זכויות האישה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניו-יורק, 1912. צעדה למען זכות בחירה לנשים.
סופרג'יסטיות אמריקאיות בצעדה חגיגית לכבוד יום פטריק הקדוש, 1921. מעליהן שלט עליו כתוב: "נשיות ללא מורא ועשויה לבלי חת. גזע ללא מורא ועשוי לבלי חת."
"הצידוק לזכויות נשים", מאת מרי וולסטונקראפט

זכויות האישה הוא מונח המתייחס לתביעה של נשים לזכויות אזרחיות וחרויות בסיסיות אשר נשללו מהן בעבר, או נשללות מהן בהווה, על ידי החברה הפטריארכלית במהותה. הזכויות עליהן מדובר שונות מחברה לחברה ברחבי העולם, ותלויות בחוקים, במסורת במנהגים המקומייים, ובקודים התרבותיים של אותה חברה, או מדינה. לעתים מדובר באפליה מעוגנת בחוק ולעתים החוק הוא שוויוני אך החברה לא מיישמת אותו ובכך נגרמת אפליה. זכויות נשים ונערות שונות מזכויות אדם אחרות משום ההטיה היסטורית והמסורתית בחברות רבות ברחבי העולם לטובת גברים ונערים. המונח זכויות נשים מתייחס למעמדן בחברה וזכויותיהן של נערות ונשים בכל גיל. הכוונה במונח היא לכלל הנשים ולא למעמדה של אישה בודדת.

זכויות הנשים בלב המאבק הן: הזכות לרכוש, הזכות לבחור ולהיבחר, הזכות לחינוך והזכות לרבייה[1]. התנועה הפמיניסטית מובילה את הפעילות למען זכויות נשים[2].

בין זכויות אדם לזכויות נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת זכויות האדם כפי שטבעה אותה הפילוסוף הצרפתי ג'ון לוק היא הבסיס להגדרת זכויות האדם ועל בסיסה התפתחה התפיסה ההגות והעשייה בתחום. ב- 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בנושא זכויות האדם והאזרח." ההצהרה נתפסת ככמסמך יסוד המגדיר את זכויות אדם של כל בני האדם בהתייחס לביטחון אישי, עבדות, עינויים, הגנת החוק, חופש תנועה וביטוי, דת, וההתכנסות, וזכויות לביטחון סוציאלי, עבודה, בריאות, חינוך, תרבות, ואזרחות. זכויות אלו בירור אמורות לחול באופן שווה על כל בני האדם ללא הבדל. עם זאת, שילוב בין מסורת, דעות קדומות, אינטרסים חברתיים, כלכליים ופוליטיים גרמו להדרת נשים מהגדרות זכויות האדם ה"כלליות" ודחק אותן להיתפס כ"עניין מיוחד" בתוך השיח על זכויות אדם. דחיקה זו של נשים בתאוריה ובעשייה בתחום זכויות אדם הוא השתקפות של חוסר שוויון בין המינים בעולם כולו[1][3].

ההפרדה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי טבועה במבנה של החוק הבינלאומי משפיעה על נשים ברמה הבינלאומית וברמה המקומית. ברמה הבינלאומית, החוק מכיר רק בנציגי ישות מדינתית כמי שיכול לפגוע בזכויות אדם. מפירי זכויות אדם 'לא ממשלתיים' אינם נושאים באחריות, באופן ישיר, בחוק הבינלאומי. נשים נפגעות יותר מפרטים אינדיבידואלים ופחות על ידי המדינה או נציגיה. ברמה מקומית, הדיכוטומיה בין הציבורי לפרטי עשויה להצדיק את הבחירה של המדינה לא להתערב ביחסים משפחתיים, ולאפשר הפרות שיטתיות של זכויות האדם של נשים[4][2]. הפגיעה שנגרמת בעקבות קבלת הדיכוטומיה בין הספירה הציבורית לפרטית באו לידי הביטוי ביותר בחומרה בהתייחסות לאלימות. האונס השיטתי והאלימות שהופעלה על ידי רשויות מדינה בנשים בעת המלחמה ביוגוסלביה לשעבר היא דוגמה אחת מני רבות לפגיעה בזכויות אדם של נשים בחסות המדינה. אבל הפגיעה הנפוצה ביותר בנשים וילדים מתרחשת בזירה הביתית על ידי בני זוגן או בני משפחה אחרים[5].

