התעללות בילדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כרזה משנת 1888 שהוצאה על ידי האגודה ההומנית, היוצאת כנגד התעללות פיזית בילדים.

המונח התעללות בילדים מתייחס לקשת רחבה של מעשים ומחדלים, הכוללת פגיעות פיזיות, נפשיות ומיניות בילדים, וכן קיפוח והזנחה שלהם. ההגדרה אינה חד משמעית, בין השאר עקב היעדר הסכמה קולקטיבית חברתית בדבר סגנונות הורות הנחשבים מסוכנים או בלתי קבילים. אף על פי זאת, ישנה הכרה הולכת וגוברת בזכויות הילד כחלק מהכרה בזכויות אדם בכלל, וישנו ניסיון לשאוף ולהנחיל את הערכים הללו כערכים בין לאומיים.

עם התפתחות ענפי הפסיכולוגיה, הנוירופסיכולוגיה ומדעי החברה, השתפרה היכולת לאתר ולהבין את הנזקים הנפשיים, הפסיכולוגיים ואף המוחיים שהתעללות בגילאי הילדות עלולה לגרום. הודות לכך השתפרה ההבנה בנוגע לפגיעה החברתית הכוללת שהתעללויות כאלה מביאות איתן בטווח הרחוק, ואת חלקן העצום ביצירה, חיזוק וקיבוע של בעיות חברתיות קשות מאוד כמו אלימות, בערות, סחר בנשים וזנות, התמכרות לסמים, אלכוהוליזם, פדופיליה, פשיעה, אונס, מחלות נפשיות, עוני, אבטלה ועוד. בעיות אלה מקשות על החברה לתפקד, ועל הטיפול בהן ניתן דגש מיוחד במדינות הדוגלות בשמירה על זכויות אדם.

סוגי התעללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעללות גופנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה אלימה שנעשית בזדון על ידי הורה, בן משפחה או מבוגר. היא יכולה להיגרם על ידי מכות בידיים או באמצעות שימוש בחפצים שונים. להתעללות גופנית דרגות חומרה שונות, החל מדחיפה וסטירה עד כדי מכות אלימות יותר שמייצרות פציעה חיצונית עד כדי גרימת נכות ואף מוות.

התעללות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התעללות מינית בילדים

התנהגות מינית של הפוגע כלפי הילד כוללת נשיקות וליטופים מיניים, חשיפה, מגע אוראלי, אוננות, מין גניטאלי ולא גניטאלי, פורנוגרפיה, זנות, אקסהיביציוניזם ועוד.

היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והאינטראקציה המינית ביניהם מסבה לילד נזק או פגיעה. על אף האמור לעיל, אין קונצנזוס לגבי הגדרת התופעה והיא מושפעת במידה ניכרת מערכים תרבותיים וחברתיים ספציפיים (Webster, 2001).

התעללות נפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן חמש צורות עיקריות לפגיעה נפשית:

  1. דחייה: התייחסות לילד כאל חסר ערך ומתוך כך כחסר צרכים וזכויות.
  2. בידוד: ניתוק הילד מאינטראקציות חברתיות שגורם לו להרגיש בודד ומנוכר.
  3. הפחדה: יצירת אווירה של פחד תוך שימוש באלימות מילולית, דרכה הילד תופש את העולם כמקום מאיים.
  4. התעלמות: חסך בגירויים חיוניים בהתפתחות שמביא לעיכוב ואף לעצירה בהתפתחות רגשית ושכלית.
  5. השחתה: עידוד לפעילות אנטי חברתית הרסנית.

הזנחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נוער בסיכון

הזנחה היא צורת התעללות בקטינים, שמתבטאת באדישות לגבי גורל הילד ופסיביות וחוסר מעש במלאכת ניהול חייו. אופי ההזנחה מתבטא באופנים שונים, אך בדרך כלל מתייחס למכלול אירועים מתמשכים, שבהם הילד לא מקבל את כל צרכיו או זוכה ליחס מבזה שלא מתחשב בצרכיו הבסיסיים ביותר. הזנחה למעשה מונעת מהילד לקיים שגרת חיים שתאפשר לו לממש את זכותו הבסיסית לחיים בביטחון ובכבוד על פי ההגדרה הבין לאומית המקובלת לזכויות הילד. במציאות מזניחה הילד הלכה למעשה לא מקבל את הצורך הפסיכולוגי הכי בסיסי לדמות הורית בוגרת ודואגת שמעניקה לו תחושת ביטחון ורוגע, שהנם הכרחיים וחיוניים בעבורו כדי להתפתח בצורה בריאה ותקינה.

