רווחה

צדקה (באנגלית: "Charity"), מאת פיטר ברויגל, מתוך הסדרה: "שבע המידות הטובות"

רווחה (באנגלית Welfare) היא מצב אנושי-חברתי חיובי באיכותו, המאפשר התפתחות תקינה לאדם ולחברה.

היפוכו של מצב זה הוא צמצום או חסך הפוגע בחוויה או בהתפתחות התקינה של האדם או החברה. תאוריית הצרכים של מאסלו ותיאוריות נוספות, עוסקות בהרכב הצרכים החיוניים לקיומו הפיסי והפסיכולוגי של האדם, כגון מזון, ביטחון ואהבה. צמצום או אי מילוי צרכים חיוניים גורם למתח בלתי נעים באדם בעקבות החסך, ומוציא אותו ממצב הומיאוסטאזיס.

ברמה המדינית, הרווחה היא מסגרת לשאלת איכות חיי האדם הפרטי ומחויבותה של המדינה והחברה לעניין זה. הסתכלות אחת היא האם יש לאדם כסף די צורכו, בעלות על רכוש, בריאות טובה, אושר, או חלק ממרכיבים אלה. שכר העבודה של האדם מהווה כלי חשוב להשגת מטרות אלו. ברוב המדינות המפותחות, מסופקים חלק מצרכים אלו לזקוקים לכך, על ידי הממשלה, ארגוני צדקה, קבוצות דתיות או ארגונים אחרים כגון האו"ם. חשיבה מאוחרת יותר מסתכלת על תשתיות שונות כמו תחבורה ציבורית או בריאות הציבור שמסוגלות לשפר את הרווחה לכלל התושבים אפילו אם הם עניים.

היסטוריה של החשיבה על רווחה

מהעת העתיקה ועד לעת החדשה המוקדמת

שורשי החשיבה על רווחה נטועים בפילוסופיה של העת העתיקה. ביוון העתיקה, הפילוסוף אריסטו (המאה ה-4 לפנה"ס) טבע את המושג "אודאימוניה" (Eudaimonia) – רווחה שאינה נובעת מהנאה רגעית, אלא מחיים של מימוש עצמי, מידות טובות ושגשוג אנושי במסגרת הפוליס. בדתות המונותאיסטיות, כגון ביהדות (חוקי הלקט, השכחה והפאה בתורה) ובאסלאם (חובת הזכאת שנוסדה במאה ה-7), הרווחה נתפסה כחובה דתית ומוסרית של צדקה וערבות הדדית קהילתית למען העניים והחלשים.

המאה ה-18 וה-19: מהכלכלה הקלאסית ועד לתועלתנות

עם צמיחת הכלכלה הקלאסית במאה ה-18, השתנתה התפיסה לגבי הדרך המיטבית להשגת רווחה. בשנת 1776, בספרו "עושר העמים", טען אדם סמית' כי פרטים הפועלים מתוך אינטרס אישי בשוק חופשי מובלים על ידי "היד הנעלמה" לקידום רווחת החברה כולה. עם זאת, סמית' לא הגביל את הרווחה לשוק החופשי בלבד; הוא הדגיש כי תפקיד המדינה הוא לספק מוסדות ציבוריים וחינוך להמונים כדי למנוע את ניוון הפועלים.

בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, פיתחו הפילוסופים ג'רמי בנת'ם (1789) וג'ון סטיוארט מיל (1861) את גישת התועלתנות. הם הגדירו רווחה חברתית כ"מירב האושר למירב האנשים". לפי גישה זו, רווחה ניתנת למדידה כמותית של "תועלת" (Utility) – מאזן של עונג מול סבל – והיא מהווה את אבן הבוחן המוסרית למדיניות של ממשלות.