העשור (1976-1985) הוקדש באומות המאוחדות לנשים. במהלך העשור התקיימו בחסות האו"ם מספר כנסים בהם גיבשו נשים מרחבי העולם תפיסה משותפת על תפקידו של האו"ם בשיפור מעמדם של נשים[3]. ב- 1979 אימץ האו"ם את האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW)[6]. האמנה היא ציון דרך היסטורי בהכרה בזכויות האדם של נשים. עד אז, לא הייתה אמנה שהתייחסה באופן מקיף לזכויות נשים בחיים פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ובמשפחה. באחד באפריל 1997, 157 מדינות אישררו את האמנה. האמנה מכירה באופי המיוחד של אפליה נגד נשים וייחודיות של אפליה זו. היא מעודדות פעולות לתיקון תוצריים של אפליה היסטורית ומספקת מדדים להעדפה מתקנת[5][2].

החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם: באוקטובר 2000 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה [1] המדגישה כי נשים וילדים הם הקורבנות העיקריים במלחמות. ולכן נשים חייבות להיות שותפות בפתרון סכסוכים ובדרכים השונות למניעתם. ההחלטה מדברת על הצורך לדאוג לייצוג של נשים בפוליטיקה המקומית והבינלאומית.

מדינת ישראל אישרה בכנסת בשנת 2005 את החלטה 1325.

זכות לקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות הקניין של הנשים הן זכויות לבעלות על רכוש וירושה שנשים נהנות מהן בכל נקודת זמן. הזכויות לבעלות על רכוש משתנה בין חברות ומושפעות מגורמים תרבותיים, גזעיים, פוליטיים ומשפטיים. בחלקים רחבים של העולם, זכויות נשים על קרקע ורכוש נשללות באופן שיטתי. חוקים מגינים פחות על נשים מאשר על גברים ובאופן כללי הגישה הנהוגה מפלה נשים ומערערת על זכותן לבעלות על רכוש. מצב חוקי זה משאיר נשים רבות תלויות כמעט לחלוטין בגברים בחייהן להישרדות כלכלית בסיסית וחושף אותן לאלימות, עוני, חוסר ביטחון תזונתי, במיוחד אם האישה היא אלמנה, גרושה, רווקה, או בנישואים שאינם מוכרים באופן רשמי[7].

הערכה היא כי בראש כ- 25% ממשקי הבית בעולם עומדות נשים ובאזורים עירוניים, בעיקר באמריקה הלטינית ובאפריקה, נשים עומדות בראש כמעט מ- 50% ממשקי הבית. משקי בית אלו הם גם מבין העניים ביותר[8]. ואולם, למרות דפוסים אלה, הערכות על ידי האו"ם מצביעות על כך שנשים מחזיקות רק 1-2 אחוזים מכל הקרקעות הרשומות בעולם[9][10].

במהלך המאה ה-19, בארצות הברית ובריטניה נשים החלו לקרוא תיגר על חוקי הקניין והירושה שמנעו מהן להיות בעלים של רכוש לאחר נישואיהן. על פי הדוקטרינה המשפטית המקובלת האב או הבעל היה מקבל את האחריות על הרכוש והשכר של האישה. עד סוף המאה, החוקים השתנו והגנו על זכותן של נשים נשואות[11].

בישראל מוגנת זכות הקניין על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו  שבו קובע סעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם". בשנת 1951 נחקק חוק שיווי זכויות האישה, שמבטיח את השוויון בפני החוק, את זכות הקניין של אישה נשואה.

