בית"ר ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית"ר ירושלים
NewFCBJ.png
מידע כללי
כינוי המנורה, האריות מהבירה, הדגל של המדינה
תאריך ייסוד 1936
אצטדיון אצטדיון טדי, ירושלים
(תכולה: 31,733)
בעלים משה חוגג
יו"ר אלי אוחנה
מנכ"ל מוני ברוש
מאמן גיא לוזון
ליגה ליגת העל
www.beitarfc.co.il
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

בית"ר ירושלים היא קבוצת כדורגל מירושלים, בירת ישראל, המשתייכת לאגודת הספורט בית"ר, ומשחקת בליגת העל- ליגת הכדורגל הבכירה בישראל. הקבוצה הוקמה ב-1936, ומאז 2018 נמצאת בבעלות איש העסקים משה חוגג. החל משנות השבעים, נחשבת הקבוצה לאחת הקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי. לזכות בית"ר שש אליפויות ושבעה גביעי מדינה. כמו כן, זכתה הקבוצה פעמיים בגביע הטוטו ופעמיים בתואר אלוף האלופים. בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במפעל אירופאי, במשותף עם הפועל באר שבע. אצטדיונהּ הביתי של הקבוצה, החל משנת 1991, הוא אצטדיון טדי, הממוקם בשכונת מלחה, ירושלים. אצטדיון זה מכיל 31,733 מקומות ישיבה, והוא נקרא על שם טדי קולק, ראש עיריית ירושלים לשעבר. קודם לאצטדיון טדי, שיחקה הקבוצה באצטדיון ימק"א.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הקבוצה - שנות ה-30 וה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים נוסדה בשנת 1936 על ידי דוד הורן. הורן, שהיה ראש סניף תנועת בית"ר בירושלים, אסף צעירים אידיאליסטיים, שחלקם הניכר השתייך לתנועה הרוויזיוניסטית ולמחתרות האצ"ל והלח"י, והקים את קבוצת הכדורגל הראשונה. בימיה הראשונים כונתה הקבוצה: "המנורה", ועל חבריה נמנו: חיים קורפו (ששימש לימים כשר התחבורה בממשלתו של מנחם בגין), דב מילמן, גרשון אברמוביץ', חיים גרוסברג, יוסף ריפס, דוד אנגל, שלמה כהן, יעקב בק, יצחק טסלר, דוד אילן, משה ויצחק ברוך ואשר בנזימן, שהיה החלל הראשון של מחתרת האצ"ל בהתקפה על בניין הבולשת הבריטית בירושלים[1] מנהל הקבוצה דאז היה גוטמן רבינוביץ', שלימים איבד את רגלו בעת השמירה על הכותל המערבי. בעקבות אירוע זה, פרש רבינוביץ' מניהול הקבוצה. התלבושת (אנ') הראשונה של הקבוצה, שעל גבה התנוסס סמל תנועת בית"ר, מומנה מכספיו של עורך הדין אהרון ברוך. קבוצה זו היוותה אטרקציה באותם ימים, ומשכה קהל ירושלמי רב, זאת- למרות גילם הצעיר של השחקנים, שעמד על כ-18 שנים. בתחילה הקבוצה לא נמנתה עם הקבוצות החברות בהתאחדות לכדורגל, שיחקה משחקי ידידות לא רשמיים נגד קבוצות אנגליות, יהודיות וערביות מקומיות- אשר שיחקו בשכונות שונות בירושלים. קודם לכן, פעלה קבוצת כדורגל ברובע היהודי שבעיר העתיקה, אשר כינוייה היה "המעופף". שחקניה היו חברי תנועת בית"ר ברובע ששיחקו ב"חקורה", בסמוך ל"שער ציון".

בעקבות מעצרו של מרקוביץ' בידי הבריטים ב-1938, נאלצה בית"ר להפסיק את פעילותה, עד הקמתה מחדש ב-1942 על ידי הורן ושמואל קירשטיין. הורן וקירשטיין הצליחו למזג את קבוצות "בית"ר ימין משה" ו"בית"ר ניל"י", אשר שיחקה בשכונת יגיע כפיים. כמו כן, צרפו שני אלו שחקנים נוספים לקבוצה המאוחדת, שרבים מהם היוו את שִלְדָהּ- עד שנות ה-50 המאוחרות. בין שחקניה הבולטים של הקבוצה נמנו: הקשר-מתאגרף אשר ברנבלום והחלוצים ישראל יחזקאל, אהרון חסון, שמעון שטרן ושלום ציון. כוכב הכדורגל הראשון של הקבוצה, סימון אלפסי, כיכב בשורות הקבוצה בשלהי שנות הארבעים והחמישים. לאחר פרישתו, הפך אלפסי מאמן-שחקן (אנ'), ולאחר מכן- למאמן הקבוצה. בנוסף, שיחקו בקבוצה זו: יוסף מיוחס, יצחק מיוחס, אלי מזרחי, שמואל בליכר, ליאון מזרחי, אהרון טוויל, ישעיהו לאריה, שלמה סידס, מושקה תנורי, יוסף שלום ודוד בדהב. קבוצה זו לא הצליחה לשחק נגד קבוצות בכירות, מפאת חרם משותף של קבוצות מאגודות הפועל ומכבי. על כן, הסתפקה הקבוצה במשחקים נגד קבוצות בריטיות וערביות, עליהן נמנו: "הארד ספורט קלאב", "הומנטמן" ו"הויצ'מן".

הטורניר הראשון של הקבוצה היה גביע בזק של "קרן תל חי", בו העפילה הקבוצה למשחק הגמר, אך נוצחה על ידי בית"ר פתח תקווה. לאחר מכן, בטורניר נוסף בו השתתפה, "גביע ירושלים", העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר, אך הפרעה למהלכם התקין של המשחקים בטורניר זה, מטעם פעילים שהשתייכו לקבוצת "הפועל ירושלים"- מנעה מבית"ר את השתתפותה במשחק זה.

בסוף 1943, שיחקה הקבוצה לראשונה נגד קבוצה בכירה בכדורגל הארצישראלי, "בית"ר תל אביב", אשר ניצחה 3-0. באותה שנה, שיחקה בית"ר נגד קבוצות בכירות נוספות, דוגמת "הפועל ראשון לציון" ו"מכבי נתניה". ניצחונותיה במשחקים נגד קבוצות אלו, תרמו להעלאת התודעה של הקבוצה הירושלמית בקרב אוהדי הכדורגל בארץ ישראל דאז.

לאחר גילוי מעורבותם של רבים משחקני הקבוצה ושחקני קבוצות אחרות בפעילות מחתרתית לא חוקית בשנת 1944, ובעקבות פיצוץ בניין הבולשת הבריטית בירושלים, הוגלו חלק משחקני בית"ר על ידי ממשלת המנדט הבריטי לקניה, אריתריאה וסודאן בשל פעילותם. במחנות במדינות אלו, שהוקמו על ידי הבריטים, הקימו העצירים, 251 במספר, מספר קבוצות כדורגל באדיבות השומרים האנגליים. הקבוצות התבססו על אזורים בהם שיחקו המוגלים מירושלים, תל אביב ופתח תקווה. במקביל, תכננו העצורים בריחה המונית על מנת לחזור לישראל, דרך מנהרה שנחפרה ממחנה העצירים ועד מרכז מגרש הכדורגל. 54 מהם אף הצליחו לברוח, אך נתפסו שנית והוחזרו למחנה המעצר. רוב העצורים חזרו לישראל רק עם הקמת המדינה ביוני 1948.

אצטדיון ימק"א, אשר שימש את הקבוצה במשחקיה הביתיים עד תחילת שנות ה-90

בעת הגליית חלק מהשחקנים לאפריקה בשנת 1946, הגיעה הקבוצה האלמונית יחסית לסיבוב השני של גביע ארץ ישראל, הישג השיא של הקבוצה לאותם שנים, ופגשה את מכבי תל אביב עמוסת הכוכבים, שכללה את: אלי פוקס, יוסל'ה מרימוביץ' ושייע גלזר. באותו טורניר, התקיים הגביע במתכונת של מפגש כפול, ומכבי הצליחה לנצח רק בשער שנוי במחלוקת, בדקה ה-90, בתוצאה 3-2. בדרכם חזרה לירושלים, נעצרו שחקני בית"ר ובילו לילה בבית המעצר בלטרון. המשחק השני בימק"א כמעט ונגמר ב־3-2 לבית"ר, אך לבסוף שער שוויון דרמטי מנע סנסציה היסטורית מבחינת בית"ר, לאחר פציעתו של הכוכב סימון אלפסי, ומכבי העפילה לסיבוב הבא- בדרך לזכייה בגביע בשנה זו.

בשנת 1947, הוגדרה אגודת בית"ר בלתי חוקית, אך הקבוצה המשיכה להתקיים בארץ ישראל בשם אחר: "נורדיה ירושלים" (על שם מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית). באותה עונה נרשמה לראשונה בית"ר בליגה ב' של ההתאחדות לכדורגל המקומית. ב-15 בנובמבר 1947 התקיים הדרבי הראשון בין בית"ר להפועל ירושלים (כאשר בית"ר משחקת בשם החליפי "נורדיה ירושלים"), בו ניצחה בית"ר 3-1. היה זה גם המשחק הרשמי הראשון במסגרת ליגה מאורגנת, כמו גם הדרבי הירושלמי הראשון אי פעם. בשנה זו גם נרשם הניצחון הגדול, כשבית"ר הביסה בתוצאה 8-1 את קבוצת דגל ציון תל אביב. במשחק זה כבש סימון אלפסי שישייה מרשימה ומחזיק מאז בשיא כיבושים של שחקן למשחק אחד. עם הכרזת העצמאות בתחילת 1948, חדלה הליגה והקבוצה מלהתקיים זמנית - בשל גיוסם של רוב השחקנים למלחמה בצבאות ערב.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחצי שנה לאחר סיום קרבות מלחמת העצמאות, בדצמבר 1949, חזרה הליגה המקומית לסדרה ובית"ר חזרה לשחק בליגה במחוז ירושלים. עונה לאחר מכן חזרה לליגה ב' (אז ליגת המשנה בישראל). לאחר 2 עונות בינוניות במרכז הטבלה, ב1953/1954 הקבוצה העפילה לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה, לאחר שניצחה בימק"א את הפועל רחובות 1-2 (עם סימון אלפסי כשחקן-מאמן (אנ') על הקווים, ותמיכה בארבעת המחזורים האחרונים של עונה זו מלוניה דבורין). לאחר עונה אחת בלבד, שבה בית"ר לליגת המשנה, בה שהתה 13 עונות, מתוכן הצליחה הקבוצה, פעם אחת, ב1957/1958- לסיים במקום הראשון בליגה א' (אז ליגת המשנה), אך ההתאחדות לכדורגל החליטה להפסיק את המשחקים בליגה במחזור ה-20, להקפיא את הקבוצות היורדות לליגה ב' והקבוצות העולות לליגה הבכירה באותה עונה- בעקבות אי-סדרים שנחשפו, ובכך מנעה מהקבוצה להעפיל לליגה הראשונה (הבכירה).

עד אמצע שנות ה-60 נחשבה בית"ר קבוצה בינונית, המנסה ללא הצלחה להעפיל לליגה הראשונה, כשהיא מסיימת בעונות אלו במקומות במרכז טבלת ליגת המשנה (ליגה א') ומעלה, אך נכשלת במשימה לעלות ליגה, בעיקר בעונות 1966-1963, בהן סיימה הקבוצה במקומות השלישי והשני בליגת המשנה (ליגה א' דרום). בעונה הכפולה של 1966/1968, הצליחה הקבוצה להעפיל לליגה הראשונה, לאחר 13 עונות בליגה השנייה, ולהישאר בה למעט עונות בודדות - עד היום. בקבוצה דאז שיחקו ד"ר ראול גלר, שאול "המלך" מזרחי, אודי רובוביץ' ("אודי חמודי"), שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי ויצחק מונסה. מאמנהּ היהודי-ארגנטינאי של הקבוצה היה סמואל רזניק, משחקניה הגדולים של הקבוצה בעבר. משחק העלייה לליגה הבכירה התקיים נגד מכבי רמת עמידר. אודי רובוביץ' כבש את שער הניצחון לזכות בית"ר בדקות הסיום.

בעונה לאחר העלייה, 1968/1969, נלחמה הקבוצה על חייה בליגה אך הצליחה לשרוד לבסוף כשהקדימה את הקו האדום ואת היורדת מכבי שעריים ב3 נקודות בלבד. בעונה שלאחר מכן סיימה במקום החמישי והחילה לבסס את עצמה בתור קבוצה לגיטימית בליגה הבכירה.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70, עם עלייתו לקבוצה הבוגרת של אורי מלמיליאן, החלה הקבוצה לבסס את מעמדה כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. לכך תרמו שחקני הבית של הקבוצה, דוגמת השוער יוסי מזרחי, המגנים יוסי חכם ויצחק ג'אנו ושלישיית הקישור ויקטור לוי, דני נוימן ומלמיליאן, שכונתה "שוקולד-מנטה-מסטיק" (כשם ההרכב המוזיקלי הישראלי שוקולד מנטה מסטיק שהיה פופולרי באותן השנים). בעונת 1972/1973, סיימה בית"ר כסגנית אלופת המדינה, לראשונה בתולדותיה, כשרק מכבי תל אביב מקדימה אותה- בארבע נקודות. באותה העת נוהלה הקבוצה על ידי חיים קורפו.

במסגרת ליגת 1973/1974 סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה ומרוחקת 3 נקודות בלבד מהאלופה מכבי נתניה. במסגרת הגביע בשלב חצי גמר גביע המדינה של 1973/1974 אירע אירוע אלים ויוצא דופן במשחקה של בית"ר מול הפועל פתח תקווה באצטדיון האורווה, ב-4 ביוני 1974, בתקשורת כונה האירוע "ליל הצינורות". פתח תקווה החזיקה ביתרון 1:0 מן המשחק הראשון בירושלים, ובית"ר ניצחה 2:1 בתום 90 הדקות של משחק הגומלין, לאחר שחזרה מפיגור של 1:0, ולכן המשחק נכנס להארכה. בהארכה כבשה פתח תקווה צמד בדקות ה-110 וה-115 ועלתה ליתרון של 3:2. לאחר מכן כבשה בית"ר שער אך השופט ויקטור נעמן פסל אותו. לאחר מכן הופסק המשחק כאשר אוהדי בית"ר המאוכזבים רמסו את הגדרות ופרצו למגרש. לאורך המגרש היו מונחים צינורות השקייה מאלומיניום. האוהדים פירקו את הצינורות ממקומם והחלו להתקיף את שחקני פתח תקווה (אהרון סאלם, דב רמלר, גדי צלניקר ויהושע חביה הוכו קשות והועברו לבית חולים) ואת השוטרים בעזרת הצינורות (מכאן השם "ליל הצינורות"). לאחר שרוב שחקני פתח תקווה טיפסו על חומת הבטון של האצטדיון או ברחו אל הפרדסים הסמוכים, האוהדים אף ביצעו מעשי ונדליזם בשערי המגרש עצמו ואף ניסו להבעירם[2], בתווך הצליחו האוהדים לתפוס את שחקן פתח תקווה שמוליק רוזנטל אך השחקן של בית"ר, יצחק ג'אנו, נחלץ לעזרתו, גונן עליו בגופו ומנע מהאוהדים לפגוע בו[3]. על אירוע זה נענשה הקבוצה במספר משחקי רדיוס ומשחקים ללא קהל שחלו בפתיחת העונה העוקבת.

