פייטרו מטסטאזיו

פייטרו מטסטאזיו
Pietro Metastasio
לידה	3 בינואר 1698; רומא, מדינת האפיפיור
פטירה	12 באפריל 1782 (בגיל 84); וינה, ממלכת הבסבורג
שם לידה	Pietro Antonio Domenico Bonaventura Trapassi
מקום קבורה	St. Michael's Church
שם עט	Artino Corasio
שפות היצירה	איטלקית

פייטרו מטסטאזיו (באיטלקית: Pietro Metastasio, פייטרו אנטוניו דומניקו טראפאסי, הידוע יותר בשם העט שלו מטסטאזיו, 3 בינואר 1698 - 12 באפריל 1782) היה סופר ומשורר איטלקי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילד פלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאסטזיו נולד ברומא, שם שירת אביו, פליצ'ה טראפאסי, יליד אסיזי, בגדוד הקורסיקני של צבא הוותיקן. פליצ'ה נשא לו אישה מבולוניה, פרנצ'סקה גאלאסטי, ועבר לעסוק במסחר בוויה דל קאפלארי ברומא. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות. הבן הבכור, ליאופולדו, מילא תפקיד חשוב בחיי המשורר.

מספרים שבילדותו היה פייטרו מקהיל סביבו אנשים בדקלום חרוזים מאולתרים בו במקום על נושא נתון. באחד המקרים, בשנת 1709, עצרו שני אנשים להאזין: ג'ובאני וינצ'נצו גראווינה, שנודע בבקיאותו במשפטים ובספרות ובהנהלת האקדמיה של ארקדיה, ולורנציני, מבקר בעל שם. גראווינה נמשך אל הכישרון הפיוטי של הנער ואל הקסם האישי שלו ועשה את פייטרו לבן-חסותו; תוך שבועות ספורים אימץ אותו לבן. פליצ'ה טראפאסי היה מרוצה להעניק לבנו סיכוי לחינוך מעולה וכניסה לחברה.

אימוץ וראשית קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גראווינה שינה את שם הנער מטראפאסי למטאסטאזיו וייעד את בנו המאומץ לעיסוק בחוק, כמוהו עצמו. כיון שכך, כיוון את הנער ללמוד לטינית ולהתחיל בלימודי משפטים. במקביל טיפח את כשרונותיו הספרותיים והציג את ילד הפלא הן בביתו והן בחוגי החברה הרומאית. עד מהרה מצא עצמו מטאסטאזיו מתחרה עם רוב המאלתרים המהוללים באיטליה של זמנו. ימים ארוכים של לימודים מפרכים וערבים מוקדשים לאלתור שמונים בתי שיר ברצף החלו לכרסם בבריאותו של פייטרו ולאמץ מעל למידה את חוש הפיוט שבו. בנקודה זו נדרש גראווינה לנסוע לקלבריה לעסקיו. הוא לקח עמו את מטאסטאזיו, הציג אותו בחוגי הספרות של נאפולי ולבסוף הפקיד אותו בחסות שאר בשרו, גרגוריו קארופרזה בסקאליאה. אוויר הכפר והשלוה של חוף הים הדרומי שיקמו את בריאותו אל מטאסטאזיו. גראוינה החליט, שעליו להימנע להבא מן האלתור ולשמר את יכולותיו להישגים נעלים יותר, כדי שיוכל, לאחר שישלים את השכלתו, להתחרות בגדולי המשוררים.

מטאסטאזיו נענה למשאלות מיטיבו. בגיל שתים-עשרה תרגם את האיליאדה לבתים בני שמונה שורות; כעבור שנתיים חיבר טרגדיה בסגנון סנקה על נושא מתוך Italia liberata ("איטליה המשוחררת") של ג'ורג'ו טריסינו - האפוס החביב על גראווינה. הטרגדיה נקראה "ג'וסטינו". גראווינה הדפיס אותה בשנת 1713; אבל המחזה היה חסר חיים; ארבעים ושתיים שנה לאחר הוצאתו אמר מטאסטאזיו למו"ל שלו, קאלזאביג'י, שברצון היה מעלים אותו. קארופרזה מת שנת 1714 והוריש את רכושו לגראווינה; בשנת 1718 מת גראווינה עצמו. מטאסטאזיו ירש הון של 15,000 סקודי. במפגש של האקדמיה הארקדית דקלם הספד לפטרונו ואחר ישב בנחת ליהנות מעושרו.

בגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאסטאזיו היה עכשיו בן עשרים. מזה ארבע שנים עטה גלימת כמורה, לאחר שקיבל עליו סמיכה זוטרית, שבלעדיה לא היה טעם לצפות לקידום ברומא. ההיסטוריה הרומנטית שלו, יופיו החיצוני, הליכותיו המלבבות וכשרונותיו הייחודיים עשו אותו לאופנתי. תוך שנתיים כילה את כספו והעצים את המוניטין שלו. עכשיו החליט לעסוק בכובד ראש במשלח ידו. בנאפולי נכנס למשרדו של עורך דין מכובד בשם קסטאניולה, שפיקח בקפדנות על זמנו ועל מרצו.

תוך כדי עבודת פרך במשפטים, חיבר מטאסטאזיו בשנת 1721 אפיתאלאמיום וכנראה גם את הסרנדה המוזיקלית הראשונה שלו, "אנדימיונה" לכלולות אשת חסדו, דונה אנה פרנצ'סקה ראוואסקיירי פינלי די סאנגרו (בהמשך הנסיכה השישית של בלמונטה) למרקיז דון אנטוניו פינאטלי (בהמשך הוד מעלת כבודו נסיך בלמונטה). ב-1722 נדרשו חגיגות ברמה שמעל למקובל ליום הולדת הקיסרית, והמשנה למלך פנה אל מטאסטאזיו בבקשה לכתוב סרנדה לכבוד האירוע. הוא קיבל את ההזמנה, אבל נקבע, שזהותו כמחבר תישמר בסוד. בתנאים אלה יצר מטאסטאזיו את Gli orti esperidi. ניקולא פורפורה כתב לה מוזיקה והיצירה, בפי תלמידו של פורפורה, הקסטראטו פארינלי בהופעת בכורה מרהיבה, זכתה בתשואות יוצאות דופן. הפרימה דונה הרומאית הגדולה, מריאנה בולגארלי, בכינויה "לה רומאנינה" על שם מקום הולדתה, שיחקה את ונוס בדרמה הזו ולא חסכה מאמצים עד שהצליחה לגלות את מחברה.

התמסרות לקריירה של יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לה רומאנינה שכנעה את המשורר לוותר על העיסוק במשפטים והבטיחה לו תהילה ועצמאות אם יקדיש את עתותיו וכישרונו לדרמה המוזיקלית. בבית לה רומאנינה פגש מטסטאזיו את גדולי המלחינים של התקופה - פורפורה, שלימד אותו מוזיקה; האסה, פרגולזי, סקרלטי, וינצ'י, לאו, דוראנטה ומרצ'לו, שעם כולם ישתף פעולה בשנים הכאות, אם בליברית לאופרה ואם במוזיקה נלווית למחזותיו. כאן גם השתלם באמנות הזמרה ולמד להעריך את סגנונם של אנשים כמו פארינלי. כיוצר מחונן בכישרונות יוצאי דופן וברגש פיוטי אמיתי לא התקשה לכתוב מחזות, שנוסף ליופיים כיצירות אמנות בתחום הספרות, היו ליצירות מופת בשילוב עם מוזיקה ובביצוע זמרים מן האסכולה הגדולה ביותר של האמנות הווקאלית שידע העולם מעודו. בקריאת מטאסטאזיו כמות שהוא אי אפשר לשפוט אותו כראוי לו, אבל השמרנות של כל עלילותיו, הגיחוך ואי-הסבירות ברבות מן הסיטואציות שהוא יוצר, האלימות שבה הוא נוהג באישיותן של כמה מן הדמויות הראשיות, "החזרה הארורה" שלו על נושא האהבה בכל מופעיו, כל אלה מוצאים הסבר וצידוק במוזיקה.

מטאסטאזיו התגורר עם לה רומאנינה ובעלה ברומא. חיבה עמוקה, אמהית למחצה ורומנטית למחצה, לצד הערכה של אמנית אמיתית אל כישרון נדיר כל כך, הניעו אותה לאמץ אותו עוד ביתר התלהבות מגראווינה בשעתו. היא אספה את כל משפחת טראפאסי- אב, אם, אחים ואחיות - אל ביתה. היא טיפחה את גאוניות המשורר ופינקה את גחמותיו. בהשפעתה כתב ברצף מהיר את Didone abbandonata ("דידו הנטושה"), Catone in Utica ("קאטו באוטיקה"), Ezio ("אאטיוס"), Alessandro nell' Indie ("אלכסנדר בהודו"), Semiramide riconosciuta ("זיהויה של סמיראמיס"), Siroe and Artaserse ("קבאד וארתחשסתא"). את המוזיקה לדרמות האלה כתבו חשובי המלחינים של אותם ימים והן הוצגו בעריה הראשיות של איטליה.