הזכות לבחור ולהיבחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכות בחירה לנשים

המאבק לבחור ולהיבחר התרחש במקביל במספר מדינות באירופה וארצות הברית החל בסוף המאה ה-18. נשים זכו בזכויות הצבעה מוגבלת בשבדיה, פינלנד ומספר מדינות בחוף המערבי של ארצות הברית בסוף המאה ה -19. ארגונים לאומיים ובינלאומיים שהוקמו לתיאום המאמצים לשינוי החקיקה שתוביל לזכות הצבעה שהמרכזי בניהם הוא הברית הבינלאומית לנשים (International Alliance of Women). הארגון היה פעיל גם בקידום זכויות אזרח לנשים. כיום, הזכות לבחור ולהיבחר מעוגנת בחקיקה במרבית מדינות העולם.

סופרג'יזם הייתה תנועה עולמית פמיניסטית אשר נאבקה למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ובעיקר על זכותן להצביע ולהשתתף בבחירות דמוקרטיות. התנועה פעלה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והובילה לשינויים מהותיים ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות.

בארץ ישראל, נשים יהודיות הורשו לבחור ולהיבחר לאסיפת הנבחרים ולוועד הלאומי מהבחירות הראשונות. ההחלטה בנושא לוותה בחילוקי דעות בעיקר בתוך הציבור הדתי, שהיווה אז את רוב היישוב. עם קום מדינת ישראל, נשים ישראליות קבלו את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה[12].

הזכות לרבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לרבייה היא מכלול הזכויות המשפטיות והחירויות הנוגעות לרבייה ופוריות. ארגון הבריאות העולמי מגדיר את הזכות לרבייה כזכות בסיסית של זוגות ויחידים להחליט באופן חופשי ובאחריות על מספר הילדים והמרווח ביניהם וזאת על בסיס מידע, השכלה ואמצעים כלכליים לעשות זאת; במימוש זכות זו מצופה מזוגות ויחידים להיות אחראים על הצרכים השוטפים של הילדים ועל צרכים עתידיים שלהם, והאחריות שלהם כלפי הקהילה[13].

בבסיס הזכות לרבייה עומדת התפיסה כי לאישה יש סמכות ואחריות על הפוריות שלה. בני משפחה אחרים, מוסדות דת או מדינה אינם יכולים להחליט עבורה בנושאים אלו[14]. הזכות לרבייה כוללת את האפשרות להפסקת היריון יזומה, שימוש באמצעי מניעה המותאמים לאישה כשהיא בוחרת להשתמש בהם. חופש מעיקור בכפייה, הזכות לקבל הדרכה ונגישות למידע בנושאים הקשורים ליחסי מין ומיניות, אמצעי מניעה, פריון ומחלות מין ושרותי בריאות טובים בתחום זה[15].

נשים בישראל מצופות להיות אמהות ולמלא בכך את מה שמוגדר עבורן כיעוד האישי והלאומי. הצפייה מנשים להביא צאצאים מטעמים דמוגרפיים מחוזקת בקודים דתיים[16], תרבותיים[17] ומגובה בתמיכה כלכלית[18]. נשים הנתקלות בקשיים ביולוגיים להרות, מקבלות סיוע בטיפולי פוריות כמעט ללא כל הגבלה של גיל, נטייה מינית וסטטוס נישואים וללא הגבלה של מספר מחזורי הטיפול. מרבית עלות הטיפול ממומנת על ידי המדינה במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי[19][20][21].