עונת 1974/1975 הייתה אחת העונות הרעות של המועדון מבחינה מקצועית, והקבוצה סיימה עם 9 ניצחונות,ו-8 תוצאות תיקו בלבד לעומת 13 הפסדים מה שהציב אותה במקום ה-15 והכמעט אחרון כשהיא מדשדשת בתחתית הליגה. למזלה של הקבוצה, לא היו ירידות באותה העונה עקב החלטת ההתאחדות להגדיל את הליגה ועל כן נשארה בליגה.

בעונת 1975/1976 וגם ב1977/1978, הגיעה בית"ר למקום השני בליגה, כשנקודות ספורות מפרידות בינה ובין האלופות באותן שנים, הפועל באר שבע ומכבי נתניה, בהתאמה.

בית"ר החלה להגיע להישגים גם במסגרות אחרות של הכדורגל הישראלי, כגון גביע המדינה. בעונת 1974/1975 הצליחה הקבוצה להעפיל, לראשונה בתולדותיה, לגמר הגביע, אולם הפסידה להפועל כפר סבא בתוצאה 3-1, וסיימה כסגנית בלבד.

שנה לאחר מכן, בעונת 1975/1976, העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר הגביע, אולם בניגוד לשנה שעברה, גברה על מכבי תל אביב בתוצאה 2-1 לאחר הארכה, משערים של מלמיליאן ונוימן, ובכך זכתה בתואר הראשון בתולדותיה. מאמן הקבוצה דאז היה ניסים בכר, וקפטן הקבוצה, דוד ישי, היה זה שהניף את הגביע. ככל הנראה, היה זה משחק הכדורגל אליו הגיע מספר הצופים הרב ביותר אי פעם, במסגרת משחק בין שתי קבוצות ישראליות, כאשר 55,000 צופים חזו במשחק גמר זה (על פי הפרסומים בתקשורת).

בעקבות זכייתה בגביע המדינה בעונה זו, השתתפה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, בגביע בינלאומי כלשהו, ושיחקה בשישה משחקים במסגרת גביע האינטרטוטו של קיץ 1976. משחקה הראשון בהיסטוריה של הקבוצה במפעל האינטרטוטו התקיים ב-26 ביוני 1976, נגד קבוצת יאנג בויז ברן משווייץ. משחק זה הסתיים בהפסד של בית"ר 6-3 לשווייצרים, כשכובשי השערים לזכות בית"ר היו יואל מסוארי, שלמה ג'רבי והקפטן דוד ישי. בית"ר הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה, יחד עם הפועל באר שבע, אשר שיחקה במפעל השייך להתאחדות האירופית (אופ"א).

בעונת 1978/1979, תחת שרביטו של שמעון שנהר, זכתה הקבוצה בגביע פעם נוספת, בשחקה בשנית נגד מכבי תל אביב. במשחק זה ניצחה בית"ר 2-1. את השערים לזכותה כבשו הקפטן נוימן והחלוץ יוסי אברהמי. נוסף על תואר זה, סיימה הקבוצה באותה שנה, בתום משחקי הליגה הסדירה- כסגנית אלופת המדינה- שנייה רק למכבי תל אביב.
שלהי שנות ה-70 סימנו את הפיכתה של בית"ר, בהנהגתו של אורי מלמיליאן- לקבוצה המובילה של ירושלים. לכך תרמה העובדה, שעוצמתה של היריבה העירונית, הפועל ירושלים- דעכה בהדרגה בחלוף השנים.

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1979/1980 ירדה הקבוצה לליגה השנייה (אז הליגה הארצית) לאחר עונה ניהולית סוערת בה החליפה 2 מאמנים ו3 יו"רים, ובמהלכה איימו השחקנים בראשות דני נוימן על שביתה דרך ראיון בתקשורת כיוון שהתנגדו לפיטוריו של המאמן שמעון שנהר שלבסוף הוחלף בניסים בכר. במהלך העונה בליגה הארצית (1980/1981), דגל מאמן בית"ר שהתחלף שוב, אריה רדלר, בשיתוף שחקני נוער, ובנה את התשתית לשנים הבאות של הקבוצה. בתום עונה זו, עלתה הקבוצה בהדרכתו חזרה לליגה הבכירה, כשבשורותיה מככבים צעירים אלמוניים שכללו את: סמי מלכה, משה בן הרוש, אבי כהן, שלומי מלכה וכוכב הקבוצה לימים, אלי אוחנה.

בפתיחת עונת 1981/1982, בשחקה בליגה הבכירה, אירחה בית"ר את מכבי תל אביב בביתה. במשחק זה התחולל אירוע שיפוטי חריג, המנוגד לנורמות המקובלות במשחקי כדורגל: במהלך המשחק, כבשה בית"ר שער מבעיטת עונשין, שנפסל על ידי השופט. בעוד שחקני בית"ר חגגו את כיבוש השער, חודש המשחק במהרה על ידי שחקני מכבי, ללא ידיעת שחקני בית"ר. הכדור נמסר למוטי איווניר, שכבש שער ניצחון מול שוער בית"ר, יוסי מזרחי.
בתום עונה זו, דורגה בית"ר במקום השישי בליגה.

בעונת 1983/1984, הייתה בית"ר הקבוצה הפייבוריטית לזכייה באליפות, כאשר הובילה ברוב שלבי העונה בפער נקודות גדול על שאר קבוצות הליגה. לרוע מזלה, זכתה לבסוף קבוצה אחרת בתואר הנכסף: מכבי חיפה, בהקדימה את בית"ר בנקודה אחת בלבד בתום משחקי הליגה. גם בעונה שלאחריה, 1984/1985, סיימה בית"ר כסגניתה של חיפה, הפעם בהפרש של חמש נקודות. עם זאת, זכתה בית"ר באותה עונה בתואר אחר- גביע המדינה, לאחר שגברה על מכבי חיפה בגמר בתוצאה 1-0, תחת הדרכתו של המאמן דוד שווייצר. הייתה זו הפעם השלישית, בו זוכה הקבוצה בתואר זה. בעונת 1985/1986, זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע, תחת הדרכתו של דרור קשטן. בעונות אלו ביסס אלי אוחנה את מעמדו ככוכב הקבוצה, יחד עם אורי מלמיליאן, כאשר כבשו שערים רבים ומכריעים, שסייעו לקבוצה לזכות בתארים שצויינו לעיל.

אלי אוחנה - אחד השחקנים הבולטים בתולדות המועדון

בעונת 1986/1987, זכתה הקבוצה באליפות המדינה, לראשונה בתולדותיה, אף על פי שדווקא בעונה זו החליטה הקבוצה לארח את משחקיה באצטדיון בלומפילד, שאינו אצטדיונה הביתי מטעמים כלכליים (אצטדיון שיכל להכיל יותר קהל). בעונה זו ניצחה הקבוצה 19 משחקים, סיימה 9 בתיקו והפסידה שני משחקים בלבד. בין השותפים לתואר ההיסטורי היו אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי, חנן אזולאי, יעקב שוורץ, סמי מלכה, גרי ונדרמולן והמגנים התוקפים אבי כהן ושלמה שירזי. בתום העונה, עזב אלי אוחנה את הקבוצה לטובת קריירה אירופית, כאשר חתם בקבוצת מכלן הבלגית. נוסף על כך, עזב המאמן דרור קשטן את משרת מאמן הקבוצה, בעוברו לאמן את מכבי חיפה. שני אירועים אלו גרמו להתרסקות הקבוצה בעונה לאחר מכן, בסיומה הגיעה הקבוצה למקום ה-11 בלבד בליגה והייתה מרחק פסע מלרדת לליגה השנייה.

בעונת 1988/1989, זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע המדינה, לאחר ניצחון בגמר, בבעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים- על מכבי חיפה. בתום 90 דקות הייתה התוצאה 2-2; בתום ההארכה הייתה התוצאה 3-3.
בתום עונה זו, עזב אורי מלמיליאן את הקבוצה, בחותמו בקבוצת מכבי תל אביב.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1990/1991 ירדה הקבוצה לליגה השנייה. באותה שנה התבסס סגל הקבוצה על שחקני בית צעירים וחסרי ניסיון. הדבר נבע מחוסר תקציב ואי יכולת לגייס ספונסרים לקבוצה. לקראת העונה בליגה הארצית, שב לקבוצה יושב הראש לשעבר, משה דדש. צעדו הראשון היה החזרתו של אלי אוחנה מאירופה. הוא גייס את איש הקולנוע יורם גלובוס, שתרם 400 אלף דולר מכיסו לרכישת אוחנה, שכרטיסו היה שייך לקבוצת מכלן הבלגית. אוחנה הסכים לחזור לישראל אף על פי שהיה שחקן מצליח באירופה, ואף זכה עם קבוצתו בגביע המחזיקות ובתואר הכדורגלן הצעיר הטוב ביותר באירופה, על ידי מגזין "Guerin' Sportivo" האיטלקי, תואר המכונה גם בשם: "פרס בראבו". בקבוצה שיחקו באותה עונה השוער גיורא אנטמן וחלוץ רכש ממכבי יפו, עופר דגמי. את הקבוצה אימן לופא קדוש. בתום העונה, העפילה הקבוצה לליגת הלאומית, אז הליגה הראשונה.

בעונה שלאחר מכן, עונת 1992/1993, לאחר שהות של עונה בליגה הארצית, זכתה הקבוצה באליפות שנייה בתולדותיה, תחת הדרכתו של דרור קשטן, בקדנציה השנייה שלו בקבוצה. בשורותיה שיחקו, לצד אוחנה ויעקב שוורץ, שחקנים וותיקים אחרים: רונן חרזי, סרגיי טרטיאק וולדימיר גרשנייב. בנוסף, הובאו לקבוצה שחקנים ישראליים, דוגמת השוער יעקב אסייג והבלמים אהוד כחילה ויעקב הלל. הייתה זו האליפות השנייה מאז ומעולם (יחד עם האליפות של הפועל רמת גן ב-1963/1964) בה זכתה קבוצה, אשר עלתה מהליגה השנייה בתחילת אותה עונה. בשלוש העונות הבאות נחלשה בית"ר, וסיימה במקומות הרביעי, השישי והשלישי בהתאמה.

בית"ר ירושלים זכתה לעדנה בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה הקבוצה בשתי אליפויות ברציפות תחת הדרכתם של אלי כהן (השריף) ודרור קשטן. בעונות אלו שיחקו בבית"ר אלי אוחנה, יוסי אבוקסיס, איציק זוהר, שמוליק לוי, דוד אמסלם והשוער איציק קורנפיין שחוזקו בהונגרים אישטוון שאלוי, אישטוון פישונט ואישטוון האמר. בשנים אלו בית"ר הציגה כדורגל התקפי ואטרקטיבי שהתחבר מאוד לרצון אוהדיה מחד לראות כדורגל התקפי ומאידך כמות נכבדת של שחקני בית שמככבים בהרכב הקבוצה, כך למשל בעונת 1997/1998, הציגה בית"ר מספר משחקים יוצאי דופן בכמות השערים, כמו ה-2–7 (לאחר מחצית מאופסת) וה-2–5 (לאחר הרחקה של שחקן ופיגור 0–2) על הפועל באר שבע, ועוד שתי חמישיות וארבע רביעיות שהבקיעה לשער יריבותיה במהלך העונה, תוך שהיא שוברת שיא מועדון של שערי זכות לעונה (71 שערים בשלושים משחקים בלבד).
במסגרת זכייתה של הקבוצה באליפות השנייה שלה, אירע אירוע שנוי במחלוקת במשחק הליגה האחרון של הקבוצה, שהכריע את גורל האליפות לטובת בית"ר. באירוע זה נטען לכאורה, מצד קבוצת ואוהדי הפועל תל אביב, אשר התמודדה עם בית"ר על תואר האליפות, כי קבוצת הפועל בית שאן היטתה את תוצאת המשחק בינה ובין בית"ר. טענתם הייתה, שהמניע להטייה מצד קבוצת בית שאן נבע מכך, שעשר דקות לפני סופו של המשחק, הבטיחה האחרונה את מקומה מעל לקו האדום, וניצלה מירידת ליגה. במעשה זה מנעה בית שאן, לטענת הפועל תל אביב- את זכייתה של האחרונה באליפות, תוך שימוש באמצעים המנוגדים לעקרון ההגינות בספורט. פרשת הטיית משחק זה נודעת בקרב אוהדי הכדורגל בשם "משחק השרוכים".
ב-2001 הודה שחקן בית שאן לשעבר, ואחד המעורבים העיקריים בפרשה, איתן טייב- כי המשחק לא היה הוגן, וצוטט כאומר: "נתנו את המשחק לבית"ר"[4].

בקיץ לקראת עונת 1998/1999 החלה הקבוצה במסע רכש מרשים לחיזוק הקבוצה לקראת אירופה כאשר החתימה שחקנים ישראלים בכירים בליגה כדוגמת אילן בכר, אמיר שלח, אסי דומב ועופר שטרית וזרים מרשימים כמו ז'אן טלסניקוב (שכרטיסו נרכש במלואו מאשדוד) ותמאש שנדור (שהגיע בהשאלה מטורינו). בעקבות חוב של 11 מיליון ש"ח למס הכנסה שהתגלה באמצע הקיץ נעצר מסע הרכש, והקבוצה שהחלה את דרכה באירופה עם ניצחון על קבוצת בי-36 מאיי פארו קרסה בשלב לאחר מכן נגד בנפיקה ליסבון הפורטוגלית שהנחילה לה את התבוסה הגדולה ביותר שלה באירופה בתוצאה 6-0 בליסבון. הקבוצה ניסתה למכור את מגרש האימונים בית וגן על מנת שתוכל להמשיך לתפקד אך גם עסקה זו לא עלתה יפה. בסוף העונה סיימה במקום החמישי בליגה מה שלא אפשר לה אפילו לשחק באירופה וחתם עונה שנחשבה לכישלון.

בעונת 1999/2000 הקבוצה נמכרה לקבוצת רוכשים בראשות איש העסקים ורואה החשבון קובי בן-גור, שהיה מנכ"ל קבוצת התקשורת "יס" שהשקיעו בקבוצה 10 מיליון ש"ח בעונה זו, ובמקביל מגרש האימונים נמכר על ידי היו"ר משה דדש לאיש העסקים ששון שם טוב ולשותפיו העסקיים: שאול לוי, מאיר לוי ומאיר פניג'ל ששילמו על בית וגן כ-6.5 מיליון דולר שסייעו לקבוצה. לקראת סוף העונה, בעקבות סכסוך עם המאמן הטרי אלי אוחנה, החליט בן-גור שהוא מעוניין לעזוב ודרש החזר על כספים אלו. לאחר דרישה זו הקבוצה עמדה על סף פירוק כאשר היו"ר דדש קרא להכרזת הקבוצה כפושטת רגל. לקראת סוף המילניום, לאחר חיפושים רבים ואף התערבות של ראש עיריית ירושלים באותה תקופה אהוד אולמרט, נמצא רוכש אחר למועדון - איש העסקים החיפאי גד זאבי שהחזיק במניות "בזק", "קשת" ובעלים של יבואן "סובארו" בישראל והגרנד קניון בחיפה שהתחייב לשלם לבן גור כ-3 מיליון דולר ולהזרים 11 מיליון ש"ח נוספים לקופת הקבוצה. תקציב הקבוצה צפוי היה להיות כ-7 מיליון דולר[5].

