על שם אדמת הוריה בה נולדה 'ברסיליירה' (ברזילאית בפורטוגזית) כהצהרה פטריוטית על הזדהותה עם ברזיל החדשה והעצמאית ו'אוגוסטה 'בהוקרה לבעלה המנוח מנואל אוגוסטו דה פאריה רושה.[2]

היו הרבה אירועים משמעותיים בראשית חייה של פלורסטה שעיצבו את עבודתה ואת עתידה. בשנת 1823 בהיותה בת שלוש-עשרה בלבד, נישאה פלורסטה אך חזרה במהירות למשפחתה. חמש שנים לאחר מכן בשנת 1828 נרצח אביה של פלורסטה בהוראת חבר רב עוצמה של האליטה במדינה. באותה שנה התחתנה עם מנואל אוגוסטו דה פאריה רושה, איתה נולדו לה שני ילדים.[2] מנואל אוגוסטו נפטר שבעה חודשים בלבד לאחר לידת ילדם השני, והותיר את פלורסטה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה הצעירים מאוד, דבר שעשתה באמצעות עיסוק בהוראה. בשנת 1832 פרסמה פלורסטה את עבודתה הראשונה ברסיפה, וזמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה לפורטו אלגרה. בשנת 1837, פלורסטה ומשפחתה עברו לריו דה ז'ניירו, שם הקימה את מכללת אוגוסטו לבנות, לימדה ופרסמה את עבודותיה במשך יותר מעשר שנים.

תקופת חיים באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלורסטה התפטרה מתפקידה כמנהלת מכללת אוגוסטו בשנת 1849 ונסעה לאירופה עם בתה לאחר תאונת רכיבה קשה.[1] במהלך תקופה זו היא נחשפה לפוזיטיביזם באמצעות קורס היסטוריה של האנושות אותו לימד אוגוסט קונט עצמו בקרדינל פאלאס בפריז.[3] היא חזרה לברזיל בשנת 1852 והתמסרה לכתיבת מאמרים בעיתונים, ששולבו אחר כך לתוך 'חוברת הומניטרית' (Opúsculo humanitário) פרי עטה, כמו גם יצירות אחרות כמו 'הקדשה מידידה' (Dedicação de uma amiga) ו'דפים של חיים אפלים' (Páginas de uma vida obscura). [4] היא התנדבה כאחות במהלך מגפת כולרה בשנת 1855 בריו דה ז'ניירו בטרם עזבה שוב לאירופה בשנת 1856.

פלורסטה שהתה באירופה משנת 1856 עד 1872, ובמהלך שנים אלו נסעה לאיטליה ויוון, פרסמה יצירות בצרפתית וכתבה חוויות מנסיעותיה. בין 1870 ל־1871 היא עזבה את פריז, בגלל המצור הפרוסי, ונסעה לאנגליה ופורטוגל טרם שחזרה לברזיל.[5] היא שהתה בברזיל משנת 1872 עד 1875 במהלך המערכה לביטול העבדות שהוביל יואקים נבוקו, אם כי מעט מאוד ידוע על חייה בתקופה זו.[6] היא חזרה לאירופה בשנת 1875 ושהתה תקופות בלונדון, ליסבון ופריז. היא פרסמה את יצירתה האחרונה, חלקי יצירות שלא פורסמו: ביוגרפיות (Fragments d'un Ouvrage Inédit: Notes Biographiques,) בצרפת בשנת 1878.[1] נסיעות אלה לאירופה חשפו אותה לרעיונות רבים ודרכי חשיבה חדשות, כמו פוזיטיביזם ברוח אוגוסט קונט, שהקצינו עוד יותר את הפמיניזם שלה.