אבל בינתיים הוסיפה רומאנינה שנים והזדקנה; היא חדלה לשיר בפומבי והמשורר הרגיש בהתפתחות תלות מעיקה ברצונה הטוב. הוא הרוויח 300 סקודי לכל אופרה; התשלום הזה, אם גם ראוי, לא היה מובטח, ומטאסטאזיו נכסף לאיזו תעסוקה קבועה ויציבה. בספטמבר 1729 קיבל הצעה למשרת משורר החצר לתיאטרון בווינה, במלגה של 3000 פלורינים, הצעה שנענה לה מניה וביה. רומאנינה שילחה אותו בלב שלם וברוח נדיבה אל עבר התהילה. היא לקחה עליה את האחריות למשפחתו ברומא והוא יצא לדרכו אל אוסטריה.

בראשית קיץ 1730 השתקע מטאסטאזיו בווינה, בדירה של ידידו, ניקולו מרטינס הנאפוליטני, ושם נשאר עד מותו. מריאנה מרטינס, בתו של ניקולו, העתידה להיות לזמרת, פסנתרנית ומלחינה, תפיק תועלת רבה מהיכרותה עם מטסטאזיו. תאריך זה מציין תקופה חדשה בפעילותו האמנותית. בין השנים 1730 ו-1740 הוצגו הדרמות המעולות ביותר שלו, Adriano ("אדריאנוס"), Demetrio ("דמטריוס"), Issipile ("היפסיפילה"), Demofoonte ("דמופון"), Olimpiade ("אולימפיאדה"), Clemenza di Tito ("חסדו של טיטוס"), Achille in Sciro ("אכילס בסקירוס") Temistocle ("טמיסטוקלס") ו-Attilio Regolo ("אטילה המלך") בתיאטרון הקיסרי. חלקן נכתבו לפי הזמנה לאירועים מיוחדים, במהירות שלא תאומן כמעט - "אכילס" בשמונה-עשר יום, "איפרמסטרה" בתשעה. משורר, מלחין, מעתיק תווים וזמר עבדו שכם אחד בחיפזון קדחתני. מטאסטאזיו הבין את הטכניקה של אמנותו המיוחדת עד לאחרון פרטיה. הניסיון שצבר בנאפולי וברומא התעורר לחיים חדשים מכוח ההתרגשות הכרוכה בקריירה החדשה שלו בווינה ואיפשר לו, כמעט אינסטינקטיבית ובתוקף ההשראה, כמסתבר, לקלוע בדיוק אל המטרה שסימן באופרה.

בווינה לא נחל הצלחה חברתית בולטת. מוצאו הפלבאי הרחיק אותו מחוגי האריסטוקרטיה. כפיצוי על כישלון יחסי זה, נהנה מקרבתה של הרוזנת אלטהאן, גיסתה של פטרוניתו משכבר הימים, הנסיכה בלמונטה פיניאטלי. היא איבדה את בעלה ומילאה במשך זמן מה את תפקיד בת טיפוחיו הראשית של הקיסר. יחסיו של מטאסטאזיו עמה הגיעו לדרגת קרבה כזאת, שהיו שסברו, כי השניים נישאו בסתר.

לה רומאנינה לא הייתה מוכנה להשלים עוד עם היעדרותו וביקשה ממנו להשיג לה תפקיד בתיאטרון החצר. הוא התבייש בה ונלאה ממנה וכתב אליה בניסיון לרפות את ידיה מן הביקור המתוכנן. נימת מכתביו הבהילה והרגיזה אותה. היא יצאה כנראה מרומא אבל מתה באופן פתאומי בדרך. כל הידוע לנו הוא, שרומאנינה הורישה למאטאסטאזיו את הונה אחרי שפג תוקף ההכנסה שהקצתה לבעלה למשך חייה ומטאסטאזיו, המום מצער וחרטה, ויתר מיד על הירושה. הפעולה נטולת הפניות הטילה מבוכה במשק הבית של משפחות בולגארלי ומטאסטאזיו ברומא. האלמן של רומאנינה נישא בשנית. ליאופולדו טראפאסי, אביו ואחותו, שולחו להתקיים בכוחות עצמם.

הזדקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורח החיים שמטאסטאזיו קיים בווינה, יחד עם האקלים שם, נתנו עם הזמן את אותותיהם בבריאותו ובהלך רוחו. משנת 1745 בערך ואילך מיעט בכתיבה, אף כי הקנטטות מתקופה זו והקאנצונטה Ecco quel fiero istante, ששלח לידידו פארינלי, הן בין הפופולריות ביותר ביצירותיו. היה ברור, כפי שניסח זאת ורנון לי, כי "הליקוי בבריאותו נבע מליאות נפשית ומוסרית". בשנת 1755 נפטרה הרוזנת אלטהאן ומטאסטאזיו נאלץ להסתפק בחבורה, שהתאספה סביבו בביתה הבורגני של משפחת מרטינז. הוא שקע במהירות בהרגלי הזקנה ואף כי חי עד 1782, המעיט מאוד בפעילות. את הונו, שעלה לכדי 130,000 פלורין בקירוב, ציווה לששת ילדיו של ידידו מרטינז. הוא האריך ימים יותר מכל קרוביו האיטלקים.