שנות ה-90 היוו עבור בית"ר שנים תוססות וטובות, אף על פי שכללו ירידה לליגה הארצית (הליגה השנייה דאז). שנים אלו לוו במעבר לאצטדיון חדיש ומפואר, וכללו שלוש אליפויות ושתי הופעות בגמר גביע המדינה (עונות 1998/1999 ו1999/2000). בשתיהן, פגשה בית"ר את הפועל תל אביב- והפסידה לה פעמיים, כאשר זהות המנצחת בשני גמרים אלו נקבעה לאחר בעיטות הכרעה מהנקודה הלבנה, לאחר תוצאות תיקו בין הקבוצות בתום תשעים דקות, ולאחר הארכה.

תחילת שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון טדי, בו משחקת הקבוצה

לקראת עונת 2000/2001, הבעלים החדש גד זאבי כיסה את חובותיה של הקבוצה ואף ניהל אותה. בעונה זו הוחתמו בבית"ר שחקנים בכירים רבים בליגה כדוגמת ג'ובאני רוסו, אלון מזרחי, דוד אמסלם, יניב אברג'יל, פליקס חלפון וכוכב הקבוצה יוסי אבוקסיס שקיבל חוזה חדש, וגם שחקנים זרים מרשימים כגון מילאן סטויאנוסקי (שחקן נבחרת מקדוניה) ובראנקו סאביץ' מפרטיזן בלגרד. לתפקיד המאמן מונה אלי גוטמן שזכה עם הפועל חיפה באליפות היסטורית שנתיים לפני כן. תקציב הקבוצה שהחל ב-28 מיליון ש"ח האמיר לכ-62 מיליון ש"ח[6], סכומי עתק במונחים שהורגלו בבית"ר ובליגה עד אז. במשחקי טרום העונה זכתה הקבוצה בגביע השלום ברומא, לאחר ניצחון 0-1 על קבוצת רומא האיטלקית. בעונה זו הייתה הקבוצה מועמדת לזכייה באליפות, אך כשלה במשימתה, וסיימה במקום החמישי בלבד בליגה כשבתווך גוטמן פוטר ובמקומו מונה מאמן הקבוצה בעבר ומאמן קבוצת הנוער דאז נסים בכר. כמו כן, בעונה זו נחלה הקבוצה את הפסדה הגדול ביותר, 7-0, למכבי תל אביב. במקביל התגלו קשיי נזילות כספים של הבעלים החדש זאבי, שהחליט לעזוב בסיום העונה את הקבוצה, הפסיק להשקיע ואף דרש החזרים על השקעותיו, שהייתה שקועה בחובות כבדים בשנית ועל סף פירוק, והועברה לידיו של כונס נכסים.

עונת 2001/2002 נחשבת לאחת העונות הקשות של המועדון. בעונה זו, של אחרי עידן גד זאבי, התפרקה הקבוצה מרוב שחקניה הבכירים והחלה לשחק את הליגה רק החל מהמחזור הרביעי. הסיבה לעיכוב נגרמה בשל הבעיות הכלכליות הקשות אליה נקלעה הקבוצה. הסדר הושב על כנו רק לאחר ששלושה מאוהדי הקבוצה: מאיר פניג'ל, ששון שם-טוב ומאיר לוי (שרכשו את מגרש בית וגן שנתיים לפני כן) - רכשו אותה מכונס הנכסים, כיסו את חובותיה שהסתכמו בכ-6 מיליון ש"ח לאחר הפירוק החלקי אותו עברה, ובכך החזירו את הבעלות על הקבוצה - לידי אוהדי הקבוצה. הקבוצה התבססה ברובה על שחקנים אנונימיים וכמו כן במשך רוב עונה זו דשדשה בית"ר בתחתית הטבלה, ואף הגיעה במחזורים מסוימים עד כדי הפרש של שש נקודות מתחת "הקו האדום"[7]. למזלה של בית"ר, שרשרת ניצחונות בסוף העונה הצילו את הקבוצה מירידת ליגה, כאשר רק במחזור האחרון עלתה בית"ר מעל הקו האדום- בעקבות שער ניצחון דרמטי בדקה ה-87 נגד מכבי קריית גת. ניצחון זה הבטיח לבית"ר את המקום העשירי בליגה (מתוך 12 אז), קבע שבית"ר תישאר בליגה הבכירה, בעוד שהפועל חיפה תרד לליגה הלאומית במקומה.

בעונות 2002/2003 ו2003/2004 התייצבה בית"ר והפכה לקבוצת מרכז טבלה, כשסיימה במקום התשיעי בשתי עונות אלו בהתבססה על שחקנים צעירים, יוצאי מחלקות הנוער של הקבוצה, כגון: אבירם ברוכיאן, עמית בן שושן, ברק יצחקי, שלומי ארבייטמן, ומאור מליקסון, שהיוו את שלד הקבוצה לשנים הבאות. באותה עונה, הגיע לבית"ר כוכב מכבי תל אביב, אבי נמני, שעקב סכסוך עם מאמנו ניר קלינגר נאלץ לעזוב. נמני שיחק בקבוצה שתי עונות, וכבש שערים רבים, ביחס למספר ההופעות המועט, בהן שותף (כשחקן פותח או כמחליף).

בעונת 2004/2005, הצליחה בית"ר לסיים במקום הרביעי בתום הליגה הסדירה, אותה אימן שחקן העבר של הקבוצה, אלי אוחנה - והשיגה את הכרטיס לגביע האינטרטוטו.

בשנים אלו כשלה בית"ר להעפיל למפעלים האירופיים הבכירים, למעט עונת 2000/2001, בה הודחה בסיבוב הראשון בגביע אופ"א. מצב זה נמשך עד מכירתהּ של הקבוצה לארקדי גאידמאק.

עידן ארקדי גאידמק (2005–2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבהּ של בית"ר השתנה באוגוסט 2005, עת נרכשה הקבוצה על ידי האוליגרך הרוסי-ישראלי ארקדי גאידמק. הגעת הבעלים החדשים לקבוצה הביאה לגידול משמעותי בתקציבהּ של הקבוצה, ולהיותה הקבוצה העשירה בליגת העל. בעונת 2005/2006, עזב המאמן אלי אוחנה את בית"ר, ובמקומו הובאו מספר מאמנים זרים, ביניהם טון קאנן ולואיס פרננדז, אך אלו שרדו זמן קצר בלבד בקבוצה והיא סיימה במקום השלישי בטבלת הליגה בתום עונה זו. לאחר מכן שחקנים רבים שוחררו ובמקומם נעשה רכש גדול של שחקנים בכירים בליגה הכולל את שמעון גרשון, מיכאל זנדברג, אריק בנאדו וטוטו תמוז, שנרכשו כולם תמורת סכומי עתק ביחס לליגה, והוחתמו על חוזים חסרי תקדים לבית"ר ולליגת העל בכלל. בקיץ זה שברה בית"ר את שיא התקציב לקבוצת כדורגל ישראלית: 193 מיליון ש"ח לעונה אחת[8]- שיא שלא נשבר עד היום בליגה המקומית.

ההשקעה הרבה השתלמה ובעונת 2006/2007 זכתה הקבוצה באליפות תחת הדרכתו של המאמן יוסי מזרחי, אשר החליף את אוסבלדו ארדילס כבר בתחילת העונה. על אף הזכייה באליפות, לא הוארך חוזהו של מזרחי. בתחילת 2007/2008 מונו יצחק שום כמאמן וגיורא שפיגל כמנג'ר ויועץ מקצועי. בנוסף מונה לתפקיד מנכ"ל המועדון השוער איציק קורנפיין, שפרש ממשחק פעיל. התוצאה הייתה מוצלחת למדי ולראשונה בעידן גאידמק לא הוחלף המאמן במשך כל העונה. אמנם בתחילתה כשלה בית"ר להעפיל מהסיבובים המוקדמים של ליגת האלופות כשהפסידה לפ.צ. קופנהגן בשלב המוקדמות הראשון, אך בהמשך התבססה שליטתה בליגת העל. בסיומה של העונה לאחר משחק גמר גביע דרמטי במיוחד בו ניצחה את היריבה המרה הפועל תל אביב בדו-קרב בעיטות עונשין לאחר 0-0 בסיום 120 דק', הצליחה הקבוצה לזכות בדאבל היסטורי ולבסס את מעמדה בתור הקבוצה החזקה בישראל בשנים אלו.

לקראת עונת המשחקים 2008/2009 נכשלה הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות כאשר הובסה על ידי קבוצת ויסלה קרקוב הפולנית בתוצאה 5-0, לאחר ניצחון של בית"ר בטדי, בתוצאה 2-1 מצמד של אבירם ברוכיאן. דבר שערער את השקט בקבוצה וגרם לפיטורי המאמן, יצחק שום, אשר הוחלף על ידי ראובן עטר. כמו כן, הוחלפה הנהלת הקבוצה, ולתפקיד יושב ראש הקבוצה מונה איציק קורנפיין. בסיום אותה עונה, זכתה בית"ר בגביע המדינה, בפעם השנייה ברציפות ופעם שביעית בתולדותיה, לאחר שניצחה במשחק הגמר את מכבי חיפה בתוצאה 2-1, ובכך מנעה ממנה לזכות בדאבל.

מצבה ותקציבה של בית"ר השתנה באופן דרסטי בקיץ 2009 לקראת עונת 2009/2010, כאשר ארקדי גאידמק הפסיק את תמיכתו בקבוצה והעניק ליו"ר איציק קורנפיין את הסמכויות המלאות לנהל את הקבוצה. לאחר שגאידמק לא הזרים כספים לקבוצה כמו בשנים עברו ובית"ר הייתה על סף פירוק, גומא אגייאר, איש עסקים שעשה את הונו בעסקי הגז, התעניין ברכישת הקבוצה ולבסוף הסכים להיות ספונסר הקבוצה והעביר ערבות בסכום יוצא דופן של כ-4 מיליון דולר, שמנעה מהקבוצה לפנות להליך של פירוק. בניגוד לשנים הקודמות בתקופתו של גאידמק כבעלים, עמד התקציב על כ-36 מיליון ש"ח בלבד. במהלך פגרת הקיץ, יצחק שום חזר לקדנצייה שנייה בקבוצה ודוד אמסלם, אשר פרש ממשחק פעיל, מונה לעוזר המאמן. בהמשך העונה, בעקבות חוסר הצלחתה של הקבוצה, פוטר שום, ודוד אמסלם מונה כמחליפו רק עד תום העונה. באותה עונה זכתה הקבוצה בגביע הטוטו לאחר שניצחה את קבוצת הפועל רעננה בתוצאה 1-0 בגמר המפעל. את העונה סיימה הקבוצה במקום החמישי בליגה.

לקראת עונת 2010/2011, מונה שחקן העבר והסמל אורי מלמיליאן למאמן הקבוצה. לאחר המחזור ה-18 של הליגה עקב מיעוט בניצחונות ויכולת התפטר מתפקידו ב-17 בינואר 2011. באותו יום מונה רוני לוי למאמן הקבוצה החדש והצליח להשאיר את הקבוצה בליגה. הקבוצה סיימה במקום ה-11 בליגה, הנמוך ביותר מזה שנים רבות.

בהכנה לעונת 2011/2012 עזב רוני לוי ובמקומו מונה דוד אמסלם למאמן, אך האחרון התפטר מתפקידו מספר ימים לפני פתיחת העונה. ב-17 באוגוסט, מספר ימים לאחר התפטרותו של דוד אמסלם, חתם יובל נעים לעונה כמאמן הקבוצה. עקב יכולת חלשה של הקבוצה ולאחר הדחה מגביע המדינה עוד בסיבוב ח', התפטר נעים מתפקידו כמאמן הקבוצה באמצע העונה. במקומו מונה אלי כהן "השריף" שחזר לקדנציה שלישית במועדון, וסייע לקבוצה להישאר בליגה (סיימה במקום התשיעי).

בקיץ לקראת 2012/2013 הקימו אוהדי הקבוצה עמותה שמטרתה איסוף כספים לשיפור מצבה הכלכלי של הקבוצה, וכן כדי לזכות בייצוג בהנהלת הקבוצה. בחצי העונה הראשונה בית"ר זכתה להצלחה רבה בליגה והציגה כדורגל אטרקטיבי יחסית ששלהב את האוהדים, בנוסף מה שתרם היא העובדה שכמות נכבדת מההרכב הראשון כלל שחקני בית שצמחו במחלקות הנוער של המועדון כגון: אבי ריקן, אריאל הרוש, שי חדד, עמית בן שושן, אלי דסה, טל כחילה ואופיר קריאף. בחלון ההעברות של ינואר בעונה זו, יצאה הקבוצה למשחק ידידות-ראווה בצ'צ'ניה נגד הקבוצה מהליגה הרוסית, טרק גרוזני שהסתיים ב0-0, ואירח נשיא צ'צ'ניה - שהוא גם בעלי המועדון, רמזן קדירוב. בעקבות זאת חלק מהאוהדים התרעמו וביקורת תקשורתית נשמעה על כך שהקבוצה עוזבת את ישראל במהלכה של עונת הכדורגל בישראל בשביל משחק ראווה שלפי מספר פרסומים זרים נערך על מנת לחזק את קשריו של הבעלים גאידמק שסירב להשקיע במועדון במשך מספר עונות אך השתמש בקבוצה לטובתו האישית, ואין לו ערך ספורטיבי. כמו כן חיפשה הקבוצה להתחזק בחלון העברות לקראת המשך הליגה. מעט לאחר מכן כאשר חזרה הקבוצה לישראל, הודיעה הקבוצה בראשות היו"ר קורנפיין במהלך מפתיע, על צירוף שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים לשורותיה זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב, שהגיעו בהשאלה מטרק גרוזני. צירוף השחקנים המוסלמים גרר אחריו מחאה של אוהדי הקבוצה, ושלט שנוי במחלוקת הונף על ידי מספר אוהדים במשחק הליגה נגד בני יהודה תל אביב מיד לאחר צירוף השחקנים, עם הכיתוב "בית"ר טהורה לעד" שפורסם בכלי תקשורת בארץ ובעולם בגלל אופיו הגזעני והפרובוקטיבי. המחאה כללה בנוסף גם החרמת משחקים מצד חלק גדול מאוהדי הקבוצה, כאשר במקביל אוהדים אחרים בירכו על המהלך מה שגרם לפילוג ביציעים ומחוץ להם בין אוהדי בית"ר בעבר ובהווה וסיקור תקשורתי נרחב ביותר באופן כמעט יומיומי. מהלך זה ו"הרעש התקשורתי" סביב המועדון שאף החל להיות מסוקר על ידי מספר גורמים בינלאומיים, גרם לירידה חדה ביכולת הקבוצה שסיימה במקום העשירי, כאשר היא נשארת סופית בליגה רק במחזור האחרון. בשנת 2017 יצא סרט דוקומנטרי הנקרא "טהורה לעד" (בהשראת אותו שלט שהונף על ידי האוהדים), המגולל את סיפורה של הקבוצה בעונה זו הכולל צילומים תיעודיים מתוך הנהלת הקבוצה וחדר ההלבשה בתקופה זו.

