נירנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נירנברג
Nürnberg
Wappen von Nürnberg.svg

סמל העיר
Nürnberg flag.jpg

דגל העיר
Nürnberg Burg ArM.jpg
נוף טיפוסי בנירנברג, 2007
מדינה גרמניהFlag of Germany.svg  גרמניה
מדינה בוואריהFlag of Bavaria (striped).svg  בוואריה
מחוז פרנקוניה תיכונה
ראש העיר אולריך מלי
שטח 186.38 קמ"ר
גובה 302 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

500,132‏  (נכון ל-2008)
2683/קמ"ר נפש לקמ"ר (נכון ל-2008)
קואורדינטות 49°27′00″N 11°05′00″E / 49.45°N 11.0833333333333°E / 49.45; 11.0833333333333קואורדינטות: 49°27′00″N 11°05′00″E / 49.45°N 11.0833333333333°E / 49.45; 11.0833333333333
אזור זמן UTC +1
www.nuernberg.de
Bavaria N.svg
נירנברג בחורף; מבט מהטירה

נירנברג (גרמנית: Nürnberg, ) היא העיר השנייה בגודלה בבוואריה, גרמניה (אחרי מינכן), והעיר ה-14 בגודלה בגרמניה. בשנת 2005 התגוררו בעיר כחצי מיליון איש.

במרחק קילומטרים ספורים מנירנברג שוכנות שתי ערים בעלות כ-100 אלף תושבים כל אחת: ארלנגן (Erlangen) ופירט (Fürth). שלוש ערים אלו וכן כמה יישובים נוספים מהווים מטרופולין רשמי בגרמניה, עם כ-2.5 מיליון תושבים. נירנברג היא בירתו של האזור הגאוגרפי פרנקוניה. שטחה של העיר הוא 186 קמ"ר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת שלטון גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירנברג הייתה עיר מרכזית לשלטון גרמניה הנאצית. בעיר נבנה אתר הכינוסים של המפלגה הנאצית, בו נערכו כינוסי המפלגה הנאצית בין השנים 1938-1933. האתר תוכנן על ידי האדריכל אלברט שפר. בדומה לפרויקטים אחרים המאפיינים את האדריכלות הנאצית, גם כאן מדובר על פרויקט מגלומני המגמד את הפרט ומאדיר את המפלגה והמדינה, באמצעות יצירת מבנים בעלי קנה מידה בלתי אנושי.

בוועידת המפלגה הנאצית השנתית שהתכנסה בעיר בשנת 1935, נחקקו חוקי נירנברג, שהיו חוקי גזע אנטישמיים אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני לפי מוצאו, שללו את זכויות האזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו, והפלו את יהודי גרמניה, ובהמשך את היהודים במקומות אותם כבשה גרמניה.

עם ניצחון בנות הברית במלחמת העולם השנייה, נבחרה נירברג למקום המשפט של פושעי המלחמה העיקריים, ונערכו בה משפטי נירנברג. הסיבות לבחירת המקום היו שונות, ביניהן סמליותה למשטר הנאצי והעובדה כי בה נחקקו חוקי נירברג. לאחר המשפט של כ-200 פושעי המלחמה העיקריים, התקיימו בעיר בשנים 1946 - 1949 משפטי נירנברג הנוספים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירנברג היא מהיחידות שבערי גרמניה שאוכלוסייתן בשנים האחרונות נמצאת במגמת עלייה. ב-1972 הגיעה העיר לשיא של 515,000 תושבים, ומאז חלה ירידה מתונה. מאז שנת 2000 עולה אוכלוסיית העיר באופן רציף. בנירנברג אוניברסיטה בגודל בינוני (25,000 סטודנטים) המשותפת לה ולעיר השכנה ארלנגן. האוניברסיטה נוסדה ב-1742 ושבע מתוך תשע הפקולטות שלה נמצאות בארלנגן.

כ-18% מתושבי נירנברג אינם בעלי אזרחות גרמנית; מתוכם כרבע הם בעלי אזרחות טורקית.

בנירנברג חיים כיום כמה אלפי יהודים, רובם הגדול יוצאי חבר המדינות לשעבר.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירנברג היא כיום עיר תיירותית, ומושכת אליה תיירים רבים. העיר העתיקה, אשר נחרבה כמעט כליל בהפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שוחזרה באופן קפדני. בקצה הצפוני של העיר העתיקה נמצאת טירה גדולה המהווה את אחד מסמלי העיר. בעיר העתיקה כנסיות רבות ומפוארות השוכנות במרחק זעום האחת מהשנייה. העיר העתיקה מוקפת חומה, העומדת כמעט בשלמותה. בנירנברג שלושה-עשר מוזיאונים; "המוזיאון הלאומי הגרמאני", המצוי בתחומי העיר העתיקה, מציג בעיקר אמנות מודרנית ומהווה את מוזיאון האמנות הגדול בגרמניה. שני בניינים מפוארים השוכנים מחוץ לעיר העתיקה, בצד הדרומי של החומות, הם בניין תחנת הרכבת המרכזית ובניין האופרה.