מטאסטאזיו המשיך להתקיים ארבעים שנה מעבר לכוחות היצירה והמקוריות שפיעמו בו בעבר, ובמשך השנים האלה הלכה תהילתו וגברה בהתמדה. בספרייתו מנה עד ארבעים הוצאות של יצירותיו הוא. הן תורגמו לצרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית ואפילו ליוונית מודרנית. כל מלחין ראוי לשמו כתב להן מוזיקה במשך השנים, כבוד שכל אחת מן האופרות נהנתה ממנו בתורה מצד כמה מן האישים המכובדים ביותר באירופה. טובי הווירטואוזים בכל עיר בירה ביצעו אותן ולא הייתה אקדמיה ספרותית ידועת שם שלא הרעיפה עליו את הכבוד שבחברות בה. זרים נשואי פנים שעברו דרך וינה עשו להם לחוק לעלות לרגל אל המשורר הזקן במגוריו שברחוב קוהלמארקט.

הבעיה הייתה, ששירתו נועדה לסגנון מוזיקלי מסוים - לשירתם של זמרים כל-יכולים, של זמרות סופרן מופלאות. השינויים שגלוק ומוצרט הכניסו בדרמה המוזיקלית, עם התפתחות התזמור והצמיחה המהירה של אורח השירה הגרמני, רבתה הדרישה לליברית מסוג חדש. מחזותיו של מטאסטאזיו נידונו לשכחה שלא היו ראויים לה, יחד עם המוזיקה שאליה קשר אותם. פארינלי, שאותו הגדיר "אח- תאום", היה התומך העיקרי בשירתו; ועם חיסול זן הזמרים שאליהם השתייך פארינלי, חלה דעיכה במוזיקה של מטאסטאזיו. אכן, היה זה חוש סמלי במקומו שהביא את המשורר להכתיר את הסופרן הזה, האחד והיחיד, בשם אחיו התאום.

הדרמה המוזיקלית שלה נועדו חיבוריו של מטאסטאזיו ובה מצאה גאוניותו את הביטוי היאה לה, עברה מן העולם באופן מוחלט כל כך, עד שקשה כיום להגדיר את מקומו הנכון כמשורר בתולדות הספרות האיטלקית. השראתו הייתה ביסודה רגשית ולירית. המצבים הדרמטיים העיקריים מוצגים בשירים לשניים או שלושה קולות, המגלמים את ניגודי הרגשות העזים של הדמויות, שסיבוכי העלילה כופים עליהן סכסוכים ומאבקים. התוצאה הכוללת איננה ספרות צרופה, אלא ספרות המתאימה להפליא ליצירת רושם מוזיקלי. בידי מטאסטאזיו לובשת השפה טוהר וצלילות מלבבים.

מבין משוררי איטליה, הוקיר במיוחד את טאסו ואת ג'אמבאטיסטה מריני. אך הוא נמנע משחצנותו של האחרון ולא התחרה בעושר הסגנוני המעודן של הראשון. סגנונו הוא מגלה את קלות לשון של המאלתר. מבין המשוררים הרומים נהנה ביותר לעסוק באובידיוס וייתכן שמהעדפה זו נבעו כמה מסגולותיו הוא הספרותיות. חריזתו הערבה, המבע הצלול שלו, הרגש המעודן שבשירתו, יופיין של הסיטואציות הרומנטיות, שהוא מפליא לתאר בפשטות גמורה ואוצר הדימויים העדין והיפהפה, המתרומם לעיתים לאידיאל נשגב, כל אלה מקנים לו מקום של כבוד כל עוד לא פסו דוברי איטלקית מן העולם.

כתביו וכתבים עליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הוצאות לאין מספר של כתבי מטאסטאזיו. זו של קאלצאביג'י (פריז, 1755, 5 כרכים) הוצאה בפיקוחו של המשורר עצמו והייתה החביבה עליו ביותר. היצירות שיצאו לאור לאחר מותו הודפסו בווינה, 1795.
ביוגרפיות של מטאסטאזיו כתבו אלואיג'י (אסיזי, 1783), צ'ארלס ברני (לונדון, 1796) ואחרים.
קרוב לוודאי שהביוגרפיה המפורסמת ביותר של מטאסטאזיו היא זו שכתב סטנדל בספרו "חיי היידן, מוצרט ומטאסטאזיו" (1817).