בארצות הברית ובקנדה מקבלת הרווחה קונוטציה של עזרה כלכלית לנזקק ולעני בשל חוסר יכולתו לדאוג לכך, במיוחד עזרה כספית. באירופה, לעומת זאת, מקבלת מילה זו משמעות רחבה יותר, במובנים של ערבות אוניברסלית, סולידריות חברתית ושיפור מוצרים ציבוריים. היא קיימת למען העני והעשיר כאחד, ופועלת להבטחת רמת חיים סבירה ותמיכה סוציאלית עבור כל האזרחים, בלי סטיגמה של צדקה. דוגמה לכך היא פיתוח של תחבורה ציבורית, שבילי אופניים או תכנון הליכתי שהופכים את העיר למקום בטוח ונעים יותר. דוגמאות אחרות הן חזון אפס הרוגים שנועד להבטיח את בטיחות כלל האזרחים ללא קשר להכנסתם.

התפתחות התיאוריות הכלכליות והסביבתיות במאות ה-20 וה-21

מוצרים פרטיים ומוצרים ציבוריים

במחצית הראשונה של המאה ה-20, עם התפתחות כלכלת הרווחה הנאו-קלאסית (בעיקר בעקבות עבודתו של ארתור פיגו בשנת 1920), התגבשה ההבחנה בין מוצרים פרטיים לציבוריים. רווחת הפרט נקשרת ליכולתו לצרוך "מוצרים פרטיים" בשוק, שבהם מתקיימת יריבות ובלעדיות.

לעומת זאת, רווחת החברה תלויה באופן קריטי באספקת מוצרים ציבוריים – מוצרים ושירותים המאופיינים באי-בלעדיות (לא ניתן למנוע מאדם ליהנות מהם) ובאי-יריבות (שימוש של אדם אחד אינו גורע משימושו של אחר). השוק החופשי סובל מכשל שוק מובנה ואינו מספק מוצרים אלו (בגלל אפקט הטרמיסט), ולכן אספקתם נחשבת לאחריות מדינתית. במוצרים ציבוריים אדם יכול להנות מקיום של שירות או מוצר גם אם לא שילם עליהם, וההנאה שלו אינה גורעת מהנאה של אחרים. דוגמה פשוטה למוצר כזה היא זיקוקי דינור או מגדלור. אור המגדלור מסייע לניווט של כל ספינה באזור, מבלי שהדבר יגרע מהאור הזמין לספינות אחרות, ולא ניתן למנוע מספינה ספציפית לצפות בו.

מוצרים ציבוריים אלו כוללים בין היתר:

• ביטחון מפני פשיעה – אכיפת חוק, אכיפת חוזים, שיטור ומערכת משפט מתפקדת המגנים על כלל האזרחים באופן שווה ומבטיחה סדר ציבורי. אכיפת החוק והסדר הציבורי המקנים יציבות לחברה כולה.
• ביטחון לאומי – צבא ושירותי מודיעין המספקים הגנה לכל האזרחים מפני איום צבאי. הגנת המערכת על אזרח אחד אינה מפחיתה מההגנה על אזרח אחר, ולא ניתן להחריג תושב מהביטחון הטריטוריאלי.
• תפקוד תקין של מערכות אקולוגיות – אוויר נקי, מים ראויים לשתייה, שירותי המערכת האקולוגית (כמו האבקת גידולים על ידי דבורים) והגנה מפני קרינה (שכבת האוזון).
• תשתיות ותאורת רחוב – כבישים, גשרים ותאורה המשרתים את הציבור הרחב.
• פארקים וגנים ציבוריים – שטחים ירוקים פתוחים לכול.
• מחקר מדעי – הידע המדעי עצמו מהווה מוצר ציבורי טהור מרגע פרסומו לקהילה. דבר זה כולל לדוגמה:
  • מחקרי בריאות הציבור – מחקרים פורצי דרך המגלים סיכונים בריאותיים, כגון המחקרים האפידמיולוגיים שהוכיחו כי עישון טבק גורם לסרטן, או מחקרי תזונה על נזקי הסוכר.
  • מחקרי בסיס וגנטיקה – פרויקטים מדעיים רחבי היקף כגון מיפוי הגנום האנושי או גילוי מבנה ה-DNA, המשמשים תשתית פתוחה לכלל מדעני העולם לפיתוח תרופות וטיפולים.
  • חיסונים ומחקר רפואי – חיסונים המגנים על הכלל, גם על מי שלא קיבל אותם ישירות. מחקר ביולוגי ורפואי המהווים בסיס לבריאות הציבור.
• מערכת איכון עולמית (GPS) – המקבילה המודרנית למגדלור. אותות הלוויין המשודרים ממערכת ה-GPS פתוחים לקליטה לכל מכשיר תואם ברחבי העולם (אי-הדרה), וניווט של משתמש אחד אינו מחליש את האות עבור משתמשים אחרים (אי-יריבות).