הצייר אלברכט דירר הוא האדם הידוע ביותר שנולד בנירנברג (בשנת 1471). בית הולדתו בעיר העתיקה מהווה אתר תיירות מרכזי.

יהדות נירנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית היישוב היהודי בעיר עד הגירוש בסוף המאה ה-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים ישבו בנירנברג, כנראה מסוף המאה ה-11 כביתר ערי גרמניה, אך עדויות כתובות למגורי יהודים בעיר ישנן רק מן המאה ה-12. בספרות אנטישמית מן המאה ה-15 מתוארים יהודי העיר כמי שסייעו להיינריך הרביעי לכבוש את המבצר בימי המרד באביו היינריך הרביעי. לסיפור זה אין מקור מהימן, אך מקורות אחרים תומכים ברקע העובדתי, הימצאות יהודים בנירנברג בשנים אלו. בסוף שנת 1296, י"ח בכסלו ה'נ"ז, נחנך בית הכנסת הראשון בעיר.

שנה וחצי לאחר מכן, בקיץ של 1298 פרצו פרעות רינדפלייש בעקבות עלילת חילול לחם הקודש, הפרעות שהחלו באפריל נמשכו במשך כל הקיץ, קרוב ל-150 קהילות הושמדו, ובאוגוסט הגיעו הפורעים לנירנברג. בין 628 ההרוגים בטבח שנערך בעיר בכ"ב באב ה'נ"ח היו רבי מרדכי בן הלל מחשובי הפוסקים באשכנז בדור שאחרי בעלי התוספות, אשתו וחמשת ילדיהם. הפייטן האשכנזי בן העיר, ר' אברהם בר יוסף, נהרג אף הוא בתקופה זו. זמן לא רב לאחר הטבח החלה הקהילה היהודית להתארגן במקום שוב, וישנם אזכורים רבים של בני העיר היהודים בכתובים בעשרות השנים שלאחר מכן, לעתים הוטלו עליהם מיסים כבדים ולעתים כתבי הגנה. בשנת 1349 בעקבות המגפה השחורה פרצו בעיר פרעות, בכ"ג בכסלו ה'ק"י נרצחו כ-600 יהודים בעיר והיתר גורשו ממנה ורכושם הוחרם. אך כבר בסוף פברואר 1350 חזר יהודי והתיישב בעיר, החל תהליך שיקום הקהילה וב-1351 קיבל שר העיר אישור מקרל הרביעי לקרוא ליהודים לשוב ולהתיישב בעיר. עד סוף המאה, הייתה הקהילה היהודית בנירנברג לאחת המבוססות והעשירות בין קהילות יהדות אשכנז, ב-1385 שוב התאנו שלטונות העיר בשיתוף עם המלך ונצל ליהודים באמצעות השמטת חובות יזומה של 25% מסך החוב.

המאה ה-15 התאפיינה גם היא בהכבדה והקלה לסירוגין של יד השלטונות על היהודים, בתחילה הותר להם לגבות 10% ריבית על הלוואות גדולות ו-21% על הלוואות קטנות, כשבמקביל הוטלו מסים על רווחי ההון, לשלטונות העיר ולקיסר גרמניה. זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, היה זקוק כל העת למזומנים, והשית מסים וקנסות שונים על היהודים. וגם פרידריך השלישי שהיה ידוע ביחסו הטוב ליהודים, תבע מהם כספים רבים. שלטונות העיר נהגו לעשוק את הקהילה היהודית בדרכים נוספות, כך למשל לוו ב-1438 מן הקהילה היהודית סכום של 5000 זהובים, ובשנה שלאחריה נרשם בספרי העיר כי "היהודים מרצונם השמיטו ידיהם מן ההלוואה ההיא".

