ננסי שפר-יוז
 | |
| לידה |
1944 (בת 80 בערך) ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
אוניברסיטת קליפורניה בברקלי |
| מעסיק |
אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית, אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1986) |
  | |
ננסי שפר-יוז (באנגלית: Nancy Scheper-Hughes; נולדה ב-25 בספטמבר 1944) היא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה רפואית, ומנהלת תוכנית הדוקטורט למחקרים בנושא מדעי הגוף באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. היא עוסקת בעיקר באנתרופולוגיה של הגוף, פסיכיאטריה, פוליטיקה, מחלות, אלימות, סבל, מוות בטרם עת, ומתמחה בסחר באיברים ובבני אדם, באימהות, ובמוות המוני באזורים מוחלשים.[1]
היא ידועה בזכות ספריה; "קדושים, חוקרים וסכיזופרנים: מחלות נפש באירלנד", "מוות ללא בכי: אלימות חיי היום-יום בברזיל", "גופי סחורה" שכתבה יחד עם לואיק וואקוונט, "אלימות במלחמה ושלום" שכתבה יחד עם פיליפ בורגויס ו"אלימות בשוליים העירוניים" שכתבה עם פ' בורוג'יס וג'יי אויירו.[2] בנוסף לכך, היא ידועה בתרומתה להקמת הארגון "Organs Watch", המבקר את הסחר באיברים, ודואג להפחית את מקרי ההתעללות, להגדיר גבול בין ניתוח והשתלת איברים אתית לבין מקרים של ניצול, שחיתות ופגיעה בזכויות אדם, ולדווח על מכירות האיברים או בני האדם הלא חוקיות באמריקה הלטינית, המזרח התיכון, דרום מזרח אסיה, מרכז ומזרח אירופה, צפון אפריקה, דרום אפריקה וארצות הברית.[3]
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ננסי שפר-יוז נולדה וגדלה בברוקלין, ניו יורק, באזור שנחשב לשכונות מהגרים, ומכיוון שחיה בקהילה קתולית, היא למדה מגיל צעיר בבתי ספר קתוליים עד לסיום התיכון. אביה היה ממוצא גרמני, אימה הייתה דור ראשון צ'כי-אמריקאי, וכל משפחתה המורחבת גרה באותו האזור. ב־1962 היא החלה ללמוד תואר ראשון במכללת קווינס, אך עזבה לאחר שנתיים בכדי להצטרף לחיל השלום ולהיות פעילה חברתית בברזיל.[4] ב־1970 היא השלימה את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי במדעי החברה. ב־1976 היא סיימה את הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה, גם אותו היא עשתה באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי. ב־1979–1980 היא עשתה פוסט דוקטורט במעבדה לפיתוח אנושי באוניברסיטת הרווארד, במכון הלאומי לבריאות הנפש.[2]
פעילות מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות השבעים היא ביצעה את מחקרה על מחלות נפש בקרב חקלאים באירלנד הכפרית. בעקבות המחקר היא הוציאה ב־1979 את ספרה הראשון "קדושים, חוקרים וסכיזופרנים". הספר זכה בפרס מרגרט מיד מהחברה לאנתרופולוגיה יישומית בשנת 1980. לצורך המחקר היא עברה עם משפחתה לאירלנד, ובעזרתם של פסיכיאטרים מקומיים החלה לחקור קהילת איכרים טיפוסית בחצי האי דינגל במטרה לבדוק מהו הגורם לכמות המקרים הגבוהה להחריד של סכיזופרניה באזור זה. היא גילתה שבעקבות קריסת הכלכלה החקלאית, רבים מבני משפחותיהם של החקלאים עזבו, ואלו שנשארו היו גברים המיועדים לרשת את המשק של משפחתם. מצד אחד, נאמר להם שהם נבחרו להישאר ולדאוג לחוות משפחותיהם, אבל מצד שני, שמנת המשכל שלהם לא הייתה גבוהה מספיק בכדי לעזוב. כתוצאה מכך, רבים הידרדרו למצב נפשי לא יציב ופיתחו מחלות נפש, ביניהן סכיזופרניה.[4]