ב־24 באפריל 1885 נפטרה פלורסטה מדלקת ריאות ברואן, צרפת, בגיל 74. היא נקברה בבית הקברות בונסקורס, בצרפת בה התגוררה. באוגוסט 1954, כמעט שבעים שנה לאחר מכן, נלקחו שרידיה לעיר הולדתה והונחו בקבר בחוות פלורסטה בה נולדה. [7][6]

עבודות מדעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות נשים ואי-צדק גברי

פלורסטה פרסמה ספרים ומאמרים רבים בעיתונים. ספרה הראשון זכויות נשים וחוסר הצדק הגברי, Direitos das) (mulheres e óréttiça dos homens, שיצא לאור בשנת 1832, מוכר כפרסום חלוצי בברזיל בנושא זכויות נשים, במיוחד הפרק העוסק בחינוך ועבודה. ספר זה נכתב בהשראת ספרה של הפמיניסטית האנגלית מרי וולסטונקראפט, Vindications of (the) Rights of Woman . פלורסטה לא תרגמה את ספרה של וולסטונקרפט, אלא תחת זאת השתמשה בטקסט כדי להציג הרהורים משלה על החברה הברזילאית השמרנית, לכן, הספר - זכויות נשים וחוסר הצדק הגברי Direitos das mulheres e) óréttiça dos homens) אינו תרגום ישיר, אלא תרגום חופשי.[2]

ספר זה הוא שהעניק לפלורסטה את תואר מבשרת הפמיניזם בברזיל, ואפילו באמריקה הלטינית עצמה, מכיוון שאין תיעודים של טקסטים קודמים שנעשו מתוך כוונה לחנך ולחשוב על עמדתה של החברה האנושית ביחס לפמיניזם.[2] פלורסטה לא עצרה שם; בספרים אחרים היא המשיכה להדגיש את החשיבות של חינוך נשים הן עבור הנשים עצמן והן לחברה בכללותה. עצות לביתי (Son Conselhos a minha filha 1842), מחברות הומניטריות (Opúsculo humanitário 1853), בהן מגנה המחברת את הכשרתן החינוכית של נשים, בברזיל ובמדינות אחרות, והאישה - (A Mulher 1859) הן רק דוגמאות לכך.

בנוסף לספרה הראשון, היו לה כתבים רבים שפורסמו בעיתונים ברסיפה החל משנת 1830. פלורסטה כתבה גם סיפורים בולטים רבים, שירה, רומנים ומסות שפורסמו מאוחר יותר בעיתוני ריו דה ז'ניירו.[8] בשנת 1841 היא פרסמה את ספרה השני, תחת הכותרת: עצות לביתי (Conselhos à minha filha), שנכתב כמתנת יום הולדת שתים עשרה לבתה ליביה. החל משנת 1847 החלו עבודותיה לכלול מחשבות נוספות על חינוך, תוך התמקדות בשוויון מגדרי. באותה שנה פרסמה גם את ספרה דאציז או הנערה המושלמת, פאני ( Fany ,Daciz ou A Jovem Completa), שהופנה לתלמידיה.[1] בהמשך הקריירה שלה, במהלך שהותה באירופה, פרסמה פלורסטה מאמרים שונים על מסעותיה. החוקרים התקשו לאתר כתבים אלה. הסיבה לכך היא שהם הלכו לאיבוד או מפני שפלורסטה חתמה לעיתים קרובות על פרסומיה בשם בדוי. ממאי עד יוני 1851 פרסם העיתון הליברל O Liberal מריו דה ז'ניירו סדרת מאמרים של פלורסטה, תחת הכותרת האמנציפציה של הנשים The Emancipation of Women, שם דנה ברלוונטיות של חינוך לנשים.