לאחר עונה זו מאסו אוהדי הקבוצה בהתנהלות הבעלים בפועל, גאידמק, וחיפשו אחר איש עסקים (באמצעות העמותה) במשך פגרת הקיץ שיקח את בית"ר ויוציא אותה לדרך חדשה. אלי טביב שסיים את דרכו דווקא ביריבה הפועל תל אביב בעונה קודם לכן, החליט לקחת את הקבוצה בשיתוף עם האוהדים. תהליך העברת הבעלות לטביב התבצע בזכות סעיף של העמותה בהסכם עם גאידמק (שנחתם בעונת 2012/2013) שבעצם אפשר לעמותה להביא רוכש חיצוני ללא הסכמתו של גאידמק. הליך זה אושר על ידי בית משפט כשבועיים לאחר הודעה של העמותה על ניצול הסעיף. החלטת בית המשפט העבירה סופית את המועדון לידיו של טביב והעמותה (טביב מחזיק ב75 אחוז והעמותה 25 אחוז)[9], בכך הסתיים מעשית עידן גאידמק בבית"ר ירושלים.

עידן אלי טביב (2013–2018)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת עונת 2013/2014, לאחר שהושלמה עסקת העברת הבעלות על הקבוצה מידיו של גאידמק לידיו של אלי טביב, מינה טביב את חיים רביבו לנציג הבעלים בקבוצה. אלי כהן מונה למאמן הקבוצה לעונה אחת- בהחליפו את אלי כהן "השריף", שסיים את חוזהו. דוד אמסלם מונה לתפקיד עוזר המאמן. ב-13 באוגוסט 2013 פיטר טביב את איציק קורנפיין מתפקיד יושב הראש של הקבוצה, לאחר כהונה בת שש שנים בתפקיד זה. בדצמבר 2013 פוטר אלי כהן מאימון בית"ר ירושלים. שלושה ימים לאחר מכן, מונה רוני לוי לתפקיד מאמן הקבוצה; הייתה זו הפעם השנייה של לוי- בה כיהן כמאמן הקבוצה. באפריל 2014, מונה עומר עצמוני לתפקיד מנכ"ל הקבוצה, לאחר שכיהן בעברו כמנכ"ל בקבוצת הפועל תל אביב וכמנהל מחלקת הנוער של בית"ר. בתום העונה, סיימה בית"ר במקום הראשון בפלייאוף התחתון.

בתחילת עונת 2014/2015, חתם במועדון המאמן מנחם קורצקי לעונה אחת. עוזרו היה אורי אוזן. ב-27 בינואר 2015 הודיע טביב על פיטוריו של קורצקי מאימון הקבוצה, זאת על רקע חילוקי דעות ביניהם, ככל הנראה בסוגיית רכש שחקנים. ב-28 בינואר 2015, מינה טביב את גיא לוי כמחליפו של קורצקי עד תום העונה ההיא. באותה עונה, העפילה הקבוצה לפלייאוף העליון, לראשונה מזה חמש שנים. בסופה, סיימה הקבוצה במקום הרביעי בטבלה, והבטיחה את השתתפותה במוקדמות הליגה האירופית, לאחר שבע שנים בהן לא השתתפה במפעל אירופי כלשהו.

בקיץ לקראת עונת 2015/2016, סיים גיא לוי את תפקידו במועדון לאחר חצי עונה, וזאת בגלל חילוקי דעות במשא ומתן בין טביב למאמן. במקומו מונה סלובודאן דראפיץ', אשר הביא עמו בבואו לקבוצה את עוזרו מקבוצת בית"ר תל אביב, שי ברדה. ב-22 ביוני 2015, החלה בית"ר את מסעה האירופי אחרי שבע שנים, והוגרלה בסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית למשחק נגד אורדבסי שימקנט הקזחית. המשחק הראשון בין הקבוצות, אשר נערך בקזחסטן, הסתיים ב-0-0. משחק הגומלין, שהתקיים באצטדיון טדי, הסתיים בניצחון 2-1 לזכות בית"ר, שעברה שלב במפעל אירופי, לראשונה מזה 15 שנים. בסיבוב המוקדמות השני הוגרלה בית"ר ירושלים מול שרלרואה הבלגית. בטרם החל המשחק הראשון בבלגיה, התלהטו הרוחות בין אוהדי הקבוצות, ועם תחילתו התפרעו אוהדי בית"ר ירושלים וזרקו חזיזים ואבוקות אל המגרש[10][11]. בהמשך המשחק, פגע בורג שנזרק מיציע האוהדים של הקבוצה בראשו של שוער שרלרואה, הצרפתי ניקולה פנטו- וגרם לפציעתו. במהלך המשחק הורחקו שני שחקני בית"ר ירושלים והקבוצה הובסה 5-1. זמן קצר לאחר המשחק, הכריז טביב כי החליט לסיים את דרכו בבית״ר ירושלים בפרט, ובכדורגל הישראלי בכלל- בעקבות המאורעות הקשים והאלימים במשחק זה. במשחק הגומלין, אשר נערך באצטדיון טדי, הובסה בית"ר 4-1, וסיימה את דרכה במפעל. לאחר מספר שבועות, כינס טביב מסיבת עיתונאים לקראת פתיחת עונת 2015/2016, וחזר בו מהחלטתו לזנוח את ניהול הקבוצה; כמו כן הודיע, כי ימשיך להשקיע בה עד שיימצא רוכש מתאים, אליו תועברנה זכויות הניהול- מידיו של טביב. בית"ר סיימה את עונת 2015/2016 במקום השלישי בטבלת ליגת העל, המוליך לסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית, כשבמאזנה שלושה ניצחונות ושבעה הפסדים במסגרת הפלייאוף העליון.

לקראת עונת 2016/2017, ב-1 ביוני 2016, הודיעה הנהלת בית"ר כי המאמן סלובודאן דראפיץ' סיים את דרכו במועדון ולא ימשיך בקבוצה בעונה הבאה. ב-8 ביוני 2016, חתם והוצג רן בן שמעון כמאמנה החדש של בית"ר ירושלים כשחתם על חוזה בקבוצה לעונה אחת. באותו היום הציגה בית"ר את סמל הקבוצה המחודש שילווה אותה בעונת 2016/2017 לציון שנת ה-80 לייסוד המועדון. ב-10 ביולי 2016, הצטרף משה דמאיו לקבוצה בתפקיד מנכ"ל הקבוצה והחליף את עומר עצמוני שחזר להיות אחראי על מחלקת הנוער בלבד. באוגוסט 2016 העפילה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, לשלב הפלייאוף במסגרת הליגה האירופית לאחר שבשלבי המוקדמות גברה על סלובודה טוזלה הבוסנית, אומוניה ניקוסיה הקפריסאית וילגבה הלטבית. בשלב הפלייאוף הקבוצה הודחה ממהפעל על ידי סנט אטיין הצרפתית, בזאת רשמה את הישג השיא שלה במסגרות אירופאיות.

ב-23 באוגוסט 2016, הודיעה ההתאחדות לכדורגל בישראל, כי אלי טביב שהורשע בפלילים לא יוכל לנהל בפועל את בית"ר ירושלים למשך שלוש שנים. ב-11 בינואר 2017 החליט בית הדין העליון של ההתאחדות לדחות את ערעורו של טביב בדבר פסק דין זה, אך קיצר את משך העונש לשנתיים שבהם טביב לא יוכל לנהל את בית"ר החל מקיץ 2017[12]. ב-5 בפברואר 2017, פוטר רן בן שמעון מתפקיד מאמן הקבוצה, ומיד לאחר מכן חתם שרון מימר על החוזה כמאמן בית"ר ירושלים החדש עד לתום העונה. במאי 2017 סיימה בית"ר את העונה במקום השלישי בליגה, והבטיחה את הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית בפעם השלישית ברצף, ובעקבות זאת חוזהו של מימר הוארך בעונה נוספת. ב-28 במאי 2017, לאחר סיום העונה, חזר אלי אוחנה למועדון נעוריו וחתם לחמש שנים בתור יו"ר המועדון, כאשר בשנתיים הראשונות היה אמור לשמש כמחזיק בזכויות הניהול והחתימה באופן מלא במקומו של טביב[13].

מימר פוטר עוד לפני תחילת עונת 2017/2018, בעקבות כישלון במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, הדחה מהמפעל והפסד כספי למועדון. לאחר מכן מונה למאמן זמני עוזרו של מימר, גילי לבנדה. ב-3 בספטמבר 2017 חתם אלי כהן "השריף" לקדנציה רביעית במועדון בתור "יועץ מקצועי" ומאמן בפועל. בעקבות התבטאות חריגה בתקשורת בנושא שחקנים מהמגזר הערבי ("לא אביא ערבי לבית"ר ירושלים"[14]) פוטר השריף מאימון הקבוצה לאחר עשרה ימים בלבד בתפקיד[15], ולבנדה הוחזר לעמדת המאמן הזמני פעם נוספת. ב-28 בספטמבר 2017 מונה בני בן זקן למאמן הקבוצה[16]. ב-9 במאי 2018 הפסידה הקבוצה בגמר גביע המדינה שנערך באצטדיון טדי להפועל חיפה בתוצאה 3-1 לאחר הארכה, והייתה לסגנית מחזיקת גביע המדינה בפעם הרביעית, בליגה סיימה הקבוצה במקום השלישי והעפילה פעם נוספת למוקדמות הליגה האירופית. לאחר סיום העונה הודיע המאמן בן-זקן כי לא ימשיך בקבוצה.

במהלך העונה התגבשה בקרב האוהדים מחאה כנגד הבעלים טביב והתנהלותו בנוגע לשחקנים, מאמנים, וקשרים עם האוהדים. המחאה הגיעה לשיאה לאחר הפסד הקבוצה בגמר הגביע באותה עונה ומעורבותו לכאורה של הבעלים טביב בקביעת הרכבי הקבוצה ובעניינים מקצועיים אחרים שגרמו לאי שיתופם של שחקנים מסוימים בגמר הגביע, אז הודיעו ארגוני האוהדים השונים של הקבוצה כי הם יחרימו את העונה הבאה ולא יקנו מנויים[17]. בתגובה זמן קצר לאחר מכן ב-15 במאי 2018, כינס אלי טביב מסיבת עיתונאים, והודיע על כוונתו לעזוב את הקבוצה, ועל העמדתה למכירה וחיפוש רוכש לקבוצה[18][19]. לקראת עונת 2018/2019 מונה גיא לוזון למאמן[20]. בתווך הודחה הקבוצה ממוקדמות הליגה האירופית כבר בסיבוב הראשון מול צ'יחורה סצ'חרה הגיאורגית, לאחר 0-0 במשחק הראשון והפסד 2-1 במשחק הגומלין בארץ.

עידן משה חוגג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2018 מחאות האוהדים כנגד הבעלים הוגברו ואף הגיעו לביתו של טביב שם הפגינו אוהדים מספר פעמים, כמו כן מול חנויות הבגדים של רעייתו דנה אשכנזי[21]. כשבועיים לפני פתיחת עונת 2018/2019 נרכשה הקבוצה על ידי יזם ההייטק משה חוגג תמורת 26.5 מיליון שקל[22]]. הבעלים חוגג משמש גם כנשיא המועדון, אלי אוחנה נשאר בתפקידו כיושב ראש המועדון, וכמנכ"ל מונה מוני ברוש. חוגג הוביל מדיניות רכש שחקנים מאסיבית והחתים שחקנים בכירים וביניהם טל בן חיים, מאור בוזגלו וערן לוי.

אצטדיון ומתקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך וימק"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון ימק"א

את משחקיה הראשונים כקבוצת כדורגל חובבנית (אנ') קיימה בית"ר במגרש מוזנח, בסמוך לרחוב הנביאים בירושלים. כינויו של מגרש זה היה "מגרש הבננות", ועל תחזוקתו היו אמונים שחקני הקבוצה עצמם[23]. בראשית דרכה של בית"ר כקבוצת כדורגל מקצוענית (אנ'), החל משנת 1942, נקבע "מגרש דג'אני", אשר שכן בשכונת קטמון הישנה- כמגרשהּ הביתי של הקבוצה[24]. לאחר חזרתם של גולי אפריקה לארץ בשנת 1948, אירחה הקבוצה את משחקיה לסירוגין, במגרש הצמוד לבניין ימק"א בירושלים וב"מגרש הבננות". לאחר סיום מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל, מיקום המגרש בו שיחקה בית"ר- קצה רחוב שמואל הנביא- היה שטח הפקר; על כן, הועתקה באופן רשמי ביתיות הקבוצה לאצטדיון ימק"א, שהיווה את מגרשה הביתי הקבוע של הקבוצה[25]. ב-15 בנובמבר 1947, נערך הדרבי הראשון בין הפועל ובית"ר ירושלים (אשר כונתה "בית"ר נורדיה")- באצטדיון ימק"א. משחק זה הסתיים בניצחונה של בית"ר, 3-1. משחקהּ הרשמי הראשון של הקבוצה באצטדיון ימק"א כאצטדיונה הביתי, נערך ב-7 בינואר 1950, במסגרת ליגה מיוחדת שהוקמה ב-1949. במשחק זה אירחה בית"ר את קבוצת "הפועל רחובות", אשר ניצחה 4-2. עד שנת 1991, בה עברה לאצטדיון טדי, אירחה הקבוצה את כל משחקיה הביתיים בימק"א – למעט עונה בודדת (1986/1987, עת זכתה הקבוצה באליפות הראשונה), בה אירחה את משחקיה באצטדיון בלומפילד בתל אביב.

אצטדיון טדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון טדי במהלך משחק

בשנת 1991 עברה בית"ר, יחד עם יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, לאצטדיון טדי, המשמש מאז כמגרשה הביתי של הקבוצה. האצטדיון שופץ מספר פעמים, במהלכן הוגבה הדשא; נבנו תאי שידור עבור צוותי הטלוויזיה המסקרים את משחקי הקבוצה; נבנו תאי צפייה יוקרתיים עבור הצוות הניהולי של הקבוצה, כמו גם עבור אורחים חשובים; בשנים 1999 ו-2013 נבנו מקומות ישיבה נוספים עבור אוהדים נוספים. כיום מכיל האצטדיון 31,733 מושבים. האצטדיון שייך לעיריית ירושלים; על כן, משלמת הקבוצה דמי שכירות שנתיים בעבור השימוש בו. אוהדיה ה"שרופים" של הקבוצה יושבים בדרך כלל ביציע המזרחי, ואוהדי הקבוצה האורחת יושבים ביציע הדרומי. אצטדיון זה נחשב לביתי במיוחד, כיוון שמקומות הישיבה ממוקמים בסמיכות רבה לדשא, ואוהדיה הקולניים משפיעים בו רבות על מהלך המשחק.

