פוליטיקה השוואתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פוליטיקה השוואתית היא תחום מחקר במדע המדינה, העוסק בהשוואה בין מערכות פוליטיות במדינות שונות.

מתודולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוליטיקה ההשוואתית בנויה על 3 מגמות:

  • מחקר פרטני של מדינות – כל מדינה בפני עצמה. יצירת מאגר של ידע עמוק על כל מדינה, שניתן להשתמש בו לצורכי השוואות.
  • השוואה מערכתית בין מדינות – בדיקת נושא מסוים לרוחב. הגדרת ההבדלים בין המדינות ומתן הסבר להבדלים אלו.
  • מתודולוגיה השוואתית – פיתוח שפה וכלים משותפים לכל החוקרים בתחום הפוליטי.

פוליטיקה השוואתית נוטה להתמקד בתהליכים ומבנים פנים-מדינתיים. כמו כן, היא משווה בין מערכות פוליטיות, מערכות פוליטיות תת-מדינתיות (אזוריות או מקומיות), ויחידות על-לאומיות (כגון ארגונים בינלאומיים ומרכיביהם). על מנת לערוך בדיקת פוליטיקה השוואתית בארצות אחרות, ישנו צורך בהבנת הרקע שלהן מבחינת היסטורית, חוקית, תרבותית ודמוגרפית. ללא שימוש בשיטת המחקר ההשוואתית, לא ניתן להגיע להכללות תקפות בנוגע לממשל ופוליטיקה - הניתוח ההשוואתי מאפשר לבדוק ולגזור את מהימנותן של הכללות אלו; כמו כן, הוא מאפשר להבין את היתרונות והחסרונות של מבנים ותהליכים פוליטיים במדינה נתונה ולייבא ממדינות אחרות. המחקר ההשוואתי אינו מספק תשובות בנושאים ערכיים (חירות, שוויון וכדומה).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג למנות שלוש תקופות עיקריות בחקר הפוליטיקה ההשוואתית:

  • תקופה שנייה: לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. מזוהה עם גבריאל אלמונד האמריקני, אשר יצא כנגד המחקר של מדינות דמוקרטיות בלבד והסתכלות רק על מוסדות. תקופה זו מאופיינת בהרחבת עולם המושגים והמחקר של הפוליטיקה ההשוואתי, וכן הרחבת התחום הגאוגרפי של הפוליטיקה ההשוואתית גם למדינות בעולם השלישי. התפתחה התפיסה לפיה הפוליטיקה רחבה הרבה יותר מהפוליטיקה החוקית-פורמלית המתקיימת במוסדות. התפתחו תאוריות כגון הקשר בין התפתחות כלכלית ויציבות דמוקרטית. במקום גישה מוסדית-חוקית הם פיתחו גישה רציונלית פונקציונלית.
  • תקופה שלישית: קמה בשנות השמונים של המאה ה-20 כביקורת על התקופה השנייה. המגמה מבוססת על מחקרים שטוענים כי זו הייתה טעות לזנוח את המוסדות הפורמליים של המדינה, וכי יש לבצע סינתזה בין שתי התקופות. המוסדות חוזרים להחקר, אך כחלק ממערכת פוליטית ריאלית כוללת. בתקופה זו נצפתה עלייה של מחקרים השוואתיים המתמקדים באזורים גאוגרפיים שונים. הפוליטיקה ההשוואתית כבר לא מעוניינת בגורמים היוצרים פוליטיקה מסוג מסוים, אלא בהשפעות של פוליטיקה מסוג מסוים: כגון מתי דמוקרטיות יציבות, מהן השלכות סוג המשטר וכדומה.

בין החוקרים הבינלאומיים המרכזיים בתחום ניתן למנות את גבריאל אלמונד, ארנד ליפהרט, סימור מרטין ליפסט, סמואל הנטינגטון, רוברט א. דאהל, ברינגטון מור, רנדולף ל. ברהם ואנדריי מרקוביץ'. חוקרים ומומחים ישראלים לפוליטיקה השוואתית כוללים את: משה הלינגר, נעמי חזן, אברהם דיסקין, גד ברזילי, משה מאור ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]