במקרים קיצוניים הזנחת ילדים תגיע לכדי חשיפת הילד לעוני קשה, רעב מתמשך, שהות בתנאים תת-אנושיים, או חוויה של חולי, מעשי רצח או פשעים אחרים באופן שגרתי, לעיתים בשל הסביבה בה הילד גדל, כמו שכונות עוני, ולעיתים בשל מלחמות, מגיפות או אסונות טבע רבי עוצמה.

להזנחה ישנן השלכות דרמטיות על אופי האדם למשך כל חייו. בגילאי נעורים ובחרות הזנחה עלולה להוביל להתנהגויות עבריינות או עברייניות-למחצה, לתוקפנות ולאלימות, ותוביל לדפוסי התמכרות, בעיקר לסמים, לאלכוהול ולהימורים. כבר בשלב הזה מציאות של הזנחה עלולה לגרום לדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות. לעיתים הזנחה גורמת להתפרצות מחלות נפש או הפרעות נפשיות שונות. בשל ההתפתחות הקוגניטיבית המשמעותית בגילאי העשרה והתקרבות הנוער לצורת חשיבה בוגרת מחד, אל מול הבוסריות ביכולת השיפוט, ההיגיון, והמודעות הנמוכה לסכנות בגילאי ההתבגרות מנגד, הנוער המוזנח נוטה לפתח התנהגויות בעלות מסוכנות גבוהה, שעלולה להביא לפגיעה עצמית וסביבתית, בעיקר הידרדרות לסכנות שכרוכות בשוטטות וקיום מעשיים פליליים.

בחיים הבוגרים ישנה הבנה טובה יותר של אירועי העבר וקריאה טובה יותר של המציאות. זאת כנראה תביא לתובנות והארות בהקשר לעולם ההזנחה בו המבוגר עבר כילד והאירועים יהפכו לזיכרונות שיציפו במבוגר רגשות חזקים של מצוקה, חוסר אונים וחוסר שליטה. ברוב המקרים מתפתחת פוסט-טראומה מורכבת שמאפייניה הם דיכאון, חרדה, תחושת ריקנות, תחושת חוסר הצלחה, דימוי עצמי נמוך וחוסר ערך עצמי, בלבול ותחושת ניכור, וחוסר יכולת למצוא את מקומם בעולם.

חיים בתוך מציאות מזניחה עלולה להוביל לאימוץ דפוסי חשיבה שליליים ומלאי תחושות כעס טינה וחוסר אמון בעצמך או/ו בסביבה ואימוץ דפוסי חשיבה והתנהגות של "חיים ברחוב". פיתוח הדרגתי של מחלות נפשיות שונות או התפרצות פתאומית שלה בעקבות טריגר "שולי" יחסית, כולל מחלות נפש קשות יחסית כגון סכיזופרניה, הפרעת אישיות גבולית, ומאניה דפרסיה. בנוסף ישנה נטייה להתפתחות של קשיי שינה, סיוטי לילה חוזרים ונשנים, ותחושת מועקה כרונית ואיבוד אנרגיה לטובת מחשבות שליליות או מציקות. הזנחה עלולה להוביל לאימוץ דפוסי אישיות בעייתיים כגון דפוס אופי אלים חסר גבולות תלותי או נצלני. סכנה ממשית נוספת בחיים הבוגרים שעלולה להיגרם עקב טראומות ההזנחה היא הקלעות לאורח חיים הרסני כגון התמכרות כבדה לסמים או אלכוהול, חוסר יכולת למצוא זוגיות, חוסר יכולת לקיים קשרים חבריים או זוגיים או יחס של חוסר אמון או/ו חוסר נאמנות כלפי החברים או כלפי הזוג השני. או לחלופין, כניסה למערכת יחסים הרסנית או אלימה, או אימוץ אורח חיים מזניח שמשחזר את מצב ההזנחה שעברו כילדים. ההזנחה עלולה לקרות גם בתוך מסגרת חינוכית קבועה כגון בית ספר או פנימייה, מצד הצוות החינוכי, שלא מספק את צורכי הילד מבחינה חברתית לימודית ונפשית או/ו נמנע מלטפל או לתת מענה לחשיפת הילד לסכנות ממשיות בתוך כותלי הממסד, כגון פגיעה מינית, התנהגות פלילית, החרמות או התעללות. כמו כן, מקרים של התעללויות בידי אחראי בתוך מוסדות חינוכיים סגורים כמו פעוטונים וגנים לגיל הרך, פנימיות, מוסדות, צהרונים, הוסטלים וכיוצא בזה, ילוו תמיד או לרוב בהזנחת הילדים בנוסף להתעללות הפיזית הנפשית או/ו המינית של האחראי עצמו.

