פיתוי קטינים לפעילות מינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פיתוי קטינים לפעילות מיניתאנגלית: Child Grooming) היא פעולת התיידדות ויצירת קשר בין-אישי ידידותי ורגשי עם קטין, ולעיתים עם משפחתו, במטרה להחליש את מגננותיו ולבסוף להתעלל בו מינית.[1][2] פיתוי קטינים משמש לעיתים קרובות גם כדי לפתות קטינים לעסקים בלתי חוקיים שונים כגון סחר בילדים, זנות קטינים, סחר במין,[3] או ייצור פורנוגרפיית ילדים[4][5][6], אך לא מוגבל לכך.

הפשע נאסר בדרכים שונות מאז האמנה הבינלאומית לדיכוי הסחר בנשים ובילדים, אשר נחתמה בשנת 1921 כהסכם רב-צדדי של חבר הלאומים, שטיפל בבעיית הסחר הבינלאומי בנשים ובילדים. פיתוי מקומי הוא סוג של פיתוי קטינים, בו כנופיות מטפחות קורבנות שכונתיים. הוא קיבל הגדרה זו ב-2010, על ידי המרכז לניצול ילדים והגנה מקוונת בבריטניה.[7]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקד הבלש קיי וואלאס מוקף במחשבים, טלפונים ניידים והתקני אחסון דיגיטליים שנתפסו מבתיהם של חשודים בפדופיליה. פיתוי קטינים מקוון באמצעות חדרי צ'אט ומצלמות אינטרנט הוא תחום שבו קציני צוות COST נתקלים יותר ויותר.

כדי ליצור מערכת יחסים טובה עם ילד ומשפחתו, מטפחי הילדים עשויים לעשות מספר דברים: הם עשויים לנסות לרכוש את אמון הילד או ההורים על ידי התיידדות איתם, במטרה של גישה נוחה לילד.[8][9][10] יחסי אמון עם המשפחה פירושו שהורי הילד נוטים פחות להאמין להאשמות אפשריות.[8] מטפחי ילדים עשויים לחפש הזדמנויות לבלות זמן לבד עם הילד, דבר שניתן לעשות על ידי הצעת בייביסיטר; המטפלים עשויים גם להזמין את הילד לשינה או לשיתוף מיטה.[11] הם גם עשויים לתת מתנות או כסף לילד בתמורה למגע מיני, או ללא סיבה נראית לעין.[11][12] בדרך כלל, הם מראים פורנוגרפיה לילד, או מדברים על נושאים מיניים עם הילד, בתקווה להקל עליו לקבל מעשים כאלה, ובכך לנרמל את ההתנהגות.[13][14][15] הם עשויים לעסוק גם בחיבוקים, נשיקות או מגע פיזי אחר, גם כשהילד אינו רוצה בכך.[11][16] מטפחי ילדים רבים יימנעו ממגע מיני ישיר עם הקורבן כאשר הוא עדיין קטין, ויבטיחו לחכות עד שיגיע לגיל 18.

כדי להגן על פעולות כמו תקשורת מקוונת, חשודים בעברה השתמשו במה שמכונה "הגנת פנטזיה"; הטיעון לפיו הם רק הביעו פנטזיות ולא תוכניות להתנהגות עתידית. [17] בארצות הברית, הפסיקה מבדילה בין שני אלה וכמה מואשמים בטיפוח ילדים השתמשו בהצלחה בהגנה זו.[18]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Child Sexual Abuse and the "Grooming" Process". אורכב מ-המקור ב-2015-12-18. נבדק ב-2014-01-04.
  2. ^ Ost, Suzanne (2009). Child Pornography and Sexual Grooming : Legal and Societal Responses. Cambridge, United Kingdom: Cambridge University Press. pp. 32. ISBN 9780521885829.
  3. ^ "'We didn't have much to eat': Poverty pushes some kids towards paid sex abuse in the Philippines". CNA. 9 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Crosson-Tower, Cynthia (2005). UNDERSTANDING CHILD ABUSE AND NEGLECT. Allyn & Bacon. p. 208. ISBN 0-205-40183-X.
  5. ^ Levesque, Roger J. R. (1998). Sexual Abuse of Children: A Human Rights Perspective. Indiana University. p. 64. ISBN 0-253-33471-3.
  6. ^ Richard Wortley; Stephen Smallbone. "Child Pornography on the Internet". Problem-Oriented Guides for Police. No. 41: 14–16.
  7. ^ "EXECUTIVE SUMMARY CEOP thematic assessment" (PDF). ceop.police.uk. ביוני 2011. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2014-05-23. נבדק ב-2014-03-23. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 Christiane Sanderson (2006). Counselling Adult Survivors of Child Sexual Abuse. Jessica Kingsley Publishers. p. 30. ISBN 1843103354. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  9. ^ Ian O'Donnell; Claire Milner (2012). Child Pornography: Crime, Computers and Society. Routledge. p. 59. ISBN 978-1135846282. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ Robert Moore (2014). Cybercrime: Investigating High-Technology Computer Crime. Routledge. p. 86. ISBN 978-1317522973. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ 1 2 3 Christiane Sanderson (2004). The Seduction of Children: Empowering Parents and Teachers to Protect Children from Child Sexual Abuse. Jessica Kingsley Publishers. p. 189. ISBN 184310248X. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  12. ^ Christiane Sanderson (2004). The Seduction of Children: Empowering Parents and Teachers to Protect Children from Child Sexual Abuse. Jessica Kingsley Publishers. pp. 237–238. ISBN 184310248X. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  13. ^ Alisdair A. Gillespie (2012). Child