פיזור מי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פיזור מי (נקרא גם "פיזור מיי") הוא פתרון למשוואות מקסוול המתאר את פיזור הקרינה האלקטרומגנטית על ידי עצם ספירי.

פיזור מי ידוע לעיתים גם בשם תאוריית מי, על שמו של גוסטב מי, על אף שהוא לא מתאר תאוריה פיזיקלית עצמאית. את תיאור הפיזור מצא מי על ידי פתרון של משוואות מקסוול, ובכך סיפק הסבר תאורטי לספקטרום הבליעה של חלקיקי זהב הכולל את תדירות הפלזמון ואת תלות תדירות זו בממדי החלקיק.

בחלקיקים בעלי ממדים דומים לאורך הגל אין שינויים משמעותיים בפאזה של הגל וניתן להניח שהעצם נמצא תחת שדה אלקטרומגנטי אחיד, בקירוב מסדר ראשון. השפעתו של הגודל על תכונותיו האופטיות של החלקיק מתוארת על ידי פיתוח טור טיילור המהווה את השינויים של השדה בתוך נפח החלקיק. פיתוח מתמטי זה מאפשר למצוא ביטויים עבור הפולריזבליות של החומר ובהתאם לכך את חתך הפעולה לבליעה ופיזור.

הפיזור על שמו של גוסטב מי תקף גם היום ומתייחס לתיאור פיזורן של קרניים אלקטרומגנטיות מחלקיקים בעלי ממדים דומים לאורך הגל. בבסיס הפתרון עומדת ההנחה האלקטרוסטטית, התקפה עבור חלקיקים בסדר גודל של אורך הגל.

P physics.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא פיזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.