ילדות ונערות שסובלות מהזנחה נמצאות בסיכון הגבוהה ביותר להיחשף לפגיעה מינית מסוגים שונים, ופיתוח מערכות יחסים הרסניות שיבואו מהצורך לפצות על ההזנחה שחוו. נשים שעברו הזנחה כילדות הם בעלות סיכון מוגבר להיקלע למצבים של עבודה בזנות סחר בנשים וניצול נשים לסוגיו.

מאפייני הזנחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיפת הילד לתנאי מחיה ירודים: עוני ומחסור קיצוניים, רעב מתמשך, שהות בתנאים תת-אנושיים או בחוויה של חולי.

ההורה רואה בגידול הילד סוג של נטל. עבודת גידול הילד איננה קיימת בקשר בלתי נפרד משגרת ההורה, ומלאכת גידולו נעשית לזניחה ואף "מיותרת" בשגרת ההורה, שמפגין פניות מועטה מאוד להשקיע משאבים בילדים.

ההורה או האחראי לא מביע, מסיבות שונות, התעניינות מספיקה בגידול הילד ושם במרכז רק את צרכיו או ענייניו שלו תוך התחשבות מועטה מאוד וזניחה בצרכיו של הילד.

חשיפת הילד להתעללות או/ו ניצול מיני שלא מתגלה או לא נעצר עקב חוסר ההתעניינות של הורה/אחראי.

חוסר טיפול שוטף בילד, באופן מתמשך וקבוע, וחוסר סיפוק של צורכי חיים בריאים ובסיסיים כגון ארוחות חמות ותזונה מלאה, היגיינה אישית, ביגוד הולם, מקום לינה ראוי וקבוע, הקניית השכלה וקיום מסגרת ושגרה מוכרת שמיטיבה עם הילד.

סירוב או הימנעות מהענקת טיפולים רפואיים מונעים לילד. חוסר טיפול בבעיות רפואיות קיימות שעלולות להביא להחמרת הבעיה, או לכדי סיכון ממשי של הילד לפגיעה רפואית חמורה.

נטישת הילד לבדו לפרקי זמן ארוכים (או לאלתר), ואדישות וחוסר רצון לשלוט בגורלו עד כדי שזה הוביל אותו להיחשף לסכנות שחובתו של ההורה או אחראי היה למנוע.

היעדר השגחה ושמירה על הילד וחשיפתו לסכנות משמעותיות עקב ההזנחה כמו שיטוט ברחובות, הסתבכות עם החוק וביצוע מעשיים פליליים, היקלעות חוזרת ונשנית לתגרות אלימות, מעשי ונדליזם, יצרת קשרים עם מבוגרים זרים, פגיעה מינית או התנהגות מינית פוגענית, יצאה למקומות ואירועים שלא הולמים את הגיל, שימוש באלכוהול וסמים, סחר לא חוקי, פריצה למכוניות, גניבה, השתתפות בהימורים ועוד.

שהות במקומות והשתתפות בפעילויות שיש בהן סכנה משמעותית לפציעה קשה או מוות כמו קפיצה למים מגשר גבוה, הסגת גבול למקומות שיש סכנה להיכנס אליהם, טיפוס אל מקומות גבוהים, נהיגה פרועה וכיוצא באלה.

