סלג'וק
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. אין מידע על סלג'וק האיש.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. אין מידע על סלג'וק האיש. | |
 | |
| לידה |
901  |
|---|---|
| פטירה |
1009? (בגיל 108 בערך) Janda, טורקסטן |
| מדינה |
האימפריה הסלג'וקית |
| תפקיד |
מונרך |
| השקפה דתית |
אסלאם |
  | |
סלג'וק (בטורקית: Selçuk; בערבית: سلجوق) היה אבי המשפחה הסלג'וקית, שהצליחה להשתלט במאה ה-11 על כל שטחי ההשפעה של האימפריה העבאסית והייתה כוח משמעותי בעולם האסלאם עד לעלייתה של האימפריה המונגולית במאה ה-13. בשנת 1071 לאחר ניצחונם במלחמה מול הביזנטים המשיכו במסע הכיבוש וכבשו את ארץ ישראל וירושלים. שם אסרו על נוצרים להתקרב למקומות הקדושים. הסלג'וקים היו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. סולטנות רום, שישבו באסיה הקטנה המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.
מקור הסלג'וקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורם של הסלג'וקים מענף הקיניק של התורכיים האוע'וזיים, אשר במאה ה-8 חיו בפריפריה של העולם המוסלמי, מצפון לים הכספי ולים ארל במדינה של אוגוז יאבגו, בשטחי קאזאח'סתאן של היום. במהלך המאה ה-10, אוגוז Oghuz בא במגע הדוק עם ערים מוסלמיות. כאשר סלג'וק, מנהיג החמולה הסלג'וקית, הסתכסך עם יבגו, המנהיג העליון של ה אוגוז Oghuz, הוא התנתק מחלק הארי של הטורקים אוג'וזים והקים מחנה בגדה המערבית של הנהר סיר-דריא התחתי.
הסלג'וקים מתאסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסלג'וקים היגרו לחווארזם, ליד העיר ג'נד, שם התאסלמו בשנת 985. חווארזם, בניהולם של בני מאמון, הייתה בשליטה נומינלית של האימפריה הסמאנית.עד שנת 999 נפלו הסמאניד לידי השושלת קארא-ח'אן בטרנס-אוקסאניה, אך שליטי ע'זנה כבשו את האדמות שמדרום לאוקסוס. הסלג'וקים הפכו מעורבים, לאחר שתמכו באמיר הסמניד האחרון נגד הקארה-ח'אניד, במאבק הכוחות הזה באזור לפני שהקימו בסיס עצמאי משלהם.
השושלת הסלג'וקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
השושלת הסֵלג'וּקית הייתה משפחה ממוצא תורכי, שהשתלטה על מרבית עולם האסלאם והרחיבה את גבולותיו. בסיס כוחם של הסלג'וקים היו שבטי האוע'וז שהתאסלמו. הסלג'וקים התקדמו מאזור הערבה האסייתית לתוך עולם האסלאם. בתחילת המאה ה-11 הצליחו הסלג'וקים להכניע ממלכות מוסלמיות אזוריות במרכז אסיה ולבסוף הצליחו להשתלט על כל שטחי ההשפעה של הח'ליפות העבאסית. הסלג'וקים היוו כוח במזרח התיכון עד לפלישה המונגולית במאה ה-13. הסלג'וקים של רום, שישבו באסיה הקטנה, המשיכו להיות כוח מקומי עד למאה ה-14.
עליית השושלת הסלג'וקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלג'וק[עריכת קוד מקור | עריכה]
סלג'וק, שעל שמו נקראת השושלת הסלג'וקית, היה בנו של אציל אוע'וזי בשם דוקאק, שישב ככל הנראה תחת אזור השפעה ח'אזרי, במקום כלשהו בין הוולגה או נהר אורל לבין ימת אראל. סלג'וק עזב את אביו ועבר להתיישב בעיר ג'אנד, עיר שוק, הממוקמת בגבול בין הערבה האסייתית לבין מרכז אסיה המוסלמית. סלג'וק מת בשיבה מופלגת, לפי האגדה בגיל 107, וככל הנראה התאסלם מאוחר בחייו יחד עם בניו, בערך באותו זמן בו התאסלמו הקראח'אנים.
