נירנברגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר לטיני על דרכי החילוקים נירנברגר ורגנסבורגר, מאת לאונרדוס אפולטוס, אלטדרוף ת"ל.
ספר "סוגיות התלמוד" העוסק בבאור דרכי החילוקים מאת הרב משה מרוהאטין, זולקווא תנ"ג.

נירנברגר היא צורת שאילה, שהייתה נהוגה בישיבות אשכנז בסוף תקופת הראשונים ובתחילת תקופת האחרונים, כחלק משיטת החילוקים.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת החילוקים

מקובל לשער שבישיבת מהר"י וייל בנירנברג ובישיבת מהר"י ברונא ברגנסבורג התפתחה שיטת החילוקים, בשיטת לימוד זו מבארים את הגמרא בפלפולים חריפים ובחילוקים דקים.

כבר בדור אחריהם השל"ה התקיף את שיטה זו בטענתו שצורת לימוד זה אינו אמיתית ואין צורך בחידודים אלו, השל"ה סייג את דבריו "רק דבר זה היא מצווה ובו ידבקון ויהיה גם כן חידוד, דהיינו לתרץ בדרכים אמיתיים כל אוי"ש ברענג"ר וכל ניר"ן בערג"ר וכל רעגי"ר שפורגי"ר, דברים כאלה הם בכלל תורת אמת והם גם כאן חידוד".[1]

לאחר תקופה, הגן החתם סופר על שיטה זו וטען ששיטה זו טובה בכדי להרגיל את התלמידים שלא לדמות דין לדין,[2] ואכן בישיבת החתם סופר נהגו ללמוד ולהקשות קושיית דוגמת נירנברגר ורגנסבורגר.[3]

כחלק משיטת החילוקים התפתחה צורת שאלה הנקראת "רגנסבורגר" ככל הנראה על שם ישיבת רגנסבורג, ו"נירנברגר" על שם ישיבת נירנבורג.

נירנברגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא מובא מחלוקת בין שני אמוראים, המקשן מביא ראיה לאחד האמוראים מברייתא, ולאחר מכן מביא ראיה מברייתא אחרת לצד השני, ועל כך קשה שלפני שמביא ראיה לאחד מהצדדים, יקשה לעצמו סתירה בין שתי הברייתות.

פרשנים שונים התקדמו לשלב נוסף: אם היה למקשן יישוב שמיישב את הסתירה באופן כה מוצלח, מדוע לא יישב באמצעותו את אותן שאלות שהעלה נגד החכמים שהותקפו על ידו.

דוגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת בבא מציעא[4] הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן האם צריך להחזיר ריבית קצוצה או לא, הגמרא מקשה מברייתא נגד רבי יוחנן ולאחר מכן מברייתא אחרת נגד רבי אלעזר, ועל כך קשה – סתירה בין שני הברייתות, ואכן המהר"ם שיף במקום מקשה, "נירנברגר", ועל כו העמיד פלפול אחר שבסופו הסיק ששתי הקושיות בגמרא מכוונות כלפי רבי אלעזר.

וכך בגמרא בנזיר,[5] רב מתיר לאדם לגלח את כל גופו ואף את בית השחי, לעומתו רבי יוחנן אוסר, המקשן מקשה על שניהם, כל אחד בתורו, מברייתות סותרות.

דרכי התירוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • למקשן הייתה דעה שלישית מתווכת, שמתאימה לשתי המשניות אך חולקת על דעות שני בעלי המחלוקת, וכאן נפתח פלפול שלם, מהי אותה דעה.
  • "המקשן לא רצה להקשות הברייתות אהדדי כי כבר ידע תירוץ ב' של התרצן",[6] אך על פי תירוץ זה לא מובן למה המקשן הקשה בפעם השנייה.
  • השל"ה כותב ש"אין שום דוחק בעיני" להגיד שלא היה מקשן אחד אלא שני מקשנים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב יוסף שלמה מאיר והרב בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדה עמ' 78–87, 545-559.
  • הרב יוסף גינצבורג, "לקט יוסף – כללי הסוגיות" אמשטרדם תנ"ג.
  • הרב משה מרוהאטין, סוגיות התלמוד זולקווא תנ"ג.[7]
  • הרב חנוך ארנטרוי על הפלפול בישיבות אשכנז בימי הביניים, עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, ירושלים תשל"ח עמ' רפא.
  • הרב שמואל דוד מונק, אקדמות מילין לספר ציון לנפש חיה, סדר נזיקין ירושלים תשי"ט, עמ' 4–7.
  • הרב שמואל וינגרטן, דרכי הלימוד של נירנברג-רגנשבורג, סיני לז עמ' רסח-רעו, ירושלים, תשט"ז.
  • הרב נחמן גרינשפאן, דברי ימי החילוקים, נדפס גם בתוך ספר מלאכת מחשבת, לונדון תשט"ו, פרקים שביעי – עשירי, כא-כה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב ישעיהו הלוי הורוויץ, שני לוחות הברית, מסכת שבועות חלק נר מצווה ד"ה היום זמן מתן תורתנו
  2. ^ הרב משה סופר חידושי חתם סופר חולין ז.
  3. ^ ריא"ה יונגרייז, "ישיבת החתם סופר בפרשבורג", בתוך: ש"ק מירסקי מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, ניו יורק תשט"ז, עמ' 507
  4. ^ דף סא עמוד ב, סב עמוד א
  5. ^ דף נח עמוד ב
  6. ^ לשונו של בעל לקט יוסף
  7. ^ רוב הספר מועתק מספר לקט יוסף, הספר תורגם ללטינית על ידי הנריקוס יעקובוס מבאטסהויזן, 1716, בעיר האניי.