עסקנות הספורט בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף עסקן ספורט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עסקנות הספורט בישראל (נקרא לעיתים בלעג: "עסקונה") היא ניהול הספורט בישראל מהצד הארגוני והעסקי שלו, להבדיל מהצד הספורטיבי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים חלו תמורות בסוגי העסקנים הפעילים בספורט הישראלי, בהתאם להתפתחויות הפוליטיות והארגוניות שחלו בו. בעשורים הראשונים במדינת ישראל, פעלה עסקנות הספורט בהיבט הפוליטי. עוד לפני קום המדינה, בשנות העשרים של המאה ה-20, קמו איגודי הספורט מכבי, הפועל ובית"ר, שנוסדו מטעם המפלגות, מומנו על ידן והיוו מסגרת להפצת רעיונותיהן הפוליטיים. בהמשך, נוסדו קבוצות הספורט, והתקיימו כחלק מאגודות הספורט. ניהול הקבוצות הופקד בידי מקורבים למפלגות שנודעו בהשתייכותם הפוליטית. בצורה זו, יושבי-ראש הקבוצות, שמונו על ידי אגודות הספורט, נהנו ממעמד חברתי, מחיזוק קשרים פוליטיים, ואף מאפשרות הנסיעה לחוץ לארץ במסגרת משחקי ידידות שונים.

אותן שנים התאפיינו במאבקים בין ארגוני הספורט, במיוחד המרכזיים הפועל ומכבי, שהביאו לא אחת לשיתוק חיי הספורט בארץ. האיגודים התרכזו בעיקר בשליטה במוסדות הספורט של המדינה, כמו ההתאחדות לספורט בישראל, ההתאחדות לכדורגל והוועד האולימפי. באופן זה, מאבקי הכוח הפוליטיים מנעו את פתיחתן של הליגות הסדירות. כן, עיכבו במשך חודשים את הקמתו של הוועד האולימפי הישראלי, משום בתחילה שכל מרכז ספורט הקים לו ועד אולימפי משלו.

ההסדרה הראשונה בין המרכזים התרחשה בשנת 1951, כאשר נחתם הסכם בין אגודות הפועל ומכבי. ההסכם, שכונה "פיפטי־פיפטי", קבע כי הנהלת ההתאחדות לספורט תהיה שקולה, כלומר שישה עסקנים ממכבי ושישה מהפועל. על פי ההסכם מונו להתאחדות לספורט שני יושבי ראש, שני מזכירים ושני גזברים, והם התחלפו ביניהם כל שלושה חודשים. כתוצאה מהסכם זה, נבחרות ישראל בענפים השונים הורכבו על פי מפתח פוליטי ולא על פי הישגיהם של הספורטאים, וההסכם חל גם על הוועד האולימפי ועל ההתאחדות לכדורגל. הסכם הביא לשביתת נשק זמנית בין אגודות מכבי והפועל ואפשר לנהל את מוסדות הספורט ואת הליגות בענפי הספורט השונים.

התקופה מקום המדינה ועד לשנות השישים היוותה את שיא כוחם של העסקנים הפוליטיים. כוחם של העסקנים גדל כאשר מילאו תפקיד גם במועצה להסדר ההימורים בספורט, הגוף מקצה כספים למוסדות הספורט בישראל. במקרים רבים נוצל כוח זה לביצור מעמדם, לקידומם של מקורבים במערכת הפוליטית־הספורטיבית, לשיגורם של עסקנים עמיתים מחוץ לישראל ולנגישות לכיבודים שונים. ניצולו של התפקיד הכפול שמילאו העסקנים - כמי שמקציבים כספים וכמי שנהנים מהם - היה מנושאי הביקורת החמורה של דו"ח ועדת עציוני, שקמה בשנת 1971.

הרצון בהצלחת הקבוצות ועליית שכר השחקנים חייבו את הקבוצות לגייס מקורות מימון נוספים מעבר לתמיכת האגודות. לצורך זה החלו להופיע, כבר בראשית שנות השישים, סוגי עסקני ספורט חדשים - יושבי ראש הקבוצות. אלה היו במקרים רבים בעלי ממון בעצמם, בעלי קשרים באגודות הספורט, ותרמו מכספם לקיום הקבוצה. קשריהם העסקיים סייעו בגיוס תרומות שאפשרו את התחזקות הקבוצה. בשבילם, ניהול הקבוצה היוו הזדמנות לתמוך בקהילה, להביע את אהדתם לקבוצה אך גם ליהנות מקשרים, מעמד וקידום עסקים אחרים. עסקן אופייני מאותה תקופה הוא משה דדש, יושב ראש בית"ר ירושלים. עסקנים אלו לא נמדדו רק לאור יכולותיהם הניהוליות אלא גם בהתאם לקשריהם הפוליטיים.

מגמת היחלשות העסקנות האיצה לאור אימוץ המדיניות הקפיטליסטית בידי הממשלה, החל משלהי שנות השמונים, שלווה בהפרטה נרחבת, והביא בין היתר לקושי של אגודות הספורט לממן את העלויות העולות של הקבוצות. הקושי במימון ובהחזקת הקבוצות העביר את שרביט ניהול קבוצות הספורט למשקיעים פרטיים. אחד העסקנים הפרטיים הראשונים הוא איש העסקים יעקב שחר שרכש את מכבי חיפה בכדורגל בראשית שנות התשעים. מגמה זו הביאה בסופו של דבר לשינוי מבני של הספורט בישראל - לפירוקה של ההתאחדות לספורט בישראל בשנת 1996, ויצאה לעצמאות של איגודי הספורט. אנשי עסקים בולטים נוספים שרכשו קבוצות הם ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים, מיטשל גולדהאר במכבי תל אביב וג'ף רוזן במכבי חיפה בכדורסל.

עם זאת, השליטה בהתאחדויות הספורט ובמרכזי הספורט עדיין נשמרה על ידי העסקנים הפוליטיים. במאה ה-21 נוצרו סדקים גם בשליטה זו כאשר קמו מנהלות ליגה, כמו מנהלת הליגות לכדורגל ומנהלת ליגת העל בכדורסל אשר נשלטות על ידי בעלי הקבוצות הפרטיים, ומטרתם לפקח, ולהסדיר את הארגון, הפיתוח והניהול של הליגות המקצועיות - במקום ההתאחדויות השונות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]