בשנת 1853 פרסמה פלורסטה את ספרה מחברות הומניטריות Opusculo Humanitario. הספר הוא אוסף מאמרים על שחרור נשים[9] ומדבר לטובה על אוגוסט קופט, אבי הפוזיטיביזם. הספר דן במחשבות המחברת על חינוך נשי, בנוסף לפדגוגיה באופן כללי. היא גם מעבירה ביקורת על מוסדות ההוראה של אז ועל חוסר המיקוד והתמיכה שלהם בנשים.[10]

לאורך עבודותיה דנה פלורסטה בהיבטים רבים מחייה האישיים, כולל עצמה, ילדותה, בעלה שנפטר ומשפחתה.[11] ישנם גם סיפורי מסע שונים בכתביה, ובהם מסלול הטיול בגרמניה, מידע על שלוש שנותיה באיטליה ודיון בטיול ביוון. הראשון מבין סיפורי המסעות הללו פורסם בפריז, צרפת בשנת 1857 ותורגם לפורטוגזית בשנת 1982. השני, יצא לאור בפריז בשפה הצרפתית, בשני כרכים שפורסמו בשנת 1864 ובשנת 1872. רק הכרך הראשון תורגם לפורטוגזית בשנת 1998.

רשימת עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Direitos das mulheres e óréttiça dos homens (זכויות נשים וחוסר צדק של גברים), 1832
  • Conselhos à minha filha (עצ), 1842
  • Daciz ou A jovem completa (Daciz או הצעירה השלמה), 1847
  • Fany ou O modelo das donzelas (פאני או מודל הנערה המושלמת), 1847
  • Discurso que às suas educandas diriga ניסיה פלורסטה ברסיליירה אוגוסטה (נאום שמובילים תלמידיה של ניסיה פלורסטה אוגוסטה הברזילאית), 1847
  • A lágrima de um Caeté (הדמעה של קאטה), 1847
  • Dedicação de uma amiga (הקדשה של חבר), 1850
  • Opúsculo humanitário (מחברות הומניטריות), 1853
  • Páginas de uma vida obscura (דפים של חיים אפלים), 1855
  • האישה A Mulher) 1859)
  • Trois ans en Italie, מסע suivis d'un en Grèce (שלוש שנים באיטליה, ואחריהן טיול ביוון), 1870
  • ברזיל Brasil), 1871)
  • Fragments d'um ouvrage inèdit: חלקים של יצירה שלא פורסמה: הערות ביוגרפיות), 1878

פילוסופיה ועבודה חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיה פלורסטה.

פלורסטה הגיעה לריו דה ז'ניירו ב־31 בינואר 1838, ובהמשך אותה שנה הקימה את מכללת אוגוסטו.[5] היא הודיעה על פתיחת בית הספר בעיתון ג'ורנל דו קומרסיו. המוסד פעל במרכז עיר הבירה במשך שבע עשרה שנה. באותה תקופה היה גל של בתי ספר חדשים שנפתחו בריו דה ז'ניירו שרובם נוהלו על ידי אירופאים ופעלו על פי מודלים של חינוך זר.[1] מכללת אוגוסטו הייתה שונה מבתי הספר האחרים משום שהיא התמקדה בחינוך נשים ובנות, ולא גברים. התלמידות למדו מדע, שפות, היסטוריה, דת, גאוגרפיה, חינוך גופני, אמנויות וספרות מתוך כוונה להכין אותן באופן מלא לנישואין ואמהות.[3]

אחת הסיבות שפלורסטה הקימה את המכללה הייתה מכיוון שרוב בתי הספר האיכותיים באזור באותה העת כלל לא קיבלו נשים לשורותיהם. המשימה החדשנית של מכללת אוגוסטו הייתה לספק לנשים חינוך שעלה בקנה אחד עם מה שהועמד לרשות הגברים.[3] פלורסטה ובית הספר שלה זכו לביקורות משמעותיות בגלל הגישה הרדיקלית לחינוך נשים שהם הביאו. במקום ללמד ילדות רק נושאים מסורתיים כמו תפירה ועבודות בית, תוכנית הלימודים שלה כללה גם חומרים אינטלקטואליים ואקדמיים. זה לא היה פופולרי, ונחשב למיותר באותה תקופה לחנך נשים לנושאים כאלה אם הן ממילא הולכות להיות עקרות בית.[12] מחנכים מתחרים היו ביקורתיים במיוחד כלפי פלורסטה ותורתה.[9]

