עליונות אווירית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מטוס קרב חמקן מדגם F-22 ראפטור שייעודו העיקרי הוא השגת עליונות אווירית ויירוט מטוסי אויב

עליונות אווירית הוא מצב שבו לחיל אוויר אחד ישנו יתרון אסטרטגי או טקטי משמעותי על פני חילות האוויר היריבים במהלכה של מערכה צבאית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטוס הומצא בראשית המאה ה-20. במלחמת העולם הראשונה ניצלו אותו להשגת תצפיות והפצצות בפצצות ידניות אשר נזרקו כלפי היבשה על ידי כוחות אוויר.[1]

מבין התאורטיקנים שסקרו את התחום היו ג'וליו דואה (Giulio Douhet) האיטלקי, שבשנות ה-20 של המאה ה-20[2] כתב ספר בשם "השליטה באוויר", לורד יו טרנצ'ר - מפקד כוח אווירי במלחמת העולם הראשונה, לורד ויליאם טדר- מפקד חיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה, וכן מרשל גרינג - ראש הלופטוואפה בשנים 1933-1936, שאימץ את תורתו של דואה בפועל.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העליונות באוויר או השליטה באוויר מטרתה כיבוש השמיים, בשדה הקרב הטקטי, אם באופן מקומי ואם במרחבים המתפרשים על פני מספר מדינות.

עליונות אווירית מאפשרת נטרול כוחות יבשה וכוחות ימיים, שיבוש המשימה שלהם, יכולת פגיעה, הפצצה, השגת מודיעין ממרחב השמיים.

אי עליונות אווירית בהתאמה, משמעותה אי יכולת או קשיים להכריע את אויב באמצעות מימד האוויר.

השלבים להשגת שליטה באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. התקפות אוויר על כוחות היבשה (והים) תוך הפתעה: "השמדת קינים, ציפורים, וביציהם על הקרקע, עדיפה על פני לצוד אותם מעופפות באוויר"[3].
  2. מימוש: ניתוק חילות היבשה והים של האויב מבסיסי הפעולה שלהם וביצוע פעולות אמנעה[4].
  3. המשכיות: יש לשמור על השליטה באוויר לאורך המערכה כולה[5].

מקרים מפורסמים של עליונות אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במלחמת העולם השנייה, לאחר הפצצות רבות של הגרמנים באנגליה, הגיע חיל האוויר הבריטי לעליונות אווירית על אף יתרונם המספרי הברור של הגרמנים. כתוצאה מכך הוגבלה יכולתו של הלופטוואפה הגרמני להפציץ את ערי בריטניה.
  • בתחילת מלחמת ששת הימים שיתק חיל האוויר הישראלי, במבצע מוקד, את חילות האוויר של מצרים וסוריה על ידי הנחתת מכת מנע על מטוסיהם בעודם על הקרקע בבסיסיהם. בעקבות מבצע זה שלט חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי ויכול היה לסייע לחילות היבשה ולהביא לניצחון מכריע של ישראל לאחר שישה ימי מלחמה בלבד.
  • בתחילת מלחמת יום הכיפורים התקשה חיל האוויר הישראלי להשיג עליונות אווירית, מפני שהמצרים והסורים ריכזו מאמץ רב למנוע זאת ממנו, בעיקר על ידי סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א, מכונים גם טילי נ"מ) קושי זה מנע ממנו להגיש את כל הסיוע הנדרש לכוחות הקרקע.
  • ביוני 1982 בעקבות מבצע ערצב 19 במלחמת לבנון הראשונה השיג חיל האוויר הישראלי עליונות אווירית מוחלטת: תוך יום אחד הושמדו 19 סוללות נ"מ סוריות. מערך הקרקע-אוויר הסורי הושמד לחלוטין. לסורים לא הייתה ברירה אלא להזניק מיגים לקרב אווירי עם מטוסי חיל האוויר הישראלי. בקרבות האוויריים הושמדו מעל 80 מטוסים סורים. אף מטוס ישראלי לא הופל.
  • מלחמת קוסובו 1999[6] - האלוף בן ישראל כתב דאז שלראשונה מומשה תחזיתו של דואה בניהול המלחמה. משמע, לא השתמשו בתמרון יבשתי. וההתנהלות הייתה תקיפת מטרות צבא, ולאחר מכן מטרות אזרחיות כגון גשרים וכן הלאה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל גורדון, עימות באוויר, מערכות, 1985, עמ' 89
  2. ^ Douhet, Giulio, 1869-1930., The command of the air, New York: Coward-McCann, [1942]
  3. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , "השליטה באוויר", ציקלון, 13, עמ' 4
  4. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , "שליטה באוויר", ציקלון, 13, עמ' 6
  5. ^ אמבר עידו, האם די בעוצמה אווירית כדי להכניע את סדאם חוסיין?, בעיות בינלאומיות, לא, עמ' 42
  6. ^ ד"ר בן ישראל יצחק, "טכנולוגיה והכרעה – הרהורים על צה"ל בעקבות קוסובו", מערכות, 371, עמ' 33
T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.