נפט במזרח התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנפט הוא תחום הייצוא העיקרי של המזרח התיכון וככזה יש לו השפעה מכרעת על תהליכים צבאיים, מדיניים, כלכליים וחברתיים במזרח התיכון, מאז שנות ה-20 של המאה ה-20.

באר נפט שהובערה במלחמת המפרץ

בשנות ה-20 של המאה ה-20, הייתה תעשיית הנפט במזרח התיכון בידי קבוצת חברות מערביות שהיוו קרטל ללא מעורבות ממשלתית. מאז ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 עברה השליטה בתעשיית הנפט מהקרטל לידי הממשלות המקומיות.

השינוי התאפשר בשל כניסה מתמדת של חברות בבעלות אירופית ואמריקאית לתוך השוק המזרח תיכוני, שהחלישה את כוחו של הקרטל עד ששברה אותו, ואפשרה שותפות הולכת וגוברת של הממשלות המקומיות, עד שהללו השתלטו על השוק לחלוטין. כמו כן הוקם אופ"ק, שהווה מעין "קרטל של ממשלות", ואפשר להן לשלוט בכמות ההפקה, וכתוצאה מכך גם במחירי הנפט.

כל אלה התרחשו תוך כדי מעורבות הולכת וגוברת באזור מבחינה כלכלית, פוליטית, ובסופו של דבר גם צבאית של ארצות הברית, אשר פיתחה במהלך הזמן הזה תלות של ממש בנפט של המזרח התיכון.

משבר הנפט העולמי ועשור הנפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 אירע משבר הנפט העולמי, שהיווה גם קרש קפיצה, והוביל לזינוק הכלכלי, ולמה שמכונה "עשור הנפט" במזרח התיכון.

שני תהליכים מרכזיים עברו על המזרח התיכון באותה עת, ואופן התרחשותם בכל מדינה השפיע על צורת התמודדותה, והשינויים שחלו בה בעקבות עשור הנפט. הכוונה היא לגידול המסיבי ביותר באוכלוסייה מחד, ולזרימת הון מחו"ל מאידך. תהליך זה התרחש במידות שונות באזורים השונים, מה שייצר פרופורציות שונות בכמות ההון לנפש, והשפיע כך על מידת הרווחה בכל אזור.

ניתן לראות ארבעה אזורים במזרח התיכון שהושפעו, כל אחד, באופן שונה מהתהליכים הללו.

המדינות העניות ביותר - מצרים, תימן וסודאן. מדינות אלו סובלות משעורי הצמיחה הנמוכים ביותר, שנובעים מכך שאצלן התרחש הגידול הגבוה ביותר באוכלוסייה, וזרימת ההון הזר המועטה ביותר באזור. הללו תרמו לחוסר יכולת להדביק את הפער ההולך וגדל בין הדרישות למצב הקיים. מדינות אלו מתאפיינות בהגירת כוח עבודה לאזורים בהם התקיים ביקוש גבוה יותר לעובדים, דהיינו המדינות מפיקות הנפט. הגירת עובדים זו, לא היה בה די כדי להציל את כלכלת המדינות, והן נזקקו לסיוע כלכלי מבחוץ על מנת לספק את צורכי תושביהן.

לעומתן, האזור הכולל את ערב הסעודית כווית ואיחוד האמירויות. מדינות אלו מתאפיינות באוכלוסייה דלילה, ובזרימת ההון הגבוהה ביותר באזור. מאפיינים אלו תרמו רבות לצמיחה הכלכלית המרשימה שעברו מדינות אלו בעקבות עושר הנפט. הצמיחה הזו יצרה ביקושים לכוח עבודה, בכמויות שהמדינות הללו לא יכלו לספק, בשל נתוני האוכלוסייה הדלים שלהן, וכן לעודפי הון גדולים.

שני אזורים נוספים שהשפעת עשור הנפט עליהן הייתה הפחותה ביותר היו "המזרח התיכון המזרחי", הכולל את איראן ועיראק. מדינות אלו מפיקות נפט, ובעלות שיעורי גידול גבוהים של האוכלוסייה. הפרופורציה בין השניים איפשרה למדינות להדביק, ולמלא את דרישות האוכלוסייה ההולכת וגדלה, מבלי להשיג את עודפי ההון שהשיגו באזור המרכזי. האזור השני כולל את טורקיה ומדינות הלבנט. מדינות אלו לא מפיקות נפט אך גם לא נחשבות לעניות במיוחד.