בספרה השני, "מוות ללא בכי" שיצא לאור בשנת 1993, היא כותבת על התקופה שבה חזרה לברזיל בשנות השמונים, על השכיחות הגבוהה של תמותת תינוקות, ועל ההשפעה של תופעה זו על גישת ההורות בקרב האימהות בברזיל. היא גילתה שרוב האימהות באזור הזה, אמנם התנגדו להפלות, אך הן הבינו שלא כל ילד נועד לחיות, וכאשר הן ראו שהן לא מסוגלות לטפל או לדאוג לילדתן, הן נאלצו לנטוש אותו או לגרום למותו בדרך כלשהי. רק הילדים העמידים ביותר, אלו שהצליחו להגיע לגיל מבוגר מבלי לחלות או להראות סימנים של בעיות בריאותיות, זכו להמשיך לחיות.[4]
תרומתה למאבק בסחר לא חוקי באיברים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1999 הקימה שפר-יוז, יחד עם עוד שלושה פרופסורים, ארגון בשם “Organs Watch” שמטרתו לפקח על שוק ניתוחי ההשתלות. הסחר באיברים הפך, בזכות התקדמות הטכנולוגיה, לעסק בין לאומי; דבר שהפך העלמת התעללויות וניצול של "תורמי איברים" לפשוטים מאוד. רבים מהאיברים ש"נתרמו" נלקחו למעשה, מאנשים עניים, שהיו מוכנים למכור את איבריהם בכדי לקבל את המחיר הזעום שיוכל לפרנס את משפחתם למעט זמן, או נגנבו מגופות ללא הסכמתם מראש או הסכמה של משפחתם. מרכז התיעוד של הארגון חוקר דיווחים על סחר לא חוקי באיברים ועל הפרת זכויות אדם, ועוזר לרשויות למצוא את האחראיים למקרים אלו. בזכות הארגון ככלל ועבודותיה של שפר-יוז בפרט, נעצרו רבים מסוחרי האיברים שניצלו וכפו על אנשים למסור את איבריהם.[3]
פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2015, אלימות בשוליים העירוניים: עם ג'יי אויירו ופ' בורוג'יס.
- 2004, אלימות במלחמה ושלום: נערך בשיתוף עם פיליפ בורגויס.
- 2003, גופים מסחריים: נערך בשיתוף עם לואיק וואקוונט.
- 2004, גופות למכירה: שלמות וחתיכות.
- 2000, קדושים, חוקרים וסכיזופרנים. מהדורת יום השנה ה-20.
- 1998 מלחמות קטנות: הפוליטיקה התרבותית של הילדות: נערך בשיתוף עם קרולין סרג'נט.
- 1993, מוות ללא בכי: האלימות של חיי היומיום בברזיל.
- 1987, פסיכיאטריה מבחוץ: כתבים נבחרים של פרנקו בסגליה: ערכה בשיתוף עם אן לאבל.
- 1987, הישרדות ילדים: נקודות מבט אנתרופולוגיות על טיפול והתעללות בילדים.
- 1979, קדושים, חוקרים וסכיזופרנים: מחלות נפש באירלנד הכפרית.[2]
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2013, פרס מדיניות ציבורית, AAA (האיגוד האנתרופולוגי האמריקאי), להשפעה חיובית על קבלת החלטות הממשלה.
- 2007, פרס ארון הקודש, UC ברקלי, וויליאם סלואן למנהיגות מוסרית.
- 2005, פרס מסה HF גוגנהיים, "גיוס זכויות אדם להגנה על ילדים".
- 2003, פרס רודולף וירצ'וב, החברה לאנתרופולוגיה רפואית.
- 2003, פרס וואקלי, The Lancet Medical Journal, בריטניה.
- 2003, פרס מדיה, הרבעון הלאומי לביואתיקה הקתולית הלאומית (עם פרנק דלמוניקו).
- 2003, צ'אפין מדיה פרס (עם מרינה חימנז), לסדרה בת שלושה חלקים ב"נשיונל פוסט טורונטו ", קנדה, בנושא סחר באיברים במזרח אירופה ובטורקיה.
- 2001, מוות ללא בכי, נבחר לאחת ממאה העבודות החשובות ביותר לספרות בדיונית שיצאו לאור לראשונה באנגלית במאה ה-20.
- 2000, פרס ג'יי סטאלי, בית הספר למחקר מתקדם, סנטה פה, ניו מקסיקו.
- 1995, מדליית וולקום לאנתרופולוגיה החלה על בעיות רפואיות (המכון האנתרופולוגי המלכותי, לונדון).
- 1994, פרס ספר הספר ברייס ווד, LASA, "ספר מצטיין על אמריקה הלטינית במדעי הרוח והחברה".
- 1992, פרס מעגל מבקרי הספרים הלאומי (על עיון), פיינליסט.
- 1992, פרס איילין בסקר במגדר ורבייה, SMA.
- 1985, פרס סטירלינג, החברה לאנתרופולוגיה פסיכולוגית.
- 1980, פרס מרגרט מיד, האיגוד האנתרופולוגי האמריקאי.[2]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "ננסי שפר-יוז".