חוסר סיפוק של גירויים הנחוצים להתפתחות חושית וחברתית תקינה, כגון קיום אינטראקציה, מתן תשומת לב וקיום יחסים בין אישיים, זמן משחק, לימוד הסביבה, ותיווך המציאות אל יכולתו הרגשית של הילד.

חסך רגשי שנובע ממיעוט במגע גופני וגילויי אהבה או חוסר בתקשורת מילולית או בלתי-מילולית.

חשיפה פסיבית רחבת היקף של הילד לסביבה אלימה, מאיימת, מנוכרת או ארעית.

התעלמות מצרכיו של הילד והשארתו במצב קבוע של חוסר סדר וחוסר מסגרת ברורה ומוכרת, מה שמביא אותו לתחושת פחד קיומי ובהמשך חוסר אהבה וחוסר ערך.

חשיפת הילד לגורמים מנצלים מבחינה מינית, פיזית, כספית או נפשית, או אף ניצול של ההורים עצמם.

עידוד הילד על ידי מבוגר למעשים פלילים והרסניים.

סיבות להתעללות ופגיעה בילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים ראשוניים לפגיעה:

  1. דה הומניזציה של הילד, תפיסת הילד כחפץ לפורקן כעסים
  2. תפיסת הילד כמתחרה ואויב המפריע למנוחת ההורה
  3. הקבלת הילד לבן משפחה שנוא.
  4. האם מכה או מתעללת בילד שנתפס בעיניה כחלק ממנה, כדי לזכות בתשומת לב של מוסדות רווחה ורפואה.
  5. קנאה בילד עקב תשומת לב שהוא מקבל מההורה האחר.
  6. חינוך מושרש, האלימות מועברת מדור לדור כדרך תקשורת לגיטימית.
  7. תגובה אלימה כעונש על מעשה כיוון שהילד "רע".
  8. השלכה של תכונות שההורים לא אוהבים בעצמם על הילד. דרך תקיפת הילד הם מתנערים מהפחד הסמוי שמעוררת בהם תכונתם השלילית.
  9. אישיות בלתי בשלה של ההורים. צרכיו של הילד הופכים לשוליים כיוון שהם מעמידים במרכז את עצמם וצורכיהם.
  10. נורמות חברתיות שמכתיבות התנהגות פוגעת.

גורמים משניים לפגיעה:

  1. גורמי אינטראקציה: המפגש המיוחד בין האישיות והצורך הן של הילד והן של המבוגר.
  2. היעדר כישורים הוריים: את רוב הכשרתם הם מקבלים בצורה פאסיבית על ידי הסתכלות באחרים. ולא תמיד המודל לחיקוי, ראוי לחיקוי. חוסר מיומנות, והיעדר ידע בסיסי תורמים לכך.
  3. פיגור: מספר ההורים המפגרים הפוגעים בילדיהם גבוה.
  4. אלכוהוליזם וסמים: פגיעה עקב תחושת חוסר שליטה של ההורה שמקורה בהסרת העכבות ועירפול ההכרה תחת השפעת סמים ואלכוהול.
  5. גורמים פסיכיאטריים: חוסר יכולת לתפוס את האחר בצורה מציאותית והיעדר יכולת לבנות מערכת יחסים חברתיים מהווה בסיס למצבים פתולוגיים.
  6. גורמים פסיכולוגיים: הורים המכים את ילדיהם מפני שהם עצמם היו ילדים מוכים.

גורמים מזרזים לפגיעה:

  1. גורמים סוציו אקונומיים: היעדר תעסוקה, צפיפות בבית וחוסר בהשכלה מביאים לפורקן התסכולים של ההורים בילדיהם.
  2. משברים: גורמי משבר מביאים לירידה בסף התסכול ובתפקודי האגו. מצב המביא להתגברות הסיכון להתנהגות פוגעת.