מתחם האימונים בית וגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם האימונים בבית וגן

החל משנת 1980, זהו מתחם האימונים של הקבוצה, בו מתאמנת הקבוצה הבוגרת ומחלקת הנוער של המועדון. המתקן מכיל שלושה מגרשי אימון, יציעים קטנים המכילים כ-300 מקומות כל אחד, חדרי כושר, חדרי פיזיותרפיה ומלתחות. כמו כן, מצוי במתחם דוכן מכירות, בו נמכרים מוצרי עידוד עבור אוהדי הקבוצה.
בשנים 20052009, עת רכש ארקדי גאידמק את הקבוצה, שופץ המתחם באופן משמעותי.
החל משנת 2009, ממוקמים במתחם גם משרדי הנהלת הקבוצה, שהועברו מגבעת שאול אל מתחם זה[26].

סמל הקבוצה וצבע התלבושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל המנורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל שנות קיומה, ייצגה המנורה את קבוצת בית"ר ירושלים. זאת, כהמשך היסטורי למנורה המקורית, אשר ייצגה את תנועת בית"ר. בהתאם לכך, דגלה בית"ר מאז ומתמיד בשילוב המנורה בסמל הקבוצה. על כן, מכונה בית"ר גם בשמות "המנורה" ו"הדגל של המדינה"[27]. בשנת 2006, במסגרת מיתוג הקבוצה, נוספו שני אריות לסמל הקבוצה, בהתאמה לאלו הנמצאים בסמל העיר ירושלים. בשנת 2013, לאחר מעבר הקבוצה לידיו של טביב, שונה סמל הקבוצה פעם נוספת, כאשר האריות הוסרו ממנו ועיצוב המנורה שונה במעט. שינוי זה לווה בתהליך הצבעה, בו השתתפו אוהדי הקבוצה. לרשותם עמדו שלושה סמלים חדשים, אשר הוצגו בפרופיל המועדון בפייסבוק. ב-8 ביוני 2016, כמחווה לשמונים שנים לייסוד המועדון- חשפה בית"ר עבור קהל אוהדיה סמל מיוחד, אשר ליווה את הקבוצה בעונת המשחקים 2016/2017.

צבע המדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך רוב שנותיה, מזוהה בית"ר עם הצבעים צהוב-שחור. אולם, בשנותיה הראשונות, צבע מדיהּ היה שחור-לבן- עד עונת 1960/1961. בעונה זו פרש יושב הראש ואחד ממייסדי הקבוצה, שמואל קירשטיין- מתפקיד ניהול הקבוצה. מחליפו, אלי גבאי, סבר כי יש להחליף את צבע מדי הקבוצה. גבאי סקר במשך מספר שבועות חנויות בדים שונות בירושלים ובתל אביב, ותר אחר צבע שיוכל להתאים לחזונו. בהגיעו לחנות הבדים "רב-און" ברחוב כורש בירושלים, החליט גבאי לבחור בצבע הצהוב. בית"ר עלתה לראשונה למשחק רשמי, כששחקניה לבושים מדים בצבעי צהוב-שחור- ב-8 באוקטובר 1960, במשחק נגד מכבי חדרה, אשר נערך באצטדיון ימק"א. לאחר ניצחונה של הקבוצה, הוחלט על השארת צבע מדים זה[28]. מאז, למעט משחקים בודדים, דוגמת משחקהּ נגד מכבי נתניה בעונת 1977/1978, בה שיחקה הקבוצה בצבע הירוק[29], שיחקה בית"ר את כל משחקיה הביתיים במדים הצהובים- שחורים. מדי החוץ של הקבוצה, עד שנות ה-90 המאוחרות, כללו וריאציות של מדים בצבעים כחול/לבן או תכלת בהיר, ומשנות ה-2000 ואילך- צבעם לבן/שחור/צהוב לסירוגין.

יצרני תלבושות וספונסרים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מלבישה ספונסר ראשי
1977–1980 אדידס וולוו
1980–1982 סיטיזן
1982–1986 יומברו שארפ
1986–1987 פומה כתר פלסטיק בע"מ
1987–1988 דיאדורה אפנת ברוך תעשיות טקסטיל בע"מ
1988–1989 דיאדורה
1989–1990 נייקי נייקי
1990–1991 מסגרית איציק כהן
1991–1995 דיאדורה גלובוס גרופ
1995–1997 קבוצת רסידו\קלאב הוטל
1997–2000 סלקום
2000–2001 סובארו
2001–2002 לוטו אלדן
2002–2003 Fresh&Go
2003–2004 דיאדורה HOT
2004–2005 קאפה
2005–2006 בזק בינלאומי
2006–2007 אדידס
2007–2008 ב. יאיר
2008–2009 אלדן
2009–2010 Vipo
2010–2011 אלדן
2011–2012 דיאדורה
2012–2013 גדולים מהחיים
2013–2014 פרי נדל"ן
2014–2015 פומה iTrader
2015–2016 -
2016 יהלומית פרץ
2016–2017 ג'יבובה -
2017 יהלומית פרץ
2017–2018 -
2018 מלונות בראון
2018– -
  • עד 1977 לא היו ספונסרים או מלבישים רשמיים

קהל אוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית"ר ירושלים בחברה, בתרבות ובאומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סקרים שנעשו בסוף העשור השני של המאה ה-21 מצאו שבית"ר ירושלים היא אחת משתי הקבוצות האהודות ביותר במדינת ישראל[30][31][32].

לבית"ר ירושלים אוהדים מפורסמים בתרבות ובאומנות הישראלית, חלקם אף מגיעים למשחקי הקבוצה. בין הבולטים שבהם ניתן למצוא כוכבי זמר מזרחי כגון: אייל גולן (בין היתר שר את "מגרש השדים"), ליאור נרקיס, דודו אהרון, תמיר גל (כתב מספר שירים), אבי ביטר (כתב את שיר האליפות של 97/98 "צהוב בעיניים"), עופר לוי, שלומי שבת, ג'קי מייקה (שר את שיר האליפות של 1987) ואהובה עוזרי שכתבה, הלחינה ושרה את "ירושלים של בית"ר" לרגל התואר הראשון של המועדון - גביע המדינה של 1976:

הנה היום שבו זכינו
הנה הרגע עליו חלמנו
עם מלמיליאן ודני נוימן
הביאו לנו התהילה...

מגרש ירוק לו, כדור עגול בו רק המזל
יאללה בית"ר - אל המגרש
רוצים עוד גול - הלאה בית"ר
אל המגרש! רוצים עוד גול!

בנוסף כוכבי בידור, תרבות וספורט רבים הצהירו על אהדתם לקבוצה, בהם נמנים: שלישיית מה קשור, עמוס תמם, שאנן סטריט, חנן סביון, גיא עמיר, אנדי רם, ירון אילן, גורי אלפי, שי נובלמן, אייל פלד ושדרן הרדיו אלעד עמדי. חלקם הגדול אף תרמו למיזם עמותת האוהדים בשנת 2012/2013. בית"ר נחשבת קבוצה "עממית", וניתן לה הכינוי על ידי אוהדיה "הקבוצה של המדינה" או "הדגל של המדינה", כיוון שמסורתית בתחילת דרכה הייתה מזוהה עם אוהדים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה וכלל האוכלוסייה הפשוטה יכלה להזדהות עם מאפייניה. כתוצאה מכך התגבשו סביבה לאורך השנים סטריאוטיפים שליליים רבים, כגון אלימות פיזית ומילולית מצד אוהדיה; חלקם מתבטא אף בתרבות ובאומנות. דוגמה אחת כזו, מני רבות, מופיעה במערכון של הגשש החיוור, "אופסייד סטורי", אשר שוחק לראשונה ב-1975. במערכון מובע באופן הומוריסטי איום מצד אוהדי הקבוצה, בשימוש באלימות פיזית, באם שופט המשחק לא ייענה לדרישותיהם:

חצץ, כבוד השופט, חצץ, את הבלוקים גמרנו שבוע שעבר נגד פתח תקווה.

מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?

אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, אם לא - אנחנו נשרוף את המועדון.

אנחנו גם רוצים לקבוע, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג אוויר.

- ואם זה לא יינתן לכם?

נשרוף את המועדון.

כמו כן "שלישיית מה קשור" שבמספר תוכניות (היכל התרבות, אנחנו במפה, בובה של לילה) שיחקו את אוהדי בית"ר באופן סאטירי וקומי. האוהדים גם מוזכרים בשיריהם של להקת הדג נחש, למשל בשיר "הנה אני בא" שכולל את המילים: "יאללה בית"ר, יאללה חיים בכפר". כמו כן מספר אנשי תקשורת מזוהים כאוהדי בית"ר כמו: אראל סג"ל, דני רופ, קותי סבג, אלי סהר.

באופן מסורתי נחשב שוק מחנה יהודה במרכז ירושלים, כמעוז האוהדים של בית"ר שאליו עד היום הולכים שחקנים ואנשי צוות בקבוצה על מנת לקבל את אהבת הקהל ולהתחכך באוכלוסייה המקומית. לרוב חגיגות התארים הרשמיות של הקבוצה נערכות בכיכר הסמוכה לבניין עיריית ירושלים, כיכר ספרא ובשנים היותר מאוחרות גם בגן סאקר הממוקם בקרבת מרכז העיר ירושלים.

ארגוני אוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוב האריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציע אוהדי בית"ר ירושלים, 2018

ארגון האוהדים "גוב האריות" הוקם בתחילת עונת 2002/2003 והיה למעשה הגוף הראשון שפעל בצורה מאורגנת ביציעי בית"ר מאז יום היווסדה. מטרת הארגון הייתה לחזק את התיאום בין יציעי טדי ולשפר את מאגר השירים ואת הפצתם ביציעים. כבר עם פרסום אמנת הארגון נכתב שהתארגנות זו משלבת בין אהדה לקבוצה ובין הזדהות פוליטית מסוימת לימין אשר כונתה "צביון ימני".

חילוקי דעות בסוף עונת 2003/2004, הביאו לפירוק ארגון זה.

לה פמיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הארגון La Familia

ארגון האוהדים "לה פמיליה" (מאיטלקית: "La Famiglia"- "המשפחה") נוסד בשנת 2005. רבים ממקימיו הם חברי ארגון "גוב האריות" לשעבר, שהתפרק שנה קודם לכן. בעקבות פירוק "גוב האריות" נוצר חוסר בארגון מעודד ביציעים (בעיקר ביציע המזרחי בטדי); על כן עלתה היוזמה באתרי האינטרנט ובפורומים של אוהדי הקבוצה- להקים ארגון אוהדים חדש. מטרתו העיקרית של הארגון החדש נסובה על שיפור העידוד בקרב אוהדי הקבוצה, תוך שימוש נרחב באביזרי עידוד: דגלים, קונפטי, שלטים ופירוטכניקה. כמו כן, ארגן הארגון הסעות מיוחדות של אוהדי הקבוצה למשחקיה, כמו גם הטסת משלחות עידוד למשחקיה במפעלים האירופיים. בתחילת 2006, הכירה קבוצת בית"ר ירושלים בארגון זה- כארגון האוהדים הרשמי שלה. בעונת 2006/2007, בעקבות הצלחת הקבוצה ופתיחת יציעים נוספים, עברו אוהדי הארגון לשבת ביציעו הצפוני של אצטדיון טדי, זאת- על מנת ליצור שני יציעי עידוד, הסמוכים זה לזה. לאחר הידרדרות שחלה במצב הקבוצה בין השנים 2008–2010, נסגר יציע זה, ואוהדי הארגון חזרו לשבת ביציע המזרחי. כחלק מפעילותו, מארגן הארגון אירועי התרמה, כמו גם תמיכה במספר עמותות וארגוני התנדבות. בפרט, תמך הארגון בחיילי צה"ל ובתושבי הדרום בעת מבצעים צבאיים ברצועת עזה. כמו כן, מארגן הארגון אירועי הפנינג לאוהדים בחופשת חג הפסח ובחופשת הקיץ. נוסף לפעילות זו, ארגון האוהדים אמון על הנצחת אוהדי הקבוצה, שנהרגו במערכות ישראל.

ארגון אוהדים זה נודע בתקשורת כבעל אוריינטציה ימנית[33]. השם "לה פמיליה" נבחר בהשראת סרטים על המאפיה האיטלקית[33]. שמו של ארגון האוהדים נקשר מספר פעמים לאירועי אלימות כמו: תקיפת אוהדי קבוצות אחרות[34][35],השלכת בקבוק תבערה לעברי משרדי ההתאחדות לכדורגל[36], ומעשי גזענות[37][38]. חברי הארגון והמעשים המיוחסים להם שנויים במחלוקת בקרב אוהדי הקבוצה[39].

בינואר 2013 הצטרפו לקבוצה שני שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים, זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב במהלך מפתיע של הנהלת בית"ר בראשות היו"ר איציק קורנפיין. עם הגעתם של השניים התעוררה מחאה, שכללה חרם של חלק גדול מאוהדי הקבוצה במשך מספר משחקים, בשיאה של המחאה הוצת חדר המזכרות במתחם האימונים של הקבוצה[40]. מעשה זה יוחס לארגון ופעיליו, שלאחריו הודיע ארגון האוהדים על הפסקת פעילותו (עד תום העונה) וזאת בעקבות הביקורת הנוקבת שנמתחה עליו בתקשורת[41], בין היתר גם מהנהלת הקבוצה עצמה.

בעונת 2013/2014 חזר הארגון לפעילות לאחר העברת בעלות הקבוצה לידי אלי טביב[42]. ב-26 ביולי 2016, נעצרו כ-56 מחברי ארגון לה פמיליה במבצע של משטרת ישראל באמצעות סוכן סמוי שהפך לעד מדינה והוביל למעצרם של האוהדים. המבצע רחב ההיקף של המשטרה זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת בישראל[43].

ב-22 בינואר 2017 הורשעו שלושה מחברי הארגון בקשירת קשר, וביצוע חבלה חמורה במהלך תקיפת אוהד הפועל תל אביב בתיק "פלורנטין"[44]. במרץ 2018 נגזרו עונשי מאסר של עד עשר שנים על משתתפים אחרים בתקיפה זו[45].

תדמית ציבורית וזיהוי פוליטי של המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית"ר ירושלים נחשבת באופן מסורתי לקבוצה המזוהה עם הימין הפוליטי בישראל, ובייחוד עם מפלגת "הליכוד". בעונות 1996/1997 ו- 1997/1998, בהן זכתה בית"ר בשתי אליפויות, הרבו פוליטיקאים ממפלגות הימין, כולל ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו- להתארח במשחקי הקבוצה. בין אוהדיה הבולטים של בית"ר ניתן למצוא את ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, השר רוני בר-און ונשיא המדינה הנוכחי ראובן ריבלין, אשר שימשו בעבר כיושבי הראש של האגודה, השר יהושע מצא שהחליף את ריבלין בתפקיד[46], השר חיים קורפו, שאף היה כדורגלן פעיל בבית"ר בשנות ה-40, והשר אביגדור ליברמן[47].

