פורטל:היסטוריה/היסטוריון נבחר/87

בן ציון דינור (דינבורג) (2 בינואר 1884 - 8 ביולי 1973) (ג' בטבת תרמ"ד - ח' בתמוז תשל"ג), שר, חבר הכנסת, היסטוריון ומחנך. נולד בשנת 1884 בעיירה קטנה באוקראינה, למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. בין השנים 1911-1902 עשה פסק זמן בלימודיו ועסק בהוראה ובפעילות ציונית, שאף הביאה למעצרו לזמן קצר. בשנת 1911 עזב למשך שנתיים את אשתו הצעירה ובנו הקט לשם לימודים באוניברסיטת ברלין, שם למד היסטוריה עתיקה. ב־1921 עלה לארץ ישראל והפך להיות מורה בסמינר בית הכרם למורים בירושלים, וכעבור שנים אחדות מונה למנהל הסמינר. ב־1936 נתמנה לפרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. דינור צדד בגישה של כתיבת היסטוריה גלובלית של עם ישראל, והוא כתב את "תולדות ישראל מראשית ימי ישראל ועד ימינו אלה". חיבר מפעל מונומנטלי "ישראל בגולה". הכולל את כל דברי הימים של עם ישראל, עד לימי המגפה השחורה. החידוש הגדול במחקרו הוא בתיאור חיי הקהילות: משפחה, נישואין, סדרי הבית, תורה וחכמה, אמונות העם, והשקפות החכמים, קבורה, החגים. פרט לכך דן דינור ביחס שבין יהודים לגויים, אנוסים ומשומדים, גויים ומתיהדים. הוא צירף לספרו שו"ת, ציורים, צילומים, כתבי יד, פרטים מספרי הלכה. כן כתב על הזרמים השונים ביהדות, המחלוקת ביניהם, הרדיפות, הוויכוחים הדתיים שבין יהודים לנוצרים והתנועות המשיחיות. היה מראשי החברה ההיסטורית הישראלית ומבכירי האוניברסיטה העברית. החל מ-1953 ועד 1959 שימש כיושב ראש של "יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה", שהוא נמנה גם על מקימיו.זכה פעמיים בפרס ישראל: ב־1958 ללימודי יהדות וב־1973 לחינוך. ב-1959 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1967 הוענק לו התואר "יקיר ירושלים".