פלורסטה פעלה לחינוך נשים מכיוון שהיא האמינה שהשכלה היא המפתח להעצמה, וכי היעדרה מוביל לאפליית נשים. [13] הנגשת חינוך, כך לתפיסתה, תסייע לנשים להכיר במעמדן החברתי הלא שוויוני שלהן ולקדם שינוי. [14] פלורסטה גם האמינה שאוכלוסייה בורה יכולה להיות מנוהלת ביתר קלות על ידי הממשלה, וזה היה דבר שהיא קיוותה למנוע על ידי תמיכה בחינוך לקבוצות שוליות. הפילוסופיות שלה סביב סוגיות הוראה ושוויון מגדרי הושפעו מתפיסות חשיבה ליברליות, פרוגרסיביות ופוזיטיביסטיות.[1]

בשלוש יצירותיה משנת 1847, שכולן נוגעות להוראה, פלורסטה מתחה ביקורת על מערכת החינוך שראתה במדעים חסרי תועלת ומשחיתות נשים.[12] היא התייחסה גם לכישלון הכללי של קהילת ההוראה ולסטנדרטים החינוכיים הנוכחיים שלה בעבודתה משנת 1853 מחברות הומניטריות Opúsculo humanitário . באופן מיוחד, היא הוקיעה בתי ספר המנוהלים על ידי זרים שלטענתה לא הוכשרו לשמש כמחנכים או יועצים אקדמיים.[10]

אידאולוגיה פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין עוררין על התפקיד והרלוונטיות של פלורסטה בהתפתחות הפמיניזם בברזיל ובשחרור האישה במדינה. [15] עם זאת, יש לקחת בחשבון את הפוליטיקה של אותה העת ואת ההקשר בו פעלה. המלומדים מתחו ביקורת על השקפותיה הפמיניסטיות האמביוולנטיות במקצת, משום שלא הייתה מיליטנטית מספיק ונעה על הטווח שבין אוונגרד לשמרנות. עבור קונסטנסיה לימה דוארטה, מחברת הספר ניסיה פלורסטה: חיים ועבודה (Nísia Floresta: Vida e Obra), פלורסטה משתלבת במה שהיא מכנה "פמיניזם טוב." המשמעות היא שהיא לא התכוונה לשנות באופן משמעותי את היחסים החברתיים, תוך שמירה על נשים בגבולות האידאולוגיים של התחום הפרטי.[1] היא רצתה לשפר את החינוך לנשים ולהעצימן תוך הבטחה לכך שהן עדיין אחראיות לגידול ילדים ולעבודות בית אחרות.

כותבת נוספת העוסקת באמביוולנטיות זו היא ברנקה מורירה אלבס, שעבורה הפמיניזם של פלורסטה מכיל תפיסה רומנטית של נשים בהן המסירות למשפחה ולבית היא עדיין הציפייה המנחה. [16] פלורסטה הציעה מספר דרכים לתחזק את המערכת המשפחתית המסורתית הזו ולשמור על בית, בעל וילדים ביצירותיה השונות.[1]