במהלך שנות פעילותה של הקבוצה, אירעו פעמים רבות אירועי הסתה והתפרעויות כנגד מפלגות המזוהות עם השמאל הפוליטי ומנהיגיו (דוגמה לכך היא ביזוי הטקס השנתי, הנערך לזכר יצחק רבין[48]). אירועי הסתה, התפרעויות וקריאות גזעניות הופנו פעמים רבות- גם כלפי ערביי ישראל. בעטיים של אירועים אלו, נענשה הקבוצה מספר רב של פעמים- בעונשים שונים- מטעם בית הדין של ההתאחדות לכדורגל. על עונשים אלו נמנים, בין היתר: קנסות כספיים, משחקי רדיוס ומשחקים ללא קהל- אשר בגינם נגרם נזק כלכלי למועדון. נוסף לכך, בית"ר היא הקבוצה היחידה בליגת העל בה מעולם לא שיחק בשורותיה שחקן ממוצא ערבי[49].
אירועים פרובוקטיביים אלו, הנגרמים על ידי מספר מצומצם של אוהדים- מסבים נזק תדמיתי רב עבור שאר האוהדים, המהווים את הרוב המכריע של אוהדי הקבוצה. מספר מצומצם זה של אוהדים "זכה", בעקבות ביצוע אירועים אלו, בכינוי המושמץ: "הקומץ הבית"רי".
יש לציין, כי במספר מערכונים של "הגשש החיוור" מוצגים אוהדי בית"ר כאלימים, במיוחד במגרש ימק"א, אם כי הדבר נעשה באופן הומוריסטי.

בשנת 2014 הוקמה קבוצת אוהדים חדשה בית"ר נורדיה ירושלים. הנימוק הרשמי להקמת הקבוצה, היה סלידה מהגזענות ומהאלימות המאפיינות לטענתם של המקימים את בית"ר ירושלים ואוהדיה כיום, לעומת הערכים של תנועת בית"ר המקורית וזאב ז'בוטינסקי בפרט, הכוללים בין היתר שיווין וסובלנות כלפי המיעוטים החיים בארץ ישראל.

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבות העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדרבי של ירושלים

בין בית"ר ובין יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, קיימת יריבות רבת שנים, הנובעת בעיקר מזיהוין הפוליטי של הקבוצות. בעבר, הייתה שייכת בית"ר לתנועת בית"ר, אשר היוותה חלק מהציונות הרוויזיוניסטית. לעומתה, הפועל ירושלים זוהתה כחלק מה"ממסד", והשתייכה להסתדרות. חלוקה פוליטית זו תקפה עד ימינו אלה: בעוד בית"ר מהווה את קבוצת הדגל של הימין- הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלוקה זו בולטת במיוחד ביחס לערביי ישראל. בבית"ר ובקרב אוהדיה היחס כלפי ערבים שלילי ולעיתים אף עוין, ומעולם לא שיחק בשורותיה שחקן ערבי כלשהו; בניגוד מוחלט לעובדה זו, בהפועל משחקים שחקנים ערבים, ויחס הקבוצה כלפי כל אחד משחקניה, ערבים ויהודים כאחד- זהה. במשך תקופות ארוכות לבשה היריבות גם אופי דמוגרפי, כשמרבית אוהדי בית"ר התגוררו בצפון העיר (נחלאות, רחביה, מחנה יהודה, מוסררה וכו'), בעוד שאוהדי הפועל העדיפו להתיישב בדרום העיר (קטמון, המושבה הגרמנית, בקעה, קריית יובל, בית הכרם וכו'). חלוקה זו נבעה ממיקומם של אצטדיונם הביתי של שתי הקבוצות: ימק"א בצפון וקטמון בדרום. אף שגם כיום מעוזי האוהדים הם קטמון עבור אוהדי הפועל, ומחנה יהודה עבור אוהדי בית"ר, החלוקה בין מחנות האוהדים אינה כה ברורה כבעבר, ה"גבולות" הטשטשו, ולשתי הקבוצות קיימים אוהדים מכל חלקי העיר, ואף מיישובים אחרים בארץ.

יריבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפועל תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היריבות בין בית"ר ירושלים לבין הפועל תל אביב

בין בית"ר ירושלים ובין הפועל תל אביב איבה ותיקת שנים, בשל ניגודים סימבוליים בין המועדונים, כגון רוויזיוניסטים נגד סוציאליסטים וימין נגד שמאל. זוהי אחת היריבויות הוותיקות בספורט הישראלי, והסתיימה מספר פעמים בקטטות המוניות במגרשים. עם ירידת כוחה של היריבה העירונית הפועל ירושלים, יריבות זו תפסה בקרב אוהדי בית"ר חלק יותר גדול וסימנה את הפועל תל אביב כיריבה המרה ביותר.

איחוד בני סכנין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היריבות בין בית"ר ירושלים לבין בני סכנין

בין בית"ר ירושלים ובין בני סכנין יש יריבות בעיקר בגלל השסע היהודי-ערבי, למרות ניסיונות הפישור והפיוס שנעשו על ידי ארקדי גאידמק ומאזן גנאים. במשחק שנערך בין הקבוצות בספטמבר 2007 הונף דגל "כ"ך" על ידי אוהדי בית"ר, ודגל ישראל צבוע באדום, דגל ג'יהאד אסלמי ירוק ודגל סוריה על ידי אוהדי בני סכנין. יריבות זו החלה ב-2003, אז עלתה בני סכנין לראשונה לליגת העל. משחקים אלו כוללים עימותים רבים בין מחנות האוהדים. החל משנת 2016, בהחלטה משותפת של שתי הקבוצות ובתיאום עם מנהלת הליגה לכדורגל הוחלט כי המשחקים בין הקבוצות ישוחקו ביניהם ללא קהל חוץ לקבוצה האורחת[50]. מפגש זה הוא היחידי בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שתואם כך מראש בין שני מועדונים יריבים בגלל המתיחות בין הקהלים שלהם.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגת העל

גביע המדינה

גביע הטוטו

  • זכייה (2): 1997/1998, 2009/2010

אלוף האלופים

  • זכייה (2): 1975, 1985
    • סגנות (4): 1977, 1978, 1984, 1988

גביע ליליאן

  • זכייה (1): 1985/1986

גביע השלום

  • זכייה (1): 2000/2001

הישגים ושיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עונות בליגת העל: 50 (כולל עונת 2018/2019)
  • המיקום הנמוך ביותר: מקום 10 בליגת המשנה (אז ליגה א', בעונת 1955/1956)
  • הניצחון הגבוה ביותר בליגה: 8–1 (נגד מכבי הרצליה, בעונת 1994/1995)[51]
  • הניצחון הגבוה ביותר בכל הזמנים: 9–0 (נגד בית"ר רמלה, בעונת 1992/1993, סיבוב ח' בגביע המדינה)
  • ההפסד הגבוה ביותר בכל הזמנים: 0–7 (נגד מכבי תל אביב, בעונת 2000/2001 בליגת העל; נגד הפועל רמת גן, בעונת 1948/1949 בגביע המדינה)
  • רצף ניצחונות הליגה הארוך ביותר בליגה הבכירה: 9 (בעונת 1996/1997, בין ה־1 בנובמבר 1996 ל־9 בפברואר 1997)[52]
  • רצף ניצחונות הליגה הארוך ביותר בכל הזמנים: 19 (בעונה הכפולה 1966/1968[53])
  • רצף משחקי ליגה בהם הקבוצה הבקיעה (שיא ליגה)[54]: 43 (22 באפריל 201727 באוגוסט 2018[55])
  • שיא ניצחונות בעונה: 22 (בעונת 1992/1993)
  • שיא הפסדים בעונה: 20 (בעונת 1990/1991)
  • שיא נקודות בעונה: 71 (בעונת 1992/1993)
  • שיא שערים בעונה: 75 (בעונת 1993/1994 ובעונת 2017/2018)
  • שיא ספיגת השערים בעונה אחת: 66 (בעונת 1993/1994)
  • שיא ספיגת השערים הנמוכה ביותר לעונה: 14 (בעונת 1977/1978)
  • שיא הפרש שערים לעונה: 42 (בעונת 1996/1997)
  • שיא הפרש שערים שלילי לעונה: 22- (בעונת 1954/1955)
  • שיא דקות משחק במשחקי הליגה ללא ספיגה: 928 דקות (בעונת 1973/1974)

הופעות באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי, ששיחקה במפעל אירופאי כלשהו (במשותף עם הפועל באר שבע), בעונת 1976/1977. עד תחילת שנות ה-90, השתתפו הקבוצות הישראליות בגביע האינטרטוטו בלבד, ולא קיבלו כרטיס למפעלים האירופים הבכירים. בית"ר השתתפה במפעל זה שמונה פעמים. תוצאות משחקים אלו מפורטות מטה.

בית"ר ירושלים בגביע האינטרטוטו
עונה מפעל שלב מועדון משחק בית משחק חוץ תוצאה סופית
1976 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 1) שווייץשווייץ יאנג בויז 1-1 6-3 מקום שלישי[56]
שוודיהשוודיה מאלמה 1-1 3-1
אוסטריהאוסטריה אדמירה וינה (אנ') 1-3 1-3
1985 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 8) ישראלישראל מכבי חיפה 3-1 3-0 מקום רביעי[57]
גרמניהגרמניה ארמיניה בילפלד 1-1 1-0
אוסטריהאוסטריה שטורם גראץ 2-0 4-1
1987 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 8) דנמרקדנמרק ברונדבי 1-0 6-0 מקום שלישי[58]
גרמניהגרמניה בוכום 0-0 4-0
ישראלישראל בני יהודה 0-2 0-1
1988 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 7) דנמרקדנמרק אייקאסט פ.ס. (אנ') 2-0 6-0 מקום שלישי[59]
אוסטריהאוסטריה שטורם גראץ 3-3 3-1
ישראלישראל שמשון תל אביב 2-4 0-0
1989 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 8) צ'כיהצ'כיה ספרטה פראג 1-0 2-0 מקום רביעי[60]
פוליןפולין ויסלה קרקוב 2-2 4-0
ישראלישראל הפועל פתח תקווה 3-2 1-3
1993 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 8) גרמניהגרמניה דינמו דרזדן - 2-0 מקום חמישי[61]
שווייץשווייץ אראו - 2-2
גרמניהגרמניה וויינר ס.צ. (אנ') 0-0 -
יווןיוון אירקליס סלוניקי (אנ') 2-1 -
1995 גביע האינטרטוטו שלב הבתים (בית 10) טורקיהטורקיה בורסאספור - 2-0 מקום חמישי[62]
סלובקיהסלובקיה מ.פ.ק. קושיצה 5-3 -
בלגיהבלגיה שרלרואה 1-0 -
אנגליהאנגליה וימבלדון - 0-0
2005 גביע האינטרטוטו סיבוב ראשון מקדוניהמקדוניה סילקס (אנ') 3-4 1-2 4-6
סיבוב שני צ'כיהצ'כיה סלובן ליברץ 2-1 5-1 7-2[63]

החל מעונת 1992/1993 החלו קבוצות ישראליות לקבל כרטיס למפעלים האירופיים הבכירים, הכוללים את גביע אופ"א וליגת האלופות. תוצאות בית"ר ירושלים במפעלים אלו מפורטות מטה[64][65].

בית"ר ירושלים בגביעי אירופה
עונה מפעל שלב יריבה בית (מבקיעים) חוץ (מבקיעים)
1993/1994 ליגת האלופות מוקדמות מולדובהמולדובה זימברו קישינב 0-2 (רונן חרזי, ולדימיר גרשנייב) 1-1 (רונן חרזי)
סיבוב ראשון פוליןפולין לך פוזנן 4-2 (אלי אוחנה, יעקב שוורץ) 3-0
1996/1997 גביע אופ"א סיבוב מוקדמות ראשון מלטהמלטה פלוריאנה 1-3 (סטפן שאלוי, רונן חרזי, אישטוון פישונט) 1-5 (דוד אמסלם, אלי אוחנה, רונן חרזי, סטפן שאלוי, יוסי אבוקסיס)
סיבוב מוקדמות שני נורווגיהנורווגיה בודה/גלימט 5-1 (סרגיי טרטיאק) 2-1 (סטפן שאלוי)
1997/1998 ליגת האלופות סיבוב מוקדמות ראשון מקדוניהמקדוניה סילקס (אנ') 0-3 (סטפן שאלוי, אלי אוחנה, אישטוון האמר) 1-0
סיבוב מוקדמות שני פורטוגלפורטוגל ספורטינג ליסבון 0-0 3-0
גביע אופ"א סיבוב ראשון בלגיהבלגיה קלאב ברוז' 1-2 (אישטוון פישונט, סטפן שאלוי) 3-0
1998/1999 ליגת האלופות סיבוב מוקדמות ראשון איי פארואיי פארו B36 טורסהאבן 1-4 (עופר שטרית, סטפן שאלוי שלושער) 0-1 (אישטוון האמר)
סיבוב מוקדמות שני פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון 2-4 (אישטוון האמר, סטפן שאלוי, עופר שטרית, יוסי אבוקסיס) 6-0
גביע אופ"א סיבוב ראשון סקוטלנדסקוטלנד גלאזגו ריינג'רס 1-1 (יוסי אבוקסיס) 4-2 (סטפן שאלוי, אלי אוחנה)
2000/2001 גביע אופ"א מוקדמות גאורגיהגאורגיה ויט ג'ורג'יה טביליסי 1-1 (תמאש שאנדור) 0-3 (אלון מזרחי, קובי גנון, ג'ובאני רוסו)
סיבוב ראשון יווןיוון פאוק סלוניקי 3-3 (ניר סביליה 2, יוסי אבוקסיס)[66] 3-1 (אישטוון האמר)
2006/2007 גביע אופ"א סיבוב מוקדמות שני רומניהרומניה דינמו בוקרשט 1-1 (ברק יצחקי)[67] 1-0[68]
2007/2008 ליגת האלופות סיבוב מוקדמות שני דנמרקדנמרק פ.צ. קופנהגן 1-1 (ברק יצחקי)[69] 1-0[70]
2008/2009 ליגת האלופות סיבוב מוקדמות שני פוליןפולין ויסלה קרקוב 1-2 (אבירם ברוכיאן, צמד)[71] 5-0[72]
2015/2016 הליגה האירופית סיבוב מוקדמות ראשון קזחסטןקזחסטן אורדבסי שימקנט 1-2 (עומר אצילי, דובב גבאי)[73] 0-0[74]
סיבוב מוקדמות שני בלגיהבלגיה שרלרואה 4-1 (עומר אצילי)[75] 5-1 (דובב גבאי)[76]
2016/2017 הליגה האירופית סיבוב מוקדמות ראשון בוסניה והרצגובינהבוסניה והרצגובינה סלובודה טוזלה 0-1 (עומר אצילי) 0-0
סיבוב מוקדמות שני קפריסיןקפריסין אומוניה ניקוסיה 0-1 (שמעון אבו חצירא)[77] 3-2 (עומר אצילי, צמד)[78]
סיבוב מוקדמות שלישי לטביהלטביה ילגבה 0-3 (עומר אצילי, איתי שכטר ומרסל הייסטר)[79] 1-1 (עידן ורד)[80]
שלב הפלייאוף צרפתצרפת סנט אטיין 2-1 (עידן ורד)[81] 0-0[82]
2017/2018 הליגה האירופית סיבוב מוקדמות שני הונגריההונגריה ואשאש 3-4 (ז'ורז'יניו, יוסי בניון, עידן ורד, אריק סאבו)[83] 0:3 (חן עזרא צמד, גאטאן וארן)[84]
סיבוב מוקדמות שני בולגריהבולגריה בוטב פלובדיב 1-1 (טל כחילה)[85] 4-0[86]
2018/2019 הליגה האירופית סיבוב מוקדמות ראשון גאורגיהגאורגיה צ'יחורה סצ'חרה 1–2 (עידן ורד)[87] 0–0[88]

מודגש - הישג השיא של המועדון במפעל.