השפעת הפגיעה על הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפגיעה בילד יש השלכות מידיות והשלכות לטווח ארוך. יש למה מימד גופני ובריאותי, ומימד נפשי ורגשי. לעיתים, קרבנות התעללות הופכים בבגרותם להורים מתעללים. ההתעללות מותירה בקרבנותיה צלקות רגשיות, אשר אם הן לא מטופלות כראוי ובזמן, הן עלולות לפגוע ביחסיהם האינטימיים של אותם קרבנות בבגרותם. חבלה גופנית בילד, עלולה לפעמים להוביל לפיתוח רגשי אשם קשים אצל הילד, הרואה את עצמו אחראי למעשה.[1]

ילדים שעברו התעללות יהיו שקטים, פאסיביים, צייתנים ונחבאים אל הכלים. יבטאו עצב, דימוי עצמי נמוך, תוקפנות, נעדרי חיוניות ושמחת חיים, פאסיביים וחוסר אונים.[2]

ישנם כמה דפוסי התנהגות אצל ילדים שנפגעו:

  1. סתגלנות וניסיון לשאת חן: ילדים מוכים יכולים להיות מאושרים ולקבל אהבה ורגש מצד הוריהם אך זאת בתנאי שהם עומדים בדרישות ההורים. זה מביא לכך שילד יתנהג בהתאם למצופה ממנו ולא בהתאם לצרכיו ורגשותיו. מאוחר יותר, במסגרות אחרות מחוץ לבית הם ימשיכו להפגין התנהגות של ביטול עצמי ופייסנות.
  2. השלמה והסתגרות: כדי להימנע מפגיעה הילד מבין שהדרך היחידה היא לנתק מגע ולא לבלוט, כך הוא מתכנס בעצמו והופך לשקט ופאסיבי.
  3. לחימה: ישנם ילדים שלא יכולים לקבל תשומת לב חיובית מצד הוריהם, ובשל הצורך הנואש ליחס כלשהו, מתנהגים בצורה הפוכה ומפנים דרישות להוריהם, למרות הסכנה שכרוכה בכך על מנת לזכות בתשומת לב, אפילו שלילית. אותו חיפוש של תשומת לב יתבטא גם מחוץ לבית, למשל בבית הספר, לרוב בהתנהגויות פרובוקטיביות שליליות.
  4. תוקפנות: תוקפנות היא צורך קיומי שמתעורר בילד כתגובה לפגיעה על מנת להגן על עצמו. הילד יודע שאם הוא יתקוף את הוריו הוא יזכה להתנהגות תוקפנית נוספת כלפיו. בד בבד הילד לומד להבחין בין התנהגות שלו שתגרור תוקפנות מצד הוריו, והתנהגות שלא תגרור תוקפנות. תחושת התוקפנות שעולה בו מווסתת בתודעתו כדבר שאסור לו לחוש ולכן הוא מנסה להתכחש לרגשות הללו. אך תוקפנות, כאשר היא קיימת סופה שתצא מן הכוח אל הפועל. הילד מבצע התקה ומפנה את תוקפנותו לא אל עבר מושא הכאב אלא כלפי גורמים חלשים ממנו כמו ילדים קטנים. פעולה זו יכולה להחזיר לו, ולו רק באופן זמני, תחושת כוח ושליטה במציאות.
  5. עצב ואטימות רגשית: ילדים מוכים הם עצובים, ולעיתים אף אטומים רגשית מתוך ניסיון הדחקה של הדחפים והכעסים שנוצרו אצלם בעקבות האלימות שספגו. כאשר הם אטומים לרגשותיהם, פעמים רבות יגדלו להיות מבוגרים שאטומים גם לרגשות של אחרים.
  6. אמון בסיסי פגום ואי יכולת ליצור קשרים: הילד לא נותן אמון בהוריו כיוון שהם אינם מספקים לו את הצרכים הבסיסיים הדרושים לו ואף פוגעים בו. הדמויות המשמעותיות ביותר שאמורות לספק לו את ההגנה אינן דמויות מיטיבות והוא לא יכול לסמוך עליהן שיגנו עליו, מתוך כך הוא מפרש את העולם החברתי כולו כרע ופוגעני, שיש להתרחק ממנו.
  7. דימוי עצמי נמוך: מהילדות המוקדמת ההורים משמיעים באוזני ילדיהם כי הם רעים וטיפשים והילדים מפנימים את המסר וגדלים בתחושת ערך עצמי פגוע ואמונה מועטה ביכולותיהם.
  8. ביטויים קוגניטיביים: הילד מנסה להדחיק מחשבות אסורות כיוון שהן עולות, אך במקביל הוא מדחיק את כל המחשבות האחרות. בהתאם לכך נפסקים היוזמה, היצירתיות וכל המרכיבים שחיוניים להתקדמות ופיתוח אינטלקטואלי.
  9. אלימות: ההורים מכים את הילד כאשר הוא אינו מתנהג בהתאם לרצונם או כאשר הם כועסים עליו, ובכך הילד לומד שאלימות היא צורת התנהגות לגיטימית במצב בו הוא אינו מרוצה או כועס.