במקביל לעושק כלכלי, החלו להנהיג במחצית השנייה של המאה ה-15 שורה של חוקים שנועדו להפריד בין האוכלוסייה היהודית לזו הכללית: יהודים שלא היו רשומים כתושבי העיר נאלצו לשאת על בגדיהם אות קלון ונאסר עליהם לחבוש כובע או כיסוי אחר לראשם. נאסר על יהודים להעסיק משרתים נוצרים, נאסרה גם הרחצה בבתי המרחץ העירוניים ובמקביל נאסר על נוצרים לרחוץ בבתי מרחץ יהודיים. האסטרונום והגאוגרף מרטין בהיים, נאסר לשמונה ימים ושמונה לילות בשנת 1482 "על אשר רקד לפני כלה יהודית". נאסר על היהודים להלוות בריבית. נאסר על היהודים למכור יין או שיכר, ומכירת בשמים הותרה רק בסיטונאות. בשר ואפילו דגים הותר ליהודים לרכוש רק בבית המטבחיים העירוני, וקמעונאים שהביאו דגים לבתי היהודים באופן אישי, נענשו. הונהגה אפליה בשווקים, ליהודים הותר לרכוש תוצרת חקלאית, ביצים וירקות, רק אחרי 09:00 בבוקר, כדי לתת העדפה למשקי הבית שאינם יהודיים. גם העונשים על עבירות פליליות השתנו בין יהודי לנוצרי.

במשך כל מחצית המאה, התנהלה הסתה תדירה של מספר כמרים נגד היהודים והאחרונים אולצו להאזין לדרשותיהם. הועלה מחזה בשם "הברית החדשה והישנה" שתקף את "הספר הבליעל תלמוט ורבינא ורב אשי". ההסתה המתמשכת הביאה לניסיונות חוזרים של אנשי העיר נירנברג לגרש את היהודים ממנה, אך האחרונים זכו להגנתו של פרידריך השלישי. עם מותו החל מסע שכנוע שנועד להניע את יורשו מקסימיליאן הראשון להוציא צו גירוש נגד יהודי העיר. ב-21 ביולי 1498 ניתן הצו, נאמר בו כי היהודים מגורשים בגלל שהלוו בריבית, ובכך נתנו יד לגנבים והוציאו שם רע לסוחרי נירנברג ההגונים. ב-31 באוקטובר נאספו היהודים אל בתי הכנסת, שם הוקרא בפניהם הצו ולפיו חויבו למסור את מפתחות בתי הכנסת ובית הקברות לידי שלטונות העיר, ותאריך הגירוש נקבע ל-9 במרץ 1499. בתאריך זה עזבו אחרוני היהודים את נירנברג ונחתם הפרק הראשון של ישיבת יהודים בעיר, שלא התחדשה במאות השנים שלאחר מכן. נמסר כי בין אלו אשר "חיללו את מקדשי היהודים" מיד לאחר הגירוש, היה גם מרטין בהיים שרק 16 שנים קודם לכן נענש על חברותו עם יהודי העיר.

גם בתקופה זו שגשג לימוד התורה בנירנברג, וישיבותיה עשו להן שם באירופה כולה. שיטת הפלפול שהתפתחה בעיר וזכתה לכינוי "נירנבורגר", הציגה סט של שאלות שנועדו להעמיק את העיון התלמודי, והיא צוינה מאה שנה לאחר הגירוש, בידי רבי ישעיה הלוי הורוביץ בספרו שני לוחות הברית כדוגמה לפלפול אמתי שמוביל ליושר אינטלקטואלי בניגוד לפלפולים של הבל[1]. השיטה הנירנברגאית הניחה שכאשר התלמוד מקשה על מסקנה כלשהי מכח האמור במקור אחר, ורק בהמשך הסוגיא "נחשף" מקור רלוונטי נוסף, אמור להיות הסבר מניח את הדעת לכך שהמקור הנוסף לא הונח בבסיס הדיון. גישה זו מניחה עריכה סופית של התלמוד (בניגוד להנחות שיטות מאוחרות כמו שיטת הרבדים). סוג נוסף של פלפול נירנברגאי הוא כאשר אמורא מקשה שאלה על שיטות חלוקות, יש להניח שהייתה לפניו שיטה שלישית שאתה הוא מזדהה, ויש לחפש ראיות לקיומה של שיטה כזו.

התיישבות יחידים במאה ה-18 וחידוש היישוב היהודי בעיר בסוף המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הגירוש התפזרו יהודי נירנברג באזור הכפרי שסביב העיר במקומות שמחוץ לתחום השיפוט של שלטונות נירנברג. במשך שלושים השנים הבאות הגיעו רובם, שהיו מורגלים לחיים בסביבה עירונית, לפירט הסמוכה (כיום חלק מן המטרופולין של נירנברג) שהפכה להיות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בגרמניה. בפירט התעלמו הסוחרים ממחאות הקיסר ויועצי העיר, וניהלו את חיי המסחר בשיתוף עם היהודים תוך שהם מאפשרים להם לעסוק בבנקאות והלוואות בריבית כמימים ימימה.