התפיסה של מדינת ישראל להפלות מייצגת את הפערים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. בתקופת המנדט הבריטי הפלות לא היו חוקיות ועד 1952 החוק המנדטורי נשאר בתוקף. בשנה זו אישר בית המשפט המחוזי בחיפה ביצוע הפלה מטעמים רפואיים בלבד. בתי חולים החלו לקיים וועדות שכללו גניקולוגים, פסיכיאטרים ועובדות סוציאליות אשר דנו בפניות של הנשים ולרוב נטו לאשר את בקשת הפונות. ב- 1962 מינתה הממשלה "ועדה לבעיות הילודה" אשר המליצה למסד את הטיפול ההפלות, אך לא לעודד אותה. הוועדה המליצה לאשר הפסקות היריון בתנאים מסוימים, רק בבתי חולים מורשים ובאישור של ועדה רפואית. הוועדה המליצה כי הוועדות יפעלו לשכנע נשים להשאיר את ההריון על ידי הסברת הסכנות הכרוכות בתהליך הרפואי, ולתת תמריצים, חומריים ומוסריים, אשר ימנעו את ביצוע הפסקת ההיריון[21][22].

בשנת 1978 נכנס לתוקפו "החוק לתיקון דיני עונשין (הפסקת היריון) תשל"ז 1977"[23] ובו הוחלט לאשר הפסקת היריון במקרים הבאים: גיל האישה (מתחת ל- 18 מעל ל- 40), היריון מחוץ לנישואים, מום של הוולד, סיכון חייה או בריאותה של האישה וסעיף שאפשר הפסקת הריון בגלל נזק שעשוי לאישה או ילדיה בגלל תנאים חברתיים קשים, לרבות מספר רב של ילדים. סעיף זה כונה "הסעיף הסוציאלי". בשנת 1980, בעקבות הסכם קואליציוני בין הליכוד לאגודת ישראל, בוטל ה"סעיף הסוציאלי"[19][21][22].

זכויות האישה לאורך ההיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: פרק ההיסטוריה חסר מידע וזקוק לעריכה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדן של הנשים ביוון העתיקה היה שונה בין עיר מדינה אחת לאחרת. קיימים מסמכים המוכחים כי בדלפי, תסליה, Gortyn, מאגארה וספרטה נשים היו בעלים של קרקע שנחשבה החזקת הרכוש המשמעותית ביותר בעת העתיקה. המאבק לזכויות האישה החל לפני אלפי שנים, כאשר בחברות שונות נשים התמרדו כנגד הדיכוי שהיו מצויות בו, בחלקן נחשבו כרכוש (רכוש האב ומאוחר יותר הבעל). גם כיום יש עדיין חברות בהן לנשים אין זכויות כלל ולכן לא ניתן לדבר בהן על המונח זכויות האישה.

על פי גישת האבולוציה החברתית, כל עוד המשטר הכלכלי היה של ציד ולקט, לנשים היה מעמד נחות היות שלא השתתפו בציד (שתרם חלבונים) שהיה כרוך ביציאה ממתחם המגורים, בטקסים ופעילות משותפת של הציידים, אלא, בעיקר עקב הצורך לטפל בילדים, עסקו בלקט של פירות וזרעים, לרוב לבד ובתחום הקרוב לתחום המגורים.

אחרי ביות בעלי החיים, עם המעבר לחברת נוודים חל שיפור מועט בלבד במעמדן של הנשים היות שהגברים נחשבו עדיין למגיני השבט ולמונעי ביזה מצד שבטים אחרים. בנוסף, הנשים נזקקו לכוחם הפיזי של הגברים, למשל לצורך גלילת האבן מעל פי הבאר.

בחברות החקלאיות היה מעמדן של נשים גבוה מעט יותר. בעיקר הודות לכך שהעבודה התחלקה בין בני הזוג ולעתים קרובות נעשתה בצוותא.

בתרבויות העת העתיקה וימי הביניים היה משטר פטריארכלי והנשים היו נתונות למרותם של גברים. לזמן קצר, תאודורה (המאה ה-6) קידמה את מעמד האישה בקובצי החוקים של יוסטיניאנוס הראשון ובתקופתה לנשים באימפריה הביזנטית הייתה זכות ליזום גירושין, אולם תיקוניה לא שרדו.