שיאי המועדון, במסגרת משחקיו במפעלים אירופאיים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאים אישיים[90][עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן עשרת השחקנים ששיחקו הכי הרבה משחקי ליגה במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"
שם מדינה עמדה קריירה בבית"ר הופעות שערים
אורי מלמיליאן ישראלישראל  ישראל קשר 19731989 423 140
חנן אזולאי ישראלישראל  ישראל בלם 19741990 396 41
יצחק ג'אנו ישראלישראל  ישראל בלם 19681983 375 9
יוסי מזרחי ישראלישראל  ישראל שוער 19721988 371 0
איציק קורנפיין ישראלישראל  ישראל שוער 19952007 366 0
יוסי חכם ישראלישראל  ישראל מגן 19651980 345 1
אלי אוחנה ישראלישראל  ישראל חלוץ 19801987
19911998
345 142
שאול מזרחי ישראלישראל  ישראל בלם 19541970 304 40
איתן מזרחי ישראלישראל  ישראל מגן 19892003 299 12
סמי מלכה ישראלישראל  ישראל קשר 19801992 288 47

*בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה.

שיאני השערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן עשרת השחקנים שכבשו את מספר שערי הליגה הרב ביותר במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009.

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"
שם מדינה עמדה קריירה בבית"ר הופעות שערים יחס שערים למשחק
אלי אוחנה ישראלישראל  ישראל חלוץ 19801987
19911998
345 142 0.41
אורי מלמיליאן ישראלישראל  ישראל קשר 19731989 423 140 0.33
ראול גלר ישראלישראל  ישראל
פרופרו  פרו
חלוץ 19651969
19701971
137 87 0.64
אודי רובוביץ' ישראלישראל  ישראל קשר 19601973 281 81 0.29
יוסי אמינוף ישראלישראל  ישראל חלוץ 19571967
19701973
157 74 0.47
סטפן שאלוי הונגריההונגריה  הונגריה קשר 19941999 116 59 0.5
רונן חרזי ישראלישראל  ישראל חלוץ 19921997 134 58 0.43
ברק יצחקי ישראלישראל  ישראל חלוץ 20032007
20082010
181 57 0.31
חיים אזולאי ישראלישראל  ישראל חלוץ 19621972 176 53 0.3
יצחק מונסה ישראלישראל  ישראל חלוץ 19581970 235 51 0.22

*בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה.

זוכים בתואר מלך השערים של ליגת העל במדי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה שם השחקן שערים הערות
1978/1979 אלי מיאלי 18 יחד עם עודד מכנס ממכבי נתניה
1985/1986 אורי מלמיליאן 14 יחד עם דורון רבינזון ממכבי פתח תקווה
2008/2009 ברק יצחקי 14 יחד עם שמעון אבו חצירא מהפועל פתח תקווה ואלירן עטר מבני יהודה

זוכים בתואר כדורגלן העונה בישראל במדי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונה שחקן תארים קבוצתיים הערות סיקור
1975/1976 אורי מלמיליאן גביע המדינה
1983/1984 אלי אוחנה סגנות
1986/1987 אורי מלמיליאן אליפות
1992/1993 רונן חרזי אליפות כבש 15 שערים
1996/1997 אלי אוחנה אליפות
1997/1998 יוסי אבוקסיס אליפות
2006/2007 מיכאל זנדברג אליפות כבש 4 שערים ובישל 12 [95]
2007/2008 גל אלברמן דאבל כבש 7 שערים ובישל 4 [96]

שיאנים בנבחרת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים בולטים ששיחקו במועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני בית

שחקני רכש

זרים

מאמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפחות 56 מאמנים שונים (ב-80 קדנציות) הדריכו את שחקני מועדון הכדורגל הירושלמי מהקמתו.

להלן רשימת המאמנים של בית"ר ירושלים לאורך שנותיה:

להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה"
המאה ה-20
שם מדינה שנים הערות
מרדכי טריגודה ישראלישראל 1943
בצלאל "צלי" אורדנטליך ישראלישראל 1946
עקיבא "דוצי" צוובנר ישראלישראל 1948
סימון אלפסי ישראלישראל 19531954 מאמן-שחקן
לוניה דבורין ישראלישראל 1954 מאמן במשחקי סוף העונה
עליית ליגה (1953/1954)
סימון אלפסי ישראלישראל 19541955 ירידת ליגה (1954/1955)
אגון פולק אוסטריהאוסטריה
ישראלישראל
19551956
ארנסט "וורמש" וינברגר הונגריההונגריה
ישראלישראל
19561958 מאמן-שחקן
דולפי פישר אוסטריהאוסטריה
ישראלישראל
19581959
יצחק שניאור ישראלישראל 19591960
ניסים אלמליח ישראלישראל 19601961
סימון אלפסי ישראלישראל 1961
ליאון ברטפלד ישראלישראל 19611963
סמואל רזניק ישראלישראל
ארגנטינהארגנטינה
19631964
משה וארון ישראלישראל 19641966
סמואל רזניק ישראלישראל
ארגנטינהארגנטינה
19661969 עליית ליגה (1966/1968)
ישראל "חלאולה" חליבנר ישראלישראל 19691970
אריה רדלר ישראלישראל 19701972
עמנואל שפר ישראלישראל 19721973
סמואל רזניק ישראלישראל
ארגנטינהארגנטינה
1973 מאמן זמני
נחום סטלמך ישראלישראל 19731974
מישל פורטל צרפתצרפת
ישראלישראל
19741975
ישראל "חלאולה" חליבנר ישראלישראל 1975
ניסים בכר ישראלישראל 19751976 גביע המדינה (1975/76)
אלוף האלופים (1975/76)
יחיאל מור ישראלישראל 19761977
דוד (דוביד) שווייצר ישראלישראל 19771978
אלי פוקס ישראלישראל 1978
שמעון שנהר ישראלישראל 19781979 גביע המדינה (1978/79)
ניסים בכר ישראלישראל 19791980 ירידת ליגה (1979/1980)
אריה רדלר ישראלישראל 19801981 עליית ליגה (1980/1981)
אליהו עופר ישראלישראל 19811982
שמעון בן יהונתן ישראלישראל 1982
דוד דוידוף ישראלישראל 1982
אליהו עופר ישראלישראל 19821983
דוד (דוביד) שווייצר ישראלישראל 19831985 גביע המדינה (1984/85)
דרור קשטן ישראלישראל 19851987 גביע ליליאן (1985/86)
גביע המדינה (1985/86)
אלוף האלופים (1985/86)
אליפות המדינה (1986/87)
מרדכי שפיגלר ישראלישראל 19871988
אליהו עופר ישראלישראל 1988 אליפות קטרגל (1987/88)
דרור קשטן ישראלישראל 19881989 גביע המדינה (1988/89)
זאב זלצר ישראלישראל 19891991 ירידת ליגה (1990/1991)
מיכאל "לופא" קדוש ישראלישראל 19911992 עליית ליגה (1991/1992)
דרור קשטן ישראלישראל 19921994 אליפות המדינה (1992/93)
אמציה לבקוביץ' ישראלישראל 1994
יוסי מזרחי ישראלישראל 19941995
אלי כהן (השריף) ישראלישראל 19951997 אליפות המדינה (1996/97)
דרור קשטן ישראלישראל 19971999 אליפות המדינה (1997/98)
גביע הטוטו (1997/98)
אלי אוחנה ישראלישראל 19992000
המאה ה-21
שם מדינה שנים משחקים אחוזי הצלחה[1] הערות
אלי גוטמן ישראלישראל 20002001 26 64.1%
ניסים בכר ישראלישראל 2001 12 36.1%
יוסי מזרחי ישראלישראל 20012002 33 33.3%
אלי כהן (השריף) ישראלישראל 20022003 17 35.3%
חנן אזולאי ישראלישראל 2003 16 37.5% מאמן זמני
אלי אוחנה ישראלישראל 20032005 67 42.8%
גיא עזורי ישראלישראל 2005 6 66.7% מאמן זמני
טון קאנן[2] הולנדהולנד 2005 6 72.2%
לואיס פרננדס צרפתצרפת 20052006 20 55.5%
אוסבלדו ארדילס ארגנטינהארגנטינה 2006 5 66.7%
יוסי מזרחי ישראלישראל 20062007 24 79.2% אליפות המדינה (2006/07)
יצחק שום ישראלישראל 20072008 34 66.7% אליפות המדינה (2007/08)
גביע המדינה (2007/08)
ראובן עטר ישראלישראל 20082009 32 58.3%[3] גביע המדינה (2008/09)
יצחק שום ישראלישראל 20092010 23 43.5% גביע הטוטו (2009/10)
דוד אמסלם ישראלישראל 2010 12 52.8% מאמן זמני
אורי מלמיליאן ישראלישראל 20102011 18 35.2%
רוני לוי ישראלישראל 2011 17 50.1%
דוד אמסלם[4] ישראלישראל 2011 0
יובל נעים ישראלישראל 20112012 24 33.3%
חנן אזולאי ישראלישראל 2012 1 0.0% מאמן זמני
אלי כהן (השריף) ישראלישראל 20122013 45 48.1%
אלי כהן ישראלישראל 2013 11 42.4%
רוני לוי ישראלישראל 20132014 22 42.4%
מנחם קורצקי ישראלישראל 20142015 19 42.1%
גיא לוי ישראלישראל 2015 17 52.9%
סלובודאן דראפיץ' סרביהסרביה
ישראלישראל
20152016 36 53.7%
רן בן שמעון ישראלישראל 20162017 21 49.2%
שרון מימר[5] ישראלישראל 2017 15 64.4%
גילי לבנדה ישראלישראל 2017 2 100.0% מאמן זמני
אלי כהן (השריף) [6] ישראלישראל 2017 1 100.0%
גילי לבנדה ישראלישראל 2017 2 33.3% מאמן זמני
בני בן זקן ישראלישראל 2018-2017 31 61.3%
גיא לוזון ישראלישראל 2018 - - -

הערות:

‏1. אחוזי הצלחה במשחקי ליגה: אחוז הנקודות שנצברו מתוך סך הנקודות האפשריות.
‏2. אימן תחת לואיס פרננדס שהיה מנג'ר/מנהל מקצועי.
‏3. אחוז ההצלחה כולל עונש הפחתה של 3 נקודות ליגה בפועל לקבוצה.
‏4. התפטר טרם פתיחת הליגה.
‏5. פוטר טרם פתיחת העונה השנייה.
‏6. אלי כהן פוטר לאחר 10 ימים בתפקיד.

מחלקת הנוער והאקדמיה לכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמתה, התבססה הקבוצה הבוגרת של בית"ר ירושלים על "שחקני בית", כלומר: שחקנים שהתאמנו במחלקת הנוער של המועדון, ובהגיעם לבגרות- שיחקו בקבוצה הבוגרת. שחקני בית אלו הובילו את בית"ר לתאריה הראשונים. למרות זאת, עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, זכתה קבוצת הנוער בתואר אליפות בליגה החובבנית לנוער. תואר זה הושג בעונת 1972/1973, כשבשורותיה שיחקו אורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי, אלי מיאלי ועמנואל כהן, ומאמן הקבוצה דאז היה סמואל רזניק.

עם הגעת מאיר פניג'ל, ששון שם טוב והאחים מאיר ושאול לוי לקבוצה- הושקעו משאבים רבים בפיתוח מחלקת הנוער, מתוך כוונה להצמיח כשרונות צעירים, שיהוו את שלד הקבוצה לעונות הבאות. שם הקבוצה "בית"ר "אורן" ירושלים" נקראת על שמו של בנו של מאיר פניג'ל, אורן פניג'ל, שנהרג בנובמבר 1998, במהלך שוד מזוין שהתרחש במקום עבודתו - חנות המפעל של אביו[98]. מאיר ביקש להנציחו באמצעות מחלקת הנוער, ובקשתו היחידה בעת מכירת הקבוצה לארקדי גאידמק הייתה, ששם הנצחה זה יישאר שמה של קבוצת הנוער של המועדון[99].
עם רכישת הקבוצה על ידי גאידמק, הוקמה בבית"ר אקדמיית כדורגל לנוער, ומתקן האימונים הצמוד לשכונת בית וגן שודרג, לרבות חדרי ההלבשה, המתחם עצמו והדשא.

- בעונת 2005/2006, זכתה הקבוצה לראשונה בתואר רשמי - גביע המדינה לנוער.
- בעונת 2006/2007, מונה גיא עזורי למאמן קבוצת הנוער, שזכתה תחת הדרכתו בדאבל הנוער.
- בעונת 2007/2008, זכתה הקבוצה באליפות שנייה ברציפות.
- בעונת 2015/2016, ירדה הקבוצה לליגה הלאומית לנוער, לראשונה אחרי עונות רבות- בהן נשארה בליגת העל לנוער.
- בעונת 2016/2017, עלתה הקבוצה חזרה לליגת העל לנוער.

קבוצות מחלקת הנוער לעונת 2018/2019[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהל מקצועי של מחלקת הנוער: חנן אזולאי

מנהל מחלקת הנוער: אלי מזרחי

שם הקבוצה ליגה מאמן
בית"ר ירושלים אורן ליגת העל לנוער סמי מלכה
בית"ר ירושלים אורן נערים א' על שי כהן
בית"ר ירושלים שמואל נערים ב' ארצית דרום שרון סבג
בית"ר ירושלים 1 "צו פיוס" נערים ב' דן 1 סימנטוב כהן
בית"ר ירושלים גדי נערים ג' מרכז
בית"ר ירושלים 1 ילדים א' מרכז רפאל אזולאי
בית"ר ירושלים 1 ילדים ב' מרכז תומר מסיקה
בית"ר ירושלים 2 "צו פיוס" ילדים ב' דן 1
בית"ר ירושלים 1 ילדים ג' דן 2
בית"ר ירושלים 1 ילדים טרום א' דן 1
בית"ר ירושלים 1 ילדים טרום ב' דן אלי בן אוליאל

תארים והישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הפיכתה של ליגת העל לנוער לליגה מקצוענית ב-1994, זכתה הקבוצה באליפות נוספת, בעונת 1972/1973.
כמו כן, זכתה קבוצת הנוער בטורניר נייקי בקטרגל, בשנת 2007.