שכירי חרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלושת בניו של סלג'וק, שנולדו לפני התאסלמותו, נקראו מיכאיל, אישראיל ומוסא, מה שייתכן ומצביע על איזושהי השפעה יהודית או נוצרית נסטוריאנית. לאחר מותו של סלג'וק, שנקבר בג'אנד (לימים מרכז הכוח של האימפריה הסלג'וקית), התחלקה משפחתו לשני ענפים עיקריים. מאחר שמיכאיל מת בגיל צעיר ומכיוון שמוסא היה בעל כוח מועט המנהיגים המקובלים של המשפחה הסלג'וקית היו אישראיל (שנודע גם בשם התורכי ארסלאן, שמשמעו אריה), ושני בניו של מיכאיל, צ'אע'רי וטוע'ריל.
אישראיל נשלח על ידי אביו לסייע לסאמאנים, שנמצאו באותה תקופה תחת האיום המתגבר של הקראח'אנים, והתיישב באזור הטרנס-אוקסאניה ליד בוכרה. אחייניו, צ'אע'רי וטוע'ריל, שגורשו מג'אנד על ידי היאבגו אלי, השליט של קונפדרציית האוע'וז, נפרדו מאישראיל והצטרפו לאחד מהשליטים הקראח'אנים, שישב צפונה ממנו. ב-1025, התאריך הראשון הידוע בבטחה בהיסטוריה הסלג'וקית, הצטרפו שני ענפי המשפחה לשירותו של אלי-תג'ין, הקראח'אן של בוכרה. אלי-תג'ין הובס בידי מחמוד מע'זנה וכתוצאה מתבוסה זו עבר אישראיל לשרת את השליט הע'זנווי. מחמוד מע'זנה העביר את אישראיל לח'וראסאן, רחוק מהשפעתו של אלי-תג'ין , שם יכול היה לסמוך על שירותיו. צ'אע'רי וטוע'ריל תפסו מקלט בח'ווארזם, שנשלטה בידי ואסאל אוטונומי של מחמוד.
האוע'וזים שישבו בח'וראסאן התעקשו לשמור על אורח החיים המסורתי של השבטים הנומאדים התורכיים והמשיכו לפשוט על אזורי היישוב החקלאיים. אף על פי שמחמוד מע'זנה החזיק את אישראיל כבן ערובה, לא סרו השבטים האוע'וזים למרותו וב-1029 נאלץ מחמוד לגרשם מח'וראסאן. האוע'וזים נמלטו דרך איראן לאזרבייג'ן שם העסיקו אותם נסיכים מקומיים כנגד יריביהם ואף כנגד הספר הארמני-ביזנטי. מריבות בין בניו של מחמוד איפשרו לאוע'וזים לשוב לח'וראסאן ולהמשיך משם בפשיטות שוד לכל כיוון. מסעוד, בנו של מחמוד, שיצא וידו על העליונה מהעימות עם יריביו מבית, הקדיש את מרצו למלחמות נגד הודו ונגד הבויהים ולא פעל לרסן את האוע'וזים, שבהיעדר הנהגה חזקה תפקדו בעיקר כשודדים.
משכירי חרב לכובשים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.png)
בשנים 1027 ועד 1060 הכו באסיה המערבית גלי קור קיצוניים, שהשפיעו באופן עקבי על גידולי החקלאות ויצרו מחסור במזון שהשפיע באופן דרמטי על הסביבה, פגע ביכולת השליטים המקומיים לספק צידה לצבאם ולמעשה לשלוט בהם, וכן דרבן את השבטים הנוודים באזור, והסלג'וקים בראשם, להפוך לאגרסיביים יותר כדי לחפש מזון. על רקע זה החל תהליך הפיכתם של הסלג'וקים לכובשים.