בשלוש מאות וחמישים השנים שלאחר הגירוש לא התיישבו יהודים בהיתר קבוע ורשמי בתחומי נירנברג. הותר להם להגיע לעיר מדי פעם, בעיקר לקראת ירידים גדולים, אך הדבר היה מותנה בתשלום מס גולגולת ולצאת מן העיר מיד עם שקיעת החמה. מקרים חריגים זכו לתיעוד בספרות: שני בניו של הגביר היהודי יעקב ב"ש מפראג הורשו להישאר בעיר במשך יומיים בשנת 1628; בראשית המאה ה-18 קיבל יהודי בשם שמעון וולפסקהל לקבל היתר ישיבה בעיר בשל מעמדו כפקיד המלך; בראשית המאה ה-19 קיבל יהודי בשם יוסף וסרמן שהשתתף במלחמות הנפוליאוניות, בהוראה מגבוה, משרה בבית הדואר בנירנברג, ועמה אשרת מגורים בעיר; ב-1824 קיבלה נערה בשם קרולינה לוי מפירט אישור שהייה בעיר למשך שלושה חודשים ללימודי תפירה. יוצאים מכלל איסור המגורים, היו יהודים שבאו לעיר כתלמידי המוסדות הנוצריים בעיר ללימודי תאולוגיה, בהנחה שהוכיחה את עצמה שבמהלך הלימודים ימירו את דתם לנצרות וישתלבו באוכלוסייה הכללית.

בעקבות אביב העמים ב-1848 הוטב מצב יהודי ממלכת בוואריה כולה, ועל אף שהחוקים הרשמיים שונו בפועל רק ב-1861, החלו יהודים לשוב ולהתיישב בנירנברג כבר קודם לכן. ב-1850 התיישב בעיר האזרח היהודי הרשמי הראשון שנרשם במרשם התושבים, ארנולד קאהן. ב-1852, לראשונה אחרי 354 שנים, התקיים מנין יהודי לתפילות ראש השנה ותפילות יום הכיפורים; הרישיון לתפילה ניתן בתנאי שלא ירימו את קולם כך שהתפילה תישמע ברחוב. לאחר ביטול החוקים המגבילים התאגדות יהודית כקהילה, נוסדה ב-1862 מחדש קהילת יהודי נירנברג ומספר חברי הקהילה החל לגדול בהתמדה.

ב-1874 נחנך בית כנסת חדש לפי תכנונו של הארכיטקט הנודע אדולף וולף (גר'), על כיכר הנס זקס בעיר. בטקס חנוכת הבית נאם ראש העיר, הברון אוטו שטרומר פון רייכנבאך (גר') צאצא של אולריך שטרומר, אף הוא מראשי העיר בעבר, שקיבל מהקיסר קרל הרביעי את גזירת הגירוש הראשונה נגד יהודי העיר ב-1349. הקהילה החדשה הייתה רפורמית ולצידה התייסדה בהמשך קהילה אורתודוקסית "עדת ישראל" שהוגדרה כ"חברה" בתוך הקהילה הכללית, בשל החוק שלא איפשר פיצול של הקהילה היהודית. בין הקהילות היהודיות בעיר שררה שנאה, הקהילה המרכזית הצרה את צעדיה של הקהילה האורתודוקסית הקטנה בהמליצה לפני ועדה עירונית שלא לאפשר לה כ"חברה" להקים בית כנסת משלה, ושלא להקצות עבורה כיתות חינוך בבניין בית הספר העירוני. למרות ההתנגדות, נחנך בית הכנסת עדת ישראל (גר') בנירנברג בשנת 1902. גם הוא נחרב בליל הבדולח.

ב-1890 כבר נמנו 4,307 חברים בקהילה, ב-1905 נמנו 6889 חברים, וב-1910, נמנו 7,724. גם בית קברות שנפתח ב-1864 סמוך לכינונה מחדש של הקהילה, התמלא עד אפס מקום, וב-1910 נפתח בית קברות חדש.

רבני הקהילה החדשה, היו: הרב ד"ר מוריץ לוין (1872–1881); הרב ד"ר ברנרד צימליך (1881–1907); הרב ד"ר מקס פרידנטהל (1907–?). אב"ד נירנברג מטעם הקהילה האורתודוקסית היה הרב ד"ר אברהם יצחק קליין.

בין מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נירנברג היא עיר תאומה של הערים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר הכינוסים של המפלגה הנאצית

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]