בין האזורים השונים התקיים חוסר איזון כלכלי, מדינות עשירות מאוד לעומת עניות מאוד. חוסר האיזון היה גם צבאי: דווקא המדינות העשירות ביותר היו החלשות ביותר מבחינה צבאית, מה שיצר עליהן איום מצד המדינות העניות, שקיימו שאיפה להשתלט על משאבי נפט לרווחתן.

הסדר, וחלוקת הרווחים הלא שוויונית התקיימו ונשמרו באמצעות סיוע צבאי של ארצות הברית למדינות החלשות מבחינה צבאית. סיוע שנבע מהאינטרס הפרטי של ארצות הברית לשמור על מחירי נפט נמוכים. נוצרו יחסי תלות הדדית: ארצות הברית תלויה בנפט של המזרח התיכון, ואילו המדינות מפיקות הנפט תלויות בכוחה הצבאי של ארצות הברית על מנת להמשיך ולהתקיים.

חוסר השוויון הוליד התנהגות מונעת אינטרס עצמי בקרב המדינות השונות. מצרים שסבלה מבעיות כלכליות קשות, שאיימו על יציבות משטרה, נזקקה לסיוע חוץ, אותו קבלה מערב הסעודית, אך לא במידה מספקת. הדבר הוליד מתיחות בין השתיים, ואת פנייתה של מצרים למקורות מימון אחרים, בהם ארצות הברית, אליה יכלה לפנות בעקבות חתימת הסכם השלום עם ישראל. חתימה שהובילה להשיעתה מהליגה הערבית. השלכה נוספת של הפערים הכלכליים בין המדינות השונות היא על קיצה של האידאולוגיה הפאן ערבית, והתחזקות מדינת הלאום במזרח התיכון.

עשור הנפט במזרח התיכון הספיק להשפיע על אפשרויות הניידות החברתית, על הגירת עובדים משכילים למדינות הנפט, על עליית רמת החינוך הפורמלי במדינות, על עליה ברמת פיתוחן, ובטווח הארוך יותר על עליה בהשכלת נשים שעתידה להוביל לירידה בשעורי הילודה. כל התהליכים הללו הגיעו כמעט לעצירה באמצע שנות ה-80, שנים שהתאפיינו בירידת מחירי הנפט, ובחוסר יכולת של המדינות לספק מקומות עבודה לבוגרים חדשים. אלו הולידו מדיניות ממשלה שהגבילה את הכניסה למוסדות ההשכלה הגבוהה.

קיימים חוקרים הרואים במלחמת עיראק מלחמה על משאבי נפט. ניסיון של ארצות הברית להשתלט על מקורות הנפט בעיראק הווה עבורה אינטרס אסטרטגי אל מול יחסים שהלכו והדרדרו עם ערב הסעודית, ספקית הנפט המרכזית לאורך שנות ה-90, במיוחד בשלהי תקופת קלינטון, ופיגועי ה-11 בספטמבר 2001.

ההדרדרות ביחסים בין שתי המדינות נבעה מהצורך של ארצות הברית לשמור על מחירי נפט נמוכים, אל מול חוסר היכולת של ערב הסעודית לעמוד בכך, שהוביל לשורה של ניסיונות מצדה להינתקות ממחויבות.

ההידרדרות ביחסים בין שתי המדינות הובילה, מלבד הפלישה לעיראק, גם לפנייה של ארצות הברית למקורות שאינם חברים באופ"ק, דוגמת רוסיה. פניה זו החלישה את כוחה של אופ"ק בשוק הבינלאומי. אבל הטעויות שעשתה ארצות הברית במלחמה, והכוונה היא בעיקר לחוסר התכנון של "היום שאחרי", וחוסר היכולת לייצב משטר חדש בעיראק, שמונע ממנה, במצב האנרכיה בו היא מצויה, מלהפיק את הנפט כפי שרצתה ארצות הברית מלכתחילה דווקא מחזקות את אופ"ק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alkadiri, Raad, World oil markets and the invasion of Iraq, Middle East report, Vol. 33, No. 227, 2003.
  • Gilbar, Gad G , The Middle East oil decade and beyond : essays in political economy London : F. Cass, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]