החוקרים הכירו גם בשינוי האידאולוגי שעברה פלורסטה כסופרת וכפמיניסטית.[3] בעבודתה הראשונה היא דחתה שינויים קיצוניים בסדר החברתי הנוכחי. היא הבהירה שהיא רוצה שהדברים יישארו במצבם הנוכחי וכי אינה מנסה לכפות שינויים גדולים. אולם לאחר מסעותיה באירופה, עבודתה השנייה בנושא מערכת החינוך הנוכחית הייתה אנליטית בצורה חדה יותר וקראה לרפורמה רחבת היקף. היא גם הביעה דאגה מכך שאוכלוסייה בורה פתוחה למניפולציות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניסיה פלורסטה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Silvério de Almeida, Cleide Rita Dal Mas Dias, Elaine Teresinha (2009). NÍSIA FLORESTA: O CONHECIMENTO COMO FONTE DE EMANCIPAÇÃO E A FORMAÇÃO DA CIDADANIA FEMININA. Universidad Pedagógica y Tecnológica de Colombia. OCLC 756025033. 
  2. ^ 1 2 3 4 Gender, Race, and Patriotism in the Works of Nísia Floresta, Charlotte Hammond Matthews
  3. ^ 1 2 3 4 Castro, Luciana Martins (8 באוקטובר 2010). "A CONTRIBUIÇÃO DE NÍSIA FLORESTA PARA A EDUCAÇÃO FEMININA: pioneirismo no Rio de Janeiro oitocentista". Outros Tempos – Pesquisa Em Foco - História 7. (הקישור אינו פעיל)
  4. ^ Pinheiro Dias, Luma (2017). "Nísia Floresta e a Escrita em Defensa da Educação Feminina nos Oitocentos". Universidade Federal do Piauí. 
  5. ^ 1 2 Schumaher, Schuma. Brazil, Erico Vital. (2001). Dicionário mulheres do Brasil : de 1500 até a atualidade : com 270 ilustrações. Jorge Zahar Editor. OCLC 71323343. 
  6. ^ 1 2 "Memória Viva de Nísia Floresta". www.memoriaviva.com.br. בדיקה אחרונה ב-8 במאי 2019. 
  7. ^ de Oliveira Itaquy, Antônio Carlos (2013). "Nísia Floresta: Ousadia de uma feminista no Brasil do século XIX". Universidade Regional do Noroeste do Estado do Rio Grande do Sul. 
  8. ^ Soihet, Rachel (אפריל 2005). "Nísia Floresta e mulheres de letras no Rio Grande do Norte: pioneiras na luta pela cidadania". Revista Estudos Feministas 13 (1): 193–195. ISSN 0104-026X. doi:10.1590/s0104-026x2005000100016free 
  9. ^ 1 2 Fernandes da Silva, Simone. A Mulher na Luta por Direitos - Um Estudo na Perspectiva de Gênero(הקישור אינו פעיל). Universidade Federal da Paraíba
  10. ^ 1 2 Candeloro Campoi, Isabela (2011). "EDUCAÇÃO DE MENINAS NO SÉCULO XIX ATRAVÉS DOS EXEMPLOS DA BRASILEIRA NÍSIA FLORESTA E DA ALEMÃ MATHILDE ANNEKE". Revista NUPEM. 
  11. ^ Duarte, Constância Lima (30 בדצמבר 2009). "As viagens e o discurso autobiográfico de Nísia Floresta". Matraga - Revista do Programa de Pós-Graduação em Letras da UERJ. 15. 
  12. ^ 1 2 Campoi, Isabela Candeloro (דצמבר 2011). "O livro "Direitos das mulheres e injustiça dos homens" de Nísia Floresta: literatura, mulheres e o Brasil do século XIX". História (São Paulo) 30 (2): 196–213. ISSN 0101-9074. doi:10.1590/s0101-90742011000200010free 
  13. ^ Duarte, Constância Lima (7 בנובמבר 2015). "Mulher e escritura: produção letrada e emancipação feminina no brasil". Pontos de Interrogação — Revista de Crítica Cultural 1 (1): 76. ISSN 2237-9681. doi:10.30620/p.i..v1i1.1431free 
  14. ^ Duarte, Constância Lima (2003). "Feminismo e literatura no Brasil". Estudos Avançados 17 (49): 151–172. ISSN 0103-4014. doi:10.1590/s0103-40142003000300010free 
  15. ^ Modelli, Laís (1 באפריל 2017). "As (outras) mulheres brasileiras sobre quem deveríamos aprender na escola". בדיקה אחרונה ב-8 במאי 2019. 
  16. ^ Karawejczyk, Mônica (5 במרץ 2012). "A Questão da Representação Feminina Nos Cartazes Soviéticos – Algumas Questões". doi:10.18223/hiscult.v6i1.1977.s228.