שחקנים ידועים יוצאי מחלקת הנוער של בית"ר ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60–70

בשנות ה-80–90

במאה ה-21

סגל השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-17 בספטמבר 2018

מס' עמדה שם
1 ישראלישראל שוער איתמר ניצן
2 צרפתצרפת מגן אנטואן קונטה
3 ישראלישראל קשר דוד קלטינס
4 ישראלישראל בלם אור זהבי
5 ישראלישראל מגן שמואל שיימן
6 ישראלישראל בלם טל כחילה
7 סלובקיהסלובקיה חלוץ יאקוב סילבסטר
8 ישראלישראל קיצוני עידן ורד (קפטן)
9 ישראלישראל קשר דן איינבינדר
10 ישראלישראל קשר ערן לוי
11 ישראלישראל קשר מאור בוזגלו
12 ישראלישראל חלוץ אבישי כהן
14 ישראלישראל מגן עוז ראלי
16 ישראלישראל מגן מתן פלג
מס' עמדה שם
19 ישראלישראל מגן דין אקפי
20 ישראלישראל בלם מיקי סירושטיין
21 ישראלישראל קשר אור ועקנין
22 ישראלישראל שוער טמיר ללו
23 ישראלישראל שוער דודו גורש
24 ישראלישראל קשר אופיר קריאף
25 ישראלישראל חלוץ גאטאן וארן
26 ישראלישראל בלם טל בן חיים
27 פורטוגלפורטוגל קשר אפונסו טיירה
28 ישראלישראל קשר עוז סיטון
52 ברזילברזיל חלוץ ז'ורז'יניו
55 ישראלישראל קשר לירוי צעירי
77 ישראלישראל קיצוני יעקב בריהון
99 ישראלישראל קיצוני אור אינברום

צוות מקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמן ראשי ישראלישראל גיא לוזון
עוזר מאמן ישראלישראל דוד מרטן
מאמן כושר ישראלישראל שלומי ודררו
מאמן שוערים ישראלישראל משה בן דוד

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר: תולדות בית"ר ירושלים, הוצאת מדיה, 2007, 278 עמודים, מופץ בחינם באתר הרשמי של בית"ר.
  • חיים ברעם, אדום צהוב שחור, הוצאת ספריית מעריב, 2004, 134 עמודים
  • אורי מלמיליאן, אלי עזור, הנער מממילא, הוצאת מוניטין, 1984, 125 עמודים
  • דני נוימן, דני דבורין, אני דני נוימן, קפטן בית"ר ירושלים, הוצאת שלגי, 1979, 40 עמודים
  • זוהיר בהלול, רמי ברוש, יגאל ביטון, האנציקלופדיה לכדורגל ישראלי, כרך ג', עמ' 120 - 139, הוצאת ישראגול, 2011
  • כל אליפויות הקבוצה באתר בית"ר.נט

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גלות אריתריאה של בית"ר ירושלים באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל.
  2. ^ אירועי משחק הפוגרום 1974, באתר מוזיאון הפועל פתח תקווה
  3. ^ מקור: רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק שביעי, ליל הצינורות, עמ' 99, הוצאת Media41LTD
  4. ^ איתן טייב נשבר: נתנו את המשחק לבית"ר, באתר וואלה! NEWS‏.
  5. ^ מערכת גלובס, ‏גד זאבי רכש את בית"ר ירושלים ב-3 מיליון דולר, באתר גלובס, 11 במאי 2000
  6. ^ הארץנפילת בית"ר של זאבי, באתר TheMarker‏, 28 בספטמבר 2001
  7. ^ קבוצות המסיימות את הליגה הסדירה מתחת לקו אדום זה- יורדות ליגה.
  8. ^ "מכבי תל אביב: 130 מיליון שקל תקציב - הגבוה בתולדות המועדון", מתוך אתר גלובס
  9. ^ "בית המשפט קבע: אלי טביב הבעלים של בית"ר", מתוך האתר One
  10. ^ אבי עמית, אחרי הסערה בבלגיה, אוהדי בית"ר מנסים להסביר את ההתפרעות, באתר ערוץ עשר (במקור, מאתר "nana10")
  11. ^ דוד בן שימול, אוהדי בית"ר: "התייחסו אלינו בבלגיה כאל טרוריסטים, יותר גרוע מאשר לדאע"ש", באתר ynet
  12. ^ "טביב לא יוכל לנהל את בית"ר במשך שנתיים", מתוך האתר One
  13. ^ מוטי פשכצקי, אוחנה חוזר לבית"ר: רוצה לגרום הנאה לקהל, באתר ערוץ הספורט‏, 28 במאי 2017
  14. ^ נדב צנציפר, אלי כהן: "לא אביא ערבי לבית"ר ירושלים", באתר ynet
  15. ^ בשל התבטאויותיו: אלי כהן פוטר מבית"ר ירושלים, באתר ONE
  16. ^ מוטי פשכצקי, ‏הפתעה בבית"ר י-ם: בני בן זקן מונה למאמן, באתר ערוץ הספורט, ‏28 בספטמבר 2017
  17. ^ אוהדי בית"ר מחרימים את הקבוצה: "התערבות בלתי מקצועית בהרכב", 11 במאי 2018, ירון לופו מוסקוביץ', אתר mynetjerusalem
  18. ^ נדב צנציפר, טביב: "החלטתי לזוז הצידה, מחפש רוכש", באתר ynet, 15 במאי 2018
  19. ^ נדב צנציפר, אלי טביב: "אני עוזב את הכדורגל וזה סופי", באתר ynet, 16 במאי 2018
  20. ^ גיא לוזון מונה למאמנה של בית"ר י-ם: "כבוד ואתגר", באתר ערוץ הספורט, ‏27 במאי 2018
  21. ^ המחאה עלתה הילוך: הפגנות נגד אלי טביב בשתי חזיתות, 29 במאי 2018, רענן ברנובסקי, ספורט 1
  22. ^ שירי אלג'ם, ‏המכירה סוכמה. חוגג: "אקח את בית"ר לשיאים חדשים", באתר ערוץ הספורט, ‏13 באוגוסט 2018
  23. ^ רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק ראשון, דוד הורן וקבוצת הכדורגל הראשונה, עמוד 14, הוצאת Media41LTD
  24. ^ רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק ראשון, בית"ר ירושלים השנייה, עמוד 16, הוצאת Media41LTD
  25. ^ רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק שני, 1948, עמוד 26, הוצאת Media41LTD
  26. ^ מתקן האימונים "בית וגן", באתר בית"ר נט.
  27. ^ דרוש הסבר למקור הכינוי, אין קשר למנורה.
  28. ^ מקור: רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק רביעי, החולצה הצהובה, עמ' 63, הוצאת Media41LTD.
  29. ^ מקור: רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק שביעי, בית"ר בירוק!, עמ' 121, הוצאת Media41LTD.
  30. ^ גיא לייבה, סקר האוהדים הגדול, באתר ynet, 7 באפריל 2017.
  31. ^ סקר: הקבוצה האהודה ביותר בליגת העל - מכבי חיפה, באתר גלובס, 14 באוקטובר 2002.
  32. ^ אורי רוזן, סקר האוהדים מגלה: אחד מכל שלושה אוהד את מכבי חיפה, באתר nrg‏, 17 בנובמבר 2005.
  33. ^ 33.0 33.1 [סיוון כהן, הכל נשאר במשפחה, באתר ערוץ עשר, 19 ביוני 2008 (במקור, מאתר "nana10") מתוך כתבתה של סיוון כהן בחדשות ערוץ 10]
  34. ^ "המשטרה עצרה שלושה אוהדי בית"ר נוספים", מתוך האתר One
  35. ^ 'אוהדי נתניה יתלוננו במשטרה נגד חברי "לה פמיליה"', מתוך האתר נענע 10
  36. ^ לה פמיליה: לא לוקחים אחריות למעשה האלימות, באתר ONE
  37. ^ גיא בן זיו, ‏3 אוהדי בית"ר מואשמים בתקיפת עובדי ניקיון בטדי, באתר ONE‏, 16 במרץ 2011
  38. ^ עוז רוזנברג, יותר מ-300 אוהדי בית"ר תקפו עובדים ערבים בקניון מלחה, באתר הארץ, 23 במרץ 2012
  39. ^ מאיה חסון, אתר ספורט 5, "כאלה אנחנו, לא נשתנה", באתר ערוץ עשר, 15 באפריל 2008 (במקור, מאתר "nana10")
  40. ^ "ההיסטוריה של בית"ר ירושלים הוצתה בבית וגן", מתוך האתר One
  41. ^ "המשטרה חקרה שני בכירים של ארגון לה פמיליה", מתוך האתר One
  42. ^ לה פמיליה: ארקדי מתעלל בנו, חוזרים לתמוך, באתר ONE
  43. ^ סוכן סמוי הביא למעצר 56 פעילי 'לה פמיליה', באתר ONE
  44. ^ 3 אוהדי בית"ר הורשעו בתקיפת אוהד הפועל, מתוך האתר One
  45. ^ אלון חכמון, אחד ממנהיגי "לה פמיליה" נידון לעשר שנות מאסר, באתר "ספורט 1", 29 במרץ 2018
  46. ^ התמרמרות י-ם בענין היו"ר, דבר, 5 באוגוסט 1971
  47. ^ אופירה אסייג, ‏ליברמן הצטרף לעמותת האוהדים של בית"ר י-ם, באתר ONE‏, 29 ביולי 2012
  48. ^ מערכת וואלה! NEWS‏, אוהדי בית"ר שרקו בוז בטקס לזכר רבין, באתר וואלה! NEWS‏, 04 בנובמבר 2007
  49. ^ יואב בורוביץ, למה מוחמד לא משחק בבית"ר, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2011
  50. ^ סופית: המשחקים של בית"ר וסכנין בלי קהל חוץ, באתר ONE
  51. ^ מקור: רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק שנים-עשר, מחזור 7 בעונת 1994/95, עמ' 196–197, הוצאת Media41LTD
  52. ^ אלי כהן ממוקד: רוצה לשבור את השיא העונתי, באתר בית"ר נט
  53. ^ כל 19 המשחקים האחרונים היו ניצחונות ממחזור 42 עד 60 ועד בכלל. מקור: רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק רביעי, 1966/68, עמ' 74–75, הוצאת Media41LTD
  54. ^ לפחות שער אחד
  55. ^ מב"ש ועד חדרה: רצף הכיבושים של בית"ר נעצר, באתר ONE‏, 3 בספטמבר 2018
  56. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1976, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1976
  57. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1985, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1985
  58. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1987, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1987
  59. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1988, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1988
  60. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1989, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1989
  61. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1993, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1993
  62. ^ טבלת האינטרטוטו לעונת 1995, באתר mogiel, ‏1 ביולי 1995
  63. ^ תוצאות גביע האינטרטוטו לעונת 2005, באתר RSSSF, ‏18 ביוני 2005
  64. ^ היסטוריית משחקי ליגת האלופות באתר אופ"א
  65. ^ היסטוריית משחקי הליגה האירופית באתר אופ"א
  66. ^ 2000-2001 בית"ר ירושלים – פאוק סלוניקי – גביע אופ"א – סיבוב ראשון, תקציר מורחב, אתר YouTube
  67. ^ 2006-2007 בית"ר ירושלים – דינמו בוקרשט – גביע אופ"א סיבוב 2 משחק 2, תקציר המשחק, אתר YouTube
  68. ^ 2006-2007 דינמו בוקרשט – בית"ר ירושלים – גביע אופ"א סיבוב 2 משחק 1, תקציר המשחק, אתר YouTube
  69. ^ 2007-2008 בית"ר ירושלים – פ.צ. קופנהגן – מוקדמות ליגת האלופות סיבוב 2 משחק 2, תקציר מורחב, אתר YouTube
  70. ^ 2007-2008 פ.צ. קופנהגן – בית"ר ירושלים – מוקדמות ליגת האלופות סיבוב 2 משחק 1, תקציר מורחב, אתר YouTube
  71. ^ 2008-2009 בית"ר ירושלים – ויסלה קראקוב – מוקדמות ליגת האלופות משחק 1, תקציר מורחב, אתר YouTube
  72. ^ 2008-2009 ויסלה קראקוב – בית"ר ירושלים – מוקדמות ליגת האלופות משחק 2, תקציר מורחב, אתר YouTube
  73. ^ 2015-2016 בית"ר ירושלים – אורדבסי – מוקדמות הליגה האירופית – סיבוב 1 מש' 2, תקציר מורחב, אתר YouTube
  74. ^ 2015/2016 בית"ר ירושלים – אורדבסי – מוקדמות הליגה האירופית – סיבוב 1 מש' 1, תקציר המשחק, אתר YouTube
  75. ^ 2015/2016 שרלרואה – בית"ר ירושלים – מוקדמות הליגה האירופית – סיבוב 2 – משחק 2, תקציר מורחב, אתר YouTube
  76. ^ 2015/2016 שרלרואה – בית"ר ירושלים – מוקדמות הליגה האירופית – סיבוב 2 – משחק 1, תקציר מורחב, אתר YouTube
  77. ^ Beitar 1-0 Omonoia {14.7.2016} Full Highlights, תקציר, אתר YouTube
  78. ^ AC Omonia vs Beitar Jerusalem FC אומוניה ניקוסיה נגד בית״ר ירושלים, תקציר, אתר YouTube
  79. ^ בית"ר ירושלים נגד ילגבה תקציר, 0-3, תקציר, אתר YouTube
  80. ^ בית"ר ירושלים - ילגאבה Beitar Jerusalem vs yelgava 1-1, תקציר, אתר YouTube
  81. ^ בית"ר ירושלים נגד סנט אטיין 1–2 בטדי שלב הפלייאוף תקציר המשחק., תקציר, אתר YouTube
  82. ^ סנט אטיין נגד בית"ר ירושלים, 0-0 תקציר!, תקציר, אתר YouTube
  83. ^ ביתר ירושלים נגד ואשאש 29.6.2017 / 3-4 Beitar Jerusalem vs Vasas, תקציר, אתר YouTube
  84. ^ ושאש נגד ביתר ירושלים 6.7.2017 / 3-0 Beitar Jerusalem vs Vasas, תקציר, אתר YouTube
  85. ^ ביתר ירושלים נגד בוטב פלובדיב 13.7.2017 / 1-1 תקציר בעברית, תקציר, אתר YouTube
  86. ^ בוטב פלובדיב נגד ביתר ירושלים 20.7.2017 / 0:4 תקציר בעברית Botev Plovdiv vs Beitar Jerusalem, תקציר, אתר YouTube
  87. ^ ביתר ירושלים נגד ציחורה תקציר המשחק, תקציר אתר YouTube
  88. ^ מוקדמות ליגה אירופית ביתר ירושלים נגד צ'יחורה, תקציר אתר YouTube
  89. ^ בית"ר הפסידה באותה התוצאה במשחקה נגד ברונדבי בעונת 1987/1988, כמו גם נגד אויקאסט בעונת 1988/1989
  90. ^ רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק חמישה-עשר, מלכי השערים של המנורה , עמוד 277, הוצאת Media41LTD
  91. ^ בית"ר שיחקה בשם "נורדיה ירושלים"
  92. ^ מקור: רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים, פרק שני, מחזור 2 בעונת 1948, עמ' 26, הוצאת Media41LTD
  93. ^ הפועל כפר סבא - בית"ר ירושלים 1-1 עונת 2007/08, כתבה על המשחק באתר בית"ר.נט
  94. ^ בית"ר ירושלים - בני סכנין 1-1 עונת 2003/04, תקציר המשחק
  95. ^ מערכת nrg, גולשי nrg קבעו: מיכאל זנדברג כדורגלן העונה, באתר nrg‏, 21 במאי 2007
  96. ^ יניב טוכמן, גל בר-אור, כדורגלן העונה של מעריב ו-nrg: גל אלברמן, באתר nrg‏, 18 באפריל 2008
  97. ^ מערכת גלובס ספורט, ‏בית"ר ירושלים בדרך לעוד אליפות, באתר גלובס, 24 במאי 2008
  98. ^ שלומי אהרוני, מאיר פניג'ל: "מישהו אחר היה יכול להשתגע", באתר mynet ירושלים ‏, 16 ביולי 2013.
  99. ^ אודות מחלקת הנוער בית"ר "אורן" ירושלים, באתר הרשמי של בית"ר ירושלים.