גישת היכולות (Capabilities Approach)

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, הכלכלן אמרטיה סן (שזכה בפרס נובל לכלכלה ב-1998) והפילוסופית מרתה נוסבאום קראו תיגר על תפיסת הרווחה החומרית (כמו התוצר המקומי הגולמי – תמ"ג). סן פיתח את גישת היכולות, המעתיקה את הדגש מאמצעים (כמו הכנסה) לתכליות: מה האדם מסוגל בפועל להיות ולעשות. לפי גישה זו, רווחה נמדדת בחופש הממשי של האדם לבחור את אורח חייו מתוך מגוון של "יכולות" (Capabilities) – כגון בריאות, השכלה וחירות פוליטית. בניגוד לגישה של "תועלת" אך ורק מצריכת מוצרים או גישה של "חופש" סן התמקד ביכולות ממשיות – לדוגמה אין זה מספיק שאזרחים בארצות הברית הם בעלי חופש תאורטי, הכתוב בחוקה להצביע בבחירות – על הרשויות לפעול כדי להסיר חסמים ממשיים שעלולים להקשות על אנשים להצביע בבחירות, במיוחד אנשים עניים יותר או בעלי מגבלות – לדוגמה ייתכן כי הקלפי מרוחקת מדי ועל האזרח להשקיע כסף ומאמץ ניכר כדי להגיע אליה – מכשול שיכול להפטר באמצעות תחבורה ציבורית או מיקום קלפיות במרחק הליכה. אם אין יום חופש ביום הבחירות עצמו, אזרחים עניים רבים לא יצביעו שכן הם עובדים במשך יום הבחירות. תיאוריה זו הניחה את היסודות למדד הפיתוח האנושי (HDI) של האו"ם בשנת 1990.

פיתוח בקנה מידה אנושי

בשנת 1986 הציג הכלכלן הצ'יליאני מנפרד מקס ניף את מודל "פיתוח בקנה מידה אנושי". מקס ניף יצא נגד תפיסות היררכיות (כגון מדרג הצרכים של מאסלו משנת 1943) וטען כי הצרכים האנושיים (כגון הגנה, השתתפות, יצירה, זהות וחופש) הם קבועים, אוניברסליים ומתקיימים במקביל במערכת משולבת. השוני בין תרבויות אינו בצרכים, אלא ב"מספקים" (Satisfiers) שלהם. לדוגמה בעוד רוב ההוגים רואים במזון צורך בסיסי, במודל של מנפרד מקס ניף, מזון הוא "מספק" (Satisfier) ולא צורך בפני עצמו. הצורך האנושי הבסיסי העומד מאחוריו הוא קיום/מחיה (Subsistence). מקס ניף הבחין בין "מספק סינרגטי" המסייע למענה לצרכים נוספים לבין "מספק הרסני" שמספק צורך אחד בעודו מפריע לסיפוק צרכים אחרים. הרווחה נפגעת כאשר חברה מאמצת "מספקים הרסניים". למשל, צריכת יתר חומרית שנותנת מענה מדומה לצורך בזהות, אך פוגעת בצורך בחופש או בהגנה אקולוגית.

דוגמה נוספת היא תזונה בריאה שהיא דוגמה כ"מספק סינרגטי" (Synergistic Satisfier): תזונה מאוזנת ומזינה מספקת את הצורך בקיום, אך בו-בזמן תורמת באופן סינרגטי לצורך בהגנה מפני מחלות, משפרת את רמות האנרגיה לטובת יצירה, ומגבירה את תחושת החופש הפיזי של האדם. תזונה לא בריאה (כמו מזון אולטרה-מעובד/מהיר) מוגדרת "מספק הרסני" (Violator/Destructive Satisfier): מזון מהיר ורווי סוכר ומלח מספק את הצורך המיידי בקיום (תחושת שובע וקלוריות), אך הוא עושה זאת בצורה מדומה ופוגע אנושות בצרכים אחרים. הוא מפר את הצורך בהגנה (מייצר מחלות כרוניות כמו סוכרת וממחלות לב), פוגע בחופש (מייצר תלות פיזיולוגית והתמכרות לרכיבי המזון), ומקטין את איכות החיים הכללית.

