נתיב המורשת קאנול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נתיב המורשת קאנול
קואורדינטות 63°09′09″N 129°55′48″W / 63.1525°N 129.93°W / 63.1525; -129.93
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
העמק בו עובר הנתיב. בחזית זורם נהר אקווי (Ekwi) וכן בולט עמוד טלגרף בו נעשה שימוש בתקופת מלחמת העולם השנייה

נתיב המורשת קאנול (Canol Heritage Trail) הוא מסלול טיול באורך של כ-350 ק"מ בקנדה שנפרש בין הטריטוריות הצפון-מערביות ליוקון. הנתיב עובר על תוואי דרך שנסללה בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי להניח צינור נפט מבארות נפט לבית זיקוק בקנדה ומשם לנמלי ים באלסקה דבר שנועד להבטיח את אספקת הדלק לצבא ארצות הברית בחוף המערבי.

הקו פעל כשנה עד סגירתו עקב אי כדאיות כלכלית ובעקבות כך ננטש חלק גדול מהציוד שהותקן לאורכו. עם השנים הפך חלק מהדרך, לאורכה הונח צינור הנפט, למסלול טיול אתגרי לחובבי טבע. בתחילת המאה ה-21 החלה הרשויות הקנדיות בתהליך ניקוי המסלול מהפסולת שנותרה לאורכו מהתקופה בה הופעל. בהמשך נערכו תוכניות להפיכת הדרך למסלול מוסדר למטיילים.

פרויקט קאנול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקטע מצינור הנפט בקוטר 10 ס"מ שהונח לאורך המסלול

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ב-1942, פעל צבא ארצות הברית להרחיב את בסיסיו (האוויריים והימיים) באלסקה שהייתה קרובה, יחסית, ליפן ולצפון האוקיינוס השקט (ובמיוחד לאיים האלאוטיים). כדי לאפשר אספקת דלק סדירה לבסיסים אלו החליטה ממשלת ארצות הברית על תיקצוב פרויקט לאבטחת אספקת הנפט. הפרויקט כלל הקמת בית זיקוק בקרבת וייטהורס שביוקון והנחת צינור שיוליך נפט מבארות לייד העיר נורמן וולז (אנ'), שבטריטוריות הצפון-מערביות לבית הזיקוק.

הקמת הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט לאבטחת אספקת הדלק נקרא "קאנול" (CANOL - Canadian Oil) והמשימה להקמתו הוטלה על חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית כשלביצוע הפרויקט נבחרו החברות הבאות:

  • לצורך הקמת הפרויקט הוקם תאגיד בשם בכטל-פרייס-קאלהאן שהורכב מהחברות בכטל, Price & Co. ו-W. E. Callahan Construction Co.
  • חברת סטנדרד אויל של קליפורניה מונתה ליועצת הפרויקט וגם החברה שתתפעל את בית הזקוק בוויהורס.
  • חברת "אימפריאל אויל" (אנ') נבחרה מאחר שהייתה בעלת זכויות הפקת הנפט בנורמן וולז.

היקף הפרויקט כלל:

  • סלילת כ-3,500 ק"מ של כבישים שכוללים כ-800 ק"מ כביש לאורך הצינור וכבישי גישה משניים.
  • הנחת כ-1,600 ק"מ צינורות להובלת נפט גולמי לבית הזיקוק והובלת התזקיקים לנמלי הים כשקוטר קו הנפט הגולמי היה 10 ס"מ[1].
  • בניית 10 תחנות שאיבה לדחיפת הנפט הגולמי[2] וכן 19 תחנות שאיבה לתזקיקים.
  • שיפור תשתיות נמלי הים והרחבת והעמקת מעברי המים.
  • סלילת מסילות ברזל.
  • הקמת כ-10 שדות תעופה עבור חיל האוויר האמריקאי וכן לאפשר גישה מהירה לאתרים לאורך קו הנפט.
  • הקמת בית זיקוק בוייטהורס (יוקון).
  • מערכת תקשורת שחיברה בין התחנות לאורך הקו.

עלות הפרויקט הגיעה לכ-134 מיליון דולר (כ-2 מיליארד דולר בערכים של 2021). העבודה, שהחלה ב-1942, הסתיימה בפברואר 1944 והפעלת בית הזקוק החלה באפריל אותה שנה.

סגירת הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולגולת של אייל קורא שמת לאחר שהסתבך בחוטי טלגרף

במרץ 1945 הראו התחשיבים של מחלקת המלחמה של ארצות הברית שעלות ההובלה והייצור של תזקיקי הנפט יקר יותר מהובלתם במיכליות והוחלט לסגור את הפרויקט. מייד עם קבלת ההחלטה נעשה מאמץ למכור או למחזר את הציוד הרב כדי להחזיר חלק מההשקעות אולם רק אחוזים בודדים מההשקעה ניצלו[3]. בסופו של דבר ציוד רב שהותקן לאורך הצנרת ננטש.