במאה ה-16 וה-17, כאשר רכישת השכלה הייתה נחלתן של נשים מועטות ובנות אליטה בלבד, נשות מסדר אחוות אורסולה הקדושה פעלו למען השכלת נשים עניות באירופה ובקנדה.

חלק מהנאורות של עידן האורות באירופה, כחלק מהמאבק לשיחרור עבדים, אריסים, שחורים ואף יהודים הייתה המודעות לכך שגם נשים הן בני-אדם הזכאיות לזכויות בזכות עצמן. אחד מאלו שביטא זאת היה הפילוסוף הצרפתי המרקיז דה קונדורסה בחיבורו "התוכנית לציור היסטורי של קדמת הרוח האנושי". אולם את הפמיניסטית אולימפ דה גוז' שהציעה את "הכרזת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) הובילו אל הגיליוטינה לעריפת ראשה. כאשר הקומונה הפריזאית הראשונה החליטה ב-1792 על זכות הצבעה אוניברסלית, היא שללה אותה מנשים.

עד למחצית המאה ה-19 ההגות המערבית התייחסה למשפחה פטריארכלית כאל המצב הטבעי. רק באותה עת התחילה התעוררות ממוסדת של נשים לשינוי מצבן. נשים החלו לדרוש זכויות כמו הזכות ללמוד ולרכוש השכלה. הזכות להצביע ולהשפיע, זכות להיות בעלות רכוש ועוד.

זכויות האישה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעמד האישה בישראל

עד העליות הציוניות, נשים בארץ ישראל לא זכו לזכויות רבות. נשים היו כפופות למג'לה (החוק העות'מאני) שהכפיף אותן לחוקי העדות הדתיות השונות, שלא דגלו בזכויות לנשים. כתוצאה מכך נשים לא יכלו לבחור, היו מקופחות בדיני האישות והירושה ועוד.

עולי העלייה הראשונה, שהיו דתיים, התייחסו לאפליית נשים כאל מצב נתון, וקיבלו את ההסדרים הקיימים. עולי העלייה השנייה ואילך היו חדורים בהשקפת עולם סוציאליסטית שדגלה בשוויון זכויות.

הקונגרס הציוני השני בשנת 1898 העניק זכות הצבעה לנשים לפני כל פרלמנט אחר באירופה‏[2], האספה המכוננת השלישית שהתקיימה בי"ז בטבת תרע"ט, ביפו, ניהלה דיונים על מתן זכות בחירה לנשים.

החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלו לצמוח בישראל ארגוני חברה אזרחית בלתי-מפלגתיים, כדוגמת האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים, שחרתו על דגלם את המאבק לקידום זכויות נשים. בשנת 1992 חלה פריצת דרך נוספת בתחום זה, כשבכנסת הוקמה הוועדה לקידום מעמד האישה, ועדה קבועה שכל דיוניה מיוחדים לנושא זה.

חוקים:

זכויות האישה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

עד חרם דרבנו גרשום לגבר יהודי היה מותר לשאת יותר מאשר אישה אחת גם ללא הסכמתן של נשותיו הנוכחיות וכן הותר לו לגרש כל אחת מנשותיו גם ללא הסכמתה ולהחזיק פילגשים. בנוסף, לגברים ניתנת עדיפות על פני נשים במשפטי הירושה כאשר הם במעמד משפחתי זהה. עובדות אלו גרמו לכך שנשים היו תלויות בגברים וחרדות למעמדן.

ביהדות האורתודוקסית נשים פסולות לעדות. לפי חלק מהגישות נשים גם מנועות מלכהן בתפקידים ציבוריים.

על נשים נאסר לקרוא בתורה בציבור, ולא היה נהוג ללמדן תורה פרט למינימום ההכרחי לשם קיום המצוות (בעיקר מצוות לא תעשה).