אחת התוצאות השכיחות של התעללות היא פוסט טראומה מורכבת. זוהי הפרעה שמתפתחת עקב חשיפה ממושכת, חוזרת ונשנית לאירועים פוגעניים. ככל שהחשיפה לאירועים הללו התרחשה בגיל צעיר וככל שהם נגרמו על ידי דמויות מטפלות או קרובות, כך גדל הסיכון לשיבושים חמורים במערכות החשיבה, החושים והרגש. פוסט-טראומה מורכבת כוללת את כל הסימפטומים של פוסט טראומה וכוללת, בנוסף לכך, גם קשיים בוויסות רגשי וביחסים, פיצול פסיכולוגי, הפרעות אכילה, פגיעות עצמיות, דיכאון, שימוש בחומרים ממכרים, הפרעות חרדה, בעיות בריאותיות, נתקים בזיכרון ושחזורים תכופים של מצבים פוגעניים (רה-טראומטיזציה, וויקטימיזיציה). אחד המאפיינים המרכזיים שמבדילים את הטראומה המורכבת מהטראומה הבודדה הוא איבוד תפיסה קוהרנטית של העצמי.[3]

החוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, מוגדר "קטין נזקק" כאשר, בין השאר, "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או שעלול להפגע מכל סיבה אחרת". סעיף 368 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו התעללות בקטין או בחסר ישע, קובע: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע - דינו מאסר תשע שנים". על-פי החוק, האחריות הפלילית בגין התעללות בקטין מוטלת על הורי הקטין ועל כל מבוגר אחר האחראי עליו ופוגע בו. כמו כן קיימת חובת דיווח לרשויות על כל אדם, שחושב או חושד שילד עובר כל סוג של התעללות. הימנעות מדיווח היא עילה לעונש.

כדרכן של הגדרות שבחוק, גם זו נזקקה לפרשנותו של בית המשפט כדי להבהיר את משמעותה ביחס לתופעת ההתעללות לסוגיה. בית המשפט העליון (בפסק הדין ע"פ 4598/98) הגדיר התעללות פיזית בילדים כך: "התעללות פיזית יכולה להיווצר כתוצאה ממעשה אקטיבי או מהזנחה שעלולים לגרום נזק, סבל נפשי או פיזי (או שניהם). ומתאפיינים באכזריות, הטלת אימה או השפלה". בית המשפט קבע פרמטרים המלמדים על התעללות פיזית: תדירות המעשה, משך הזמן, סוג המגע או האמצעי שננקטים, מידת הכוח ועוצמתו, ההקשר והנסיבות בהן הופעל הכוח, שיטתיות השימוש בכוח וחריגותה של ההתנהגות בהנורמה החברתית המקובלת.

קו הגבול בין שימוש לגיטימי בסמכות וכוח של ההורה ובין התעללות אינו חד.

משתנים משפיעים על ההחלטה בדבר התעללות:

  1. המניע: הבחנה בין הורה שפוגע בילדו מתוך כעס, שנאה וכדומה או מתוך רצון להגן עליו ולטפחו.
  2. גורם תרבותי: כל תרבות מתירה מידה שונה של שימוש בכוח פיזי בתהליך החינוך והטיפול בילד.
  3. גורם הכוונה: האם הדבר נעשה בזדון או בשגגה.
  4. פגיעה מתוכננת או ספונטנית: תקרית שהתבצעה מתוך לחץ וחוסר מחשבה שבו היה נתון ההורה או לאחר תכנון מראש של הפגיעה, או פגיעה שחזרה על עצמה יותר מפעם אחת.
  5. התייחסות למעשה או לתוצאה: התייחסות לשאלה בדבר מצב שבו היה מעשה שלא הביא תוצאות.