ביקורת פמיניסטית וכלכלת הדאגה

בשנת 1988, בספרה הפורץ "אם נשים היו נחשבות", הציגה מרילין וורינג ביקורת על מערכת החשבונאות הלאומית של האו"ם. וורינג הראתה כי מדדי תמ"ג ורווחה מקובלים מתעלמים לחלוטין מעבודות שקופות שאינן מבוצעות תמורת שכר – כגון עבודות בית, גידול ילדים וסיעוד קרובים – המבוצעות ברובן על ידי נשים. הכלכלה הפמיניסטית מדגישה כי "כלכלת הדאגה" (Care Economy) היא התשתית הבלעדית המאפשרת את קיומו של השוק, וכי הגדרת רווחה חייבת להכיר בעבודה זו ולתמוך בה ציבורית.

כלכלה אקולוגית ומודל הדונאט

המודעות למשבר סביבתי החל משנות ה-60 הוביל את כלכלה האקולוגית לדחות את שאיפת הצמיחה האינסופית. דבר זה התגבר בעקבות משבר האקלים. בשנת 2012 תרגמה הכלכלנית קייט רייוורת' תפיסה זו ל"כלכלת הדונאט" (Doughnut Economics) – מודל המגדיר את הרווחה האנושית בתוך גבולות פיזיים:

• הרצפה החברתית (הגבול הפנימי): מבוססת על יעדים לפיתוח בר קיימא של האו"ם, ומבטיחה מענה לצרכים בסיסיים כמו מזון, בריאות וחינוך.
• התקרה האקולוגית (הגבול החיצוני): מוגדרת על ידי מדענים כ"גבולות פלנטריים" (כגון שינוי אקלים ואובדן מגוון ביולוגי) שאסור לאנושות לחצות.

לפי מודל זה, רווחה בת-קיימא אינה נמדדת בצמיחה, אלא בשגשוג אנושי הנמצא באיזון דינמי בתוך גבולות המערכת האקולוגית של כדור הארץ.

מדדים מקובלים

• רמת הרווחה נפשית: בריאות נפשית והיעדר גורמי מתח או מצוקה
• רמת הרווחה כלכלית: קורת גג, מזון, פרנסה מספקת ויציבה
• רמת הביטחון האישי: סביבה פיזית אנושית ומדינית בטוחה
• רמת הבריאות: מצב בריאותי תקין, פיזית וקוגניטיבית
• רמת החופש האישי, כגון חופש דת, חופש הביטוי, חופש התנועה, שוויון הזדמנויות, זכויות אזרחיות
• רמת סיפוק חברתי: כגון קשר משפחתי, חברים, פעילות בצוותא
• רמת בטיחות תזונתית: זמינות ואיכות המזון והמים

בישראל

ערך מורחב – מדיניות רווחה בישראל

ראו גם

• מדינת רווחה
• שכר ריאלי
• שכר חציוני
• רמת חיים
• איכות חיים
• אושר
• תאוריית הצרכים

קישורים חיצוניים

• שירותי רווחה, דף שער בספרייה הלאומית

• R.M. Blank (2001). "Welfare Programs, Economics of," w:en:International Encyclopedia of the Social & Behavioral Sciences, pp. 16426–16432, Abstract.
• Sheldon Danziger, Robert Haveman, and Robert Plotnick (1981). "How Income Transfer Programs Affect Work, Savings, and the Income Distribution: A Critical Review," Journal of Economic Literature 19(3), p p. 975-1028.
• R.H. Haveman (2001). "Poverty: Measurement and Analysis," International Encyclopedia of the Social & Behavioral Sciences, pp. 11917–11924. Abstract.

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החברה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.