אדון ג'אנד, היאבגו של האוע'וז, שב לאיים על אותם אוע'וזים שישבו בח'ואריזם, ואלה יצאו לכבוש את השטח במרכז ח'וראסאן, שנותר פנוי עם עזיבתם של האוע'וזים שהיו בעבר תחת שליטתו של אישראיל. לאוע'וזים שבאו מח'ווארזם, בשונה מהאוע'וזים שעזבו את ח'וראסאן, הייתה הנהגה חזקה. האחים צ'אע'רי וטוע'ריל הציגו עצמם כמוסלמים סונים אדוקים ורכשו לעצמם הכרה כקליינטים של הח'ליפה, על-אף שהמשיכו לשלוח את אנשיהם לפשיטות ביזה. האחים לבית סלג'וק עמלו לבסס יחסים עם חוגים אורתודוקסים בערים גדולות והצליחו להביא את מרו ואת נישאפור להיכנס תחת שליטתם בשנים 9–1028. מסעוד מע'זנה נהיה מודע לאיום שמהווים הסלג'וקים לגביו וארגן מסע צבאי כנגדם. אולם כוחותיו של מסעוד החמושים בכבדות לא יכלו לתפוש את הכוחות הטורקמנים הניידים במדבר וסבלו ממוראל נמוך נוכח חוסר הסיכוי לבוז ביזה במסע זה. בשלב מסוים החליטו הסלג'וקים להסתכן בקרב ובמישור דנדאנקאן, צפונית למרו, הנחילו תבוסה לכוחות הע'זנווים. מסעוד נמלט להודו וכל ח'וראסאן והרמה האיראנית שמעבר לה נותרו פתוחים בפני הסלג'וקים.
לאורך שלבים אלו, בהדרגה, ובמיוחד לאחר הניצחון הגדול, קבוצות נוודים רבות באזורי הערבות המקומיים ביקשו לראות את עצמם כחלק מהסלג'וקים, וכך בהדרגה גדל כוחם ומספרם. למרות נסיבות חריגות אלו בהם הסלג'וקים, רועים נוודים, אשר אינם באים ממסורת אצולה כלל וכלל, הפכו לכוח החזק אשר מאיים להשתלט בהדרגה על אזורים נרחבים באסיה המערבית, טענו הסלג'וקים ללגיטימיות בעקבות כך ש"רק אללה נותן את השלטון למי שהוא חפץ".
כדי למנף את הניצחון על הע'זנווים, הכוחות הסלג'וקים התפצלו לשלושה, כאשר כוח בהנהגתו של מוסא הטריד את הספר של שאריות המדינה הע'זנווית, אפגאניסטאן של היום, כוח בהנהגתו של צ'אע'רי נותר לשמור על הבסיס הסלג'וקי החדש בח'וראסאן וסביבתה ואילו טוע'ריל יצא עם כוח אוע'וזי למסע כיבושים במערב. צ'אע'רי הוסיף לח'וראסאן את ח'ואריזם והכריח את הקאראח'אנים ואת הע'זנווים, שהצליחו לשמור את ע'זנה בידיהם, להכיר בכוחו.
במקביל, ממערב לח'ואריזם וח'וראסאן, האימפריה הבויהית, שהייתה עד לאחרונה חלק מתור זהב תרבותי אזורי, התמודדה עם גלי אלימות, אשר היו בקולורציה לשינויים האקלימים שהשפיעו ישירות על מחירי המזון. בעוד הבויהים מתמודדים עם ניסיון הפיכה, פרעות של נוודים מקומיים, ומרד של הצבא, קרב אל העיר צבא שהובל על ידי ההנהגה הסלג'וקית, ועמים נוספים אשר ביקשו להצטרף לכוח תחת הנהגתם. ב-18 בדצמבר 1055 נכנסה ההנהגה הסלג'וקית לעיר, בטענה שעליהם לעצור בעיר בדרכם לחג' במכה, אולם בפועל השתלטו הסלג'וקים בהדרגה על העיר ובאופן חסר תקדים התחילו שושלת של עם נודד וחסר מורשת ששולט על אחת הערים המרכזיות בעולם האסלאם. גם לאחר תחילת שלטון הסלג'וקים בבגדאד, בעיות האקלים נותרו ובעקבותיהם גם בעיות המזון, ו-13 השנים הראשונות של השלטון רצופות ברעב, אלימות, ביזה של מזון, ומלחמת אזרחים שבמהלכה פרצה מגפה. בכמה שנים ספורות בסוף שנות ה-50 של המאה ה-11 נהרגו, על פי ההערכות, שליש מהתושבים באזור עיראק-איראן-ח'וראסאן. בשנת 1060 החלה התייצבות אקלימים באזור, מה שהוביל לחידוש שגשוג החקלאות, והיה הרקע לתחילת היציבות השלטונית של הסלג'וקים באימפריה החדשה שכוננו.