החל מאמצע המאה ה-20 בהשפעת הפמיניזם הכללי ובהשפעת השוויון היחסי בו זוכות נשים ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית, החל זרם פמיניזם דתי המבקש להחיל ערכים פמיניסטיים על המחשבה וההלכה היהודיים-אורתדוקסיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Hosken, Fran P, Towards a Definition of Women's Rights', Human Rights Quarterly, Vol. 3, No. 2, עמ' 1–10
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Rosa Briceno, Reclaiming Women's Human Rights
  3. ^ 3.0 3.1 Charlotte Bunch and Samantha Frost, Routledge International Encyclopedia of Women: Global Women's Issues and Knowledge, Routledge, Routledge, פרק Women's Human Rights: An Introduction
  4. ^ Rachel Johnston, Feminist Influences on the United Nations, Human Rights Quarterly, 28, עמ' 148–185, 2006
  5. ^ 5.0 5.1 Ursula A. O'Hare, Realizing Human Rights for Women, Human Rights Quarterly, 21)2), עמ' 364-402, 1999
  6. ^ The Convention on the Elimination of All Forms of Discrimination against Women
  7. ^ SECURING WOMEN’S LAND AND PROPERTY RIGHTS: A CRITICAL STEP TO ADDRESS HIV, VIOLENCE, AND FOOD SECURITY, Open Society Foundation
  8. ^ האחוזים הגבוהים של משקי בית שבראשן עומדות נשים באפריקה ואמריקה הלטינית נובעים מספר מגוון של סיבות: מוות של גברים ממחלת האיידס, מלחמות, ערעור המבנה המשפחתי המסורתי ועוד.
  9. ^ Nadia Steinzor, [http://pdf.usaid.gov/pdf_docs/PNADA958.pdf Women’s Property and Inheritance Rights: Improving Lives in a Changing Time], ‏March 2003
  10. ^ WOMEN'S PROPERTY RIGHTS
  11. ^ [Married Women's Property Laws http://lcweb2.loc.gov/ammem/awhhtml/awlaw3/property_law.html]
  12. ^ סילביה פוגל-ביז'אווי, מאבק על המובן מאליו, נגה : כתב עת פמיניסטי, 1
  13. ^ Repoductive Rights
  14. ^ Freedman, Lynn P.; Stephen L. Isaacs, Human Rights and Reproductive Choice, Studies in Family Planning, Vol. 24, No. 1, עמ' 18–30
  15. ^ Cook, Rebecca J.and Mahmoud F. Fathalla, Advancing Reproductive Rights Beyond Cairo and Beijing, International Family Planning Perspectives, 22(3), עמ' 115-121
  16. ^ למשל הביטוי "אם הבנים שמחה" כדוגמה אחת מני רבות לתפיסה של נשים כאמהות ביהדות.
  17. ^ למשל פרס הילודה
  18. ^ למשל מענק לידה שמקבלת אישה שיולדת בבית חולים.
  19. ^ 19.0 19.1 אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002, פרק פרק ח ו-ט
  20. ^ יחזקאל מרגלית, משאבים רפואיים )בלתי (מוגבלים — הורות בכל גיל, בכל מחיר ובמימון המדינה?, מאזני משפט, ט
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 טל תמיר עורכת, נשים לגופן: בריאות, גוף מיניות, יחסים, מודן, 2011, פרק שער שלישי:הבחירה בהורות
  22. ^ 22.0 22.1 גליה שטופלר, מדיניותה הדמוגרפית של ישראל בתחום הילודה וזכויות נשים ומיעוטים, משפט וממשל, יא, תשס"ח
  23. ^ החוק לתיקון דיני עונשין (הפסקת הריון)
  24. ^ חוק עבודת נשים, באתר של משרד הכלכלה
  25. ^ חוק גיל פרישה, באתר חילן
  26. ^ חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, באתר של משרד הכלכלה
  27. ^ חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, באתר של משרד הכלכלה
  28. ^ פנחס וולף‏, אושר בכנסת: חובה למנות דירקטורית בכל חברה, באתר וואלה! NEWS‏, 7 במרץ 2011