הנזקים האקולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכה היא שנפט גולמי בנפח של כ-46,000 חביות (כ-7,400 טון) נשאר בצינור ונשפך עם השנים לקרקע. כמיקלים רבים ושמנים הושארו במחסנים ובתחנות השאיבה לאורך הקו ורבים מהם נשפכו לקרקע. מאות קילומטרים של חוטי נחושת, מעמודי הטלגרף, נפלו מהעמודים והסתבכו בקרניים של חיות בר כמו אייל קורא ואייל הצפון והביאו למותם.

בתחילת המאה ה-21 החלו המחוזות בהן עובר השביל לטפל במפגעים אלו.

הבעלות המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטחים עליהם הונח צינור הנפט חיו שבטים אינדיאנים להם היו תביעות בעלות על הקרקעות שהולאמו במסגרת הפרויקט כמו גם תביעות על אוצרות הטבע שבאדמות אלו. תביעות אלו התבררו שנים רבות ונפתרו ברובן רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 (אנ').

הקמת נתיב המורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך שנסללה לאורך קו הנפט נחלקת לשניים:

  • החלק המערבי, שאורכו כ-450 ק"מ, נמצא במחוז יוקון ונמשך מגבול יוקון ועד לוייטהורס. שלטונות יוקון הפכו אותו לכביש (כביש 6) ומתחזקים אותו בחודשי הקיץ בלבד[4].
  • נתיב המורשת קאנול: החלק המזרחי, שאורכו כ-350 ק"מ, נמתח בין מהגבול שבין הטריטוריות הצפון-מערביות ליוקון עד לנורמן וולז (אנ') שלחופי נהר המקנזי. עם תום המלחמה נזנח חלק זה של הדרך ולא תוחזק על ידי השלטונות של הטריטוריות הצפון-מערביות ולכן על אף שהכביש המקורי קיים ברובו הגדול ניכרת בו שחיקה של סחף ובחלקים ממנו נמחקה הדרך לאחר שהטבע "השתלט" עליה.

המסלול נחשב בין מסלולי הטבע המאתגרים בארצות הברית ובקנדה[5]. ניתן לנוע לאורכו ברגל או על גבי אופניים כשנקודות ההתחלה הן או בקצה כביש 6 בצד המערבי שלו (נקודת מייל 222 על גבול יוקון והטריטוריות הצפון-מערביות) או בנורמן וולז בצידו המזרחי (נקודת מייל 1). המסלול מומלץ למיטיבי לכת בלבד וזמן ההליכה הממוצע לאורכו הוא 14–22 יום[6]. לאורך השביל אין אף נקודת אספקה לאוכל והמטיילים בו נדרשים לשכור שירות אווירי להצנחת מזון. כמו כן נאלצים המטיילים בנתיב להתמודד עם חציית מספר נחלים ללא גשר, מזג אוויר הפכפך וחיות פרא הכוללות דובי גריזלי ודובים שחורים.

בתחילת המאה ה-21 החלו השלטונות הקנדים בתהליך ניקוי הגרוטאות שנשארו לאורך הקו. ב-2016 הושלם פרוייט פינוי חלק גדול מחוטי הטלגרף שסיכנו את חייהם של בעלי הקרניים. ב-2019 הושלם פרויקט טיפול בחומרים מסוכנים, חיזוק בניינים וסילוק גורמי סיכון.

במקביל לפעילות הסביבתית לאורך הנתיב פעלו הרשויות לשפר את תנאי הטיול בו כשב-2020 הושלמה בניית 5 בקתות מחסה למטיילים ועוד 15 מתוכננות. בטווח הרחוק מתכוונת קנדה להכריז על אזור הנתיב כפארק לאומי.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נתיב המורשת קאנול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הנפט מהבארות בנורמן וולז התאפיין בנקודת קפאון נמוכה מטמפרטורת הסביבה בחורף (מתחת ל 62°c-) כך שניתן היה להשתמש בקוטר צינור קטן ולוותר על חימום הקו. מאותן סיבות הונח הצינור ישירות על האדמה ולא על מתלים
  2. ^ המשאבות השתמשו בנפט הגולמי לפעולתן
  3. ^ לדוגמה בית הזקוק בוייטהורס ששבניתו עלתה כ-27 מיליון דולר נמכר ב-1948 במיליון דולר, פורק והועבר לאלברטה
  4. ^ בחודשי החורף הכביש מכוסה שלג אותו לא מפנים
  5. ^ חמשת המסלולים המאתגרים בקנדה, באתר macleans.ca
  6. ^ השיא הוא 5 ימים