לאחר שצ'אע'רי מת בסביבות 1058, עברה השליטה בממלכה הסלג'וקית בח'וראסאן לידי בנו אלפ ארסלאן, בעוד בן אחר מבניו, קאוורט קארא-אסלאן, גיבש לעצמו בינתיים נסיכות עצמאית בקרמאן, בדרום איראן, שתשרוד עד סוף המאה ה-12.
הסלג'וקים נודדים לפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1020 ל-1040 לספירה, היגרו לאיראן הטורקים אוג'וזים, הידועים גם בתור טורכמנים, בראשם בנו של סלג'וק מוסא והאחיינים תוגריל וצ'אגרי. בתחילה, הם עברו דרומה ל-Transoxiana ולאחר מכן ל-Khorasan, נמשכו על ידי הזמנות של שליטים מקומיים ובריתות וסכסוכים שלאחר מכן. יש לציין, טורקים אחרים של אוע'וז כבר התיישבו ב-Khorasan, במיוחד סביב הרי קופת דאג, אזור המשתרע מהים הכספי ועד מרב בטורקמניסטן של ימינו. נוכחות מוקדמת זו מתבטאת בהתייחסויות למקומות כמו דהיסטאן, פאראווה, נאס"א וסרק במקורות עכשוויים, כולם ממוקמים בתורמניסטן של היום. בסביבות 1034, תוגריל וצ'אגרי הובסו היטב על ידי האוע'וז יבגו אלי-תג'ין ובעלי בריתו, מה שאילץ אותם להימלט מטרנסוקסיאנה. בתחילה, תורכמנים מצאו מקלט בחוואראזם, ששימש כאחד משטחי המרעה המסורתיים שלהם, אך הם גם זכו לעידוד על ידי המושל הגזנאווידי המקומי, הארון, שקיווה לנצל את הסלג'וקים עבור מאמציו לתפוס את ח'וראסאן מידי ריבונו. כאשר הארון נרצח על ידי סוכני גזנאוויד בשנת 1035, הם נאלצו שוב לברוח, הפעם לכיוון דרום על פני מדבר קרקום. תחילה עשו התורכמנים את דרכם לעיר החשובה מרב, אבל אולי בגלל הביצור החזק שלה, הם שינו את מסלולם מערבה כדי למצוא מקלט בנאס"א. לבסוף, הם הגיעו לקצוות של חוראסאן, המחוז שנחשב ליהלום בכתר הע'זנאוויד. הסלג'וקים ניצחו את הגאזנווידים בקרב על מישורי נאס"א בשנת 1035. נכדיו של סלג'וק, טוגריל וצ'אגרי, קיבלו את סמל המושל, מענקי קרקע וקיבלו את התואר דקהאן. בתחילה הסלג'וקים נהדפו על ידי מחמוד ופרשו לחווארזם, אך טוגריל וצ'אגרי הובילו אותם ללכוד את מרב ונישאפור (1037/38).מאוחר יותר הם פשטו שוב ושוב על שטחים וסחרו עם יורשו, מסעוד, על פני חוראסאן ובאלך. הם מתחילים להתיישב במזרח פרס.