בשנת 2003 מינתה ממשלת ישראל את הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער במצוקה. בראש הוועדה עמד פרופ' הלל שמיד. הוועדה בדקה את ההיבטים השונים של בעיית הילדים ונוער בסיכון הסובלים מקשיים על בסיס חברתי וכלכלי. בהתבסס על המידע שאספה הוועדה המליצה לממשלה על צעדים שיקדמו ילדים ונוער בסיכון בטווח הקצר והארוך.[4] הוועדה הגישה את הדוח בשנת 2006. הממשלה החליטה על אימוץ המלצות דין וחשבון שמיד ועל הקמת ועדת מנכ"לים בין - משרדית שתהיה אחראית על יישום עיקרי המלצות הוועדה. משרד הרווחה הוא המשרד המוביל ליישום התוכנית, באמצעות מנהלת משותפת למשרדי הממשלה: חינוך, בריאות, ביטחון פנים, קליטה ומרכז השלטון המקומי וג'וינט ישראל.

התעללות בגני ילדים בישראל על ידי הצוות המטפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעללות בילדים היא תופעה שכיחה ילדים מכל קבוצות הגיל חשופים אליה, אולם ילדים בגיל הרך נתונים בסיכון גבוה יותר להתעללות. יתר על כן, התעללות בילדים בגיל הרך מאופיינת – אף יותר מהתעללות בקבוצות גיל אחרות – בפוגעים שהם הדמות המטפלת עבור אותם ילדים, ובפגיעות חמורות ומתמשכות.[5]

בכלי התקשורת מתפרסמים לעיתים עדויות על אלימות קשה שמופעלת כלפי ילדים בגני ילדים בישראל על ידי הצוות המטפל. אלימות זו באה לידי ביטוי, באלימות מילולית (עלבונות, צרחות, צעקות על ילדים) ואלימות פיזית (מכות, סטירות, דחיפות) . ילדים בגיל הגן עלולים להיות קורבנות "נוחים" לניצול ולהתעללות מצד מבוגרים. בשל גילם הם תלויים יותר במבוגרים סביבם לסיפוק צורכיהם הראשוניים והבסיסיים. תכופות הם אינם מבינים את פשר ההתנהגות הסוטה או האלימה כלפיהם, והם עלולים לקבלה כתופעה טבעית בחיי היום-יום שלהם. ילדים כאלו לעיתים קרובות אינם יודעים מה לעשות וכיצד ואל מי לפנות בבקשת עזרה. לעיתים הם פוחדים להגיב או להביע את מצוקתם .[6]

לאלימות בגני ילדים כמו בכל סוגי האלימות, יש הרבה מאוד סיבות. חלק מהסיבות הן פסיכולוגיות (מחלות נפשיות של המטפלות), חלק מהן פסיכו-סוציאליות (חיקוי של מודלים מוכרים, כגון גננת שמחקה את התנהגותה של אימה כגננת), יכולות להיות לאלימות סיבות ארגוניות (אם כל הגננות והמטפלות מתנהגות באלימות, זו כנראה הנורמה הארגונית במוסד), ויכולות להיות סיבות תרבותיות (אלו הערכים המקובלים בחברה) .[7]

נתונים על אלימות כלפי ילדים בגני ילדים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים של המשטרה בישראל מעידים על ריבוי המקרים של עבירות כלפי ילדים בגיל הרך בגני הילדים בישראל. על פי נתונים שהתקבלו ממשטרת ישראל על תיקי החקירה שנפתחו בשנים (2015–2018 ) בגין אלימות של בגירים כלפי ילדים עד גיל שש, בעת שהותם במסגרות חינוכיות-טיפוליות לילדים בגיל הרך: גני ילדים, מעונות יום, צהרונים ומועדניות. מתברר כי נפתחו על ידי המשטרה 113 תיקים בגין עבירות אלימות של בגירים כלפי ילדים מגיל לידה עד גיל 3 במסגרות חינוכיות-טיפוליות. באותן שנים נפתחו על ידי המשטרה 263 תיקים בגין עבירות אלימות כלפי ילדים בגילאים 3–6 במסגרות חינוכיות-טיפוליות.

מסקרי עמדות של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) שנערכו בתשע"ו בנוגע לאלימות כלפי הילדים מצד צוות הגן, נמצא כי רוב מוחלט של הורים ציינו שילדם לא חווה אלימות פיזית או אלימות מילולית מצד הצוות. עם זאת, כאשר ההורים דיווחו על אלימות מעטה מצד צוות הגן, נמצא כי אלימות מילולית (כ-4%) שכיחה יותר מאלימות פיזית (כ-1%) [8]

התייחסות בתרבות ובאומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים נכתבו שירים רבים כמחאה על התעללות בילדים. בין השירים המפורסמים נמנים "לוקה" של סוזאן וגה על ילד מוכה ועל מאמציו להסתיר זאת משכניו, והשיר "Cleanin' Out My Closet" של אמינם המתאר את יחסיו עם אמו. יצירות עבריות שעוסקות בנושא הזנחת ילדים כוללות את "ילדי הלילה" שכתב וביצע אהוד בנאי ואת "נמס בגשם" שכתב יעקב גלעד ושר יהודה פוליקר.

רשימה מורחבת יותר של שירים באנגלית העוסקים בנושא ניתן למצוא כאן.

הספר האוטוביוגרפי "כלנית בעמק הגרוטאות" של הסופרת רבקה בן דוד, מביא את סיפורה של ילדה מיוחדת שגדלה בצל אלימות משפחתית מתמשכת ואת התמודדותה יוצאת הדופן עם צלקות ילדותה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019
  • רבקה בן דוד, כלנית בעמק הגרוטאות, 2018
  • ציונית יפה ויצחק קדמן, ילדים כקורבנות התעללות במשפחה, המועצה הלאומית לשלום הילד, 2001
  • שרי בן נתן (עורכת), זמן שאול - סוגיות בקבלת החלטות לגבי ילדים בסיכון, הוצאת פראג, 2000
  • עופרה איילון, התעללות בילדים במשפחה, מכון הנרייטה סאלד, 1999
  • לוי עדן, ילדות קשה - מין אלימות וילדים, 1996
  • תמר כהן, מודלים קליניים לטיפול בילדים בסיכון, ג'וינט ישראל, 1994
  • יוסי הטב ויצחק קדמן, אינססט, גילוי עריות, ניצול מיני במשפחה, עבירות מין במסגרת המשפחה, ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד, 1990
  • Garbarino, S & Garbarino, L (1980). Emotional Maltreatment of Children, Chicago: National Committee for Preventation of Child Abuse.
  • Webster, R.E. (2001). Symptoms and long-term outcomes for children who have been sexually assaulted. Psychology in the Schools, 38(6), 533-547.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התעללות בילדים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק קדמן, התעללות בילדים בישראל
  2. ^ יעל וייס, "פגיעה בילדים רכים הינה דפוס של התנהגות הרסנית"- מאמר דעה על המצב בגני הילדים - לימודים כחול־לבן, לימודים כחול לבן פורטל הלימודים של ישראל, ‏2019-09-02
  3. ^ ג'ודית הרמן, טראומה והחלמה, תרגום: עתליה זילבר, תל-אביב: עם עובד, 1992
  4. ^ דין וחשבון הוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ונוער בסיכון ובמצוקה.
  5. ^ מכון חרוב, https://din-online.info/pdf/nk19.pdf
  6. ^ התעללות בילדים בישראל, edu.gov.il
  7. ^ גיא, ד"ר שלומית (2020-11-09). "ביטחון בגנים חייב להיות עניין של הממשלה | דעה, ד"ר שלומית גיא". Globes. נבדק ב-2022-05-08.
  8. ^ משרד החינוך, אקלים וסביבה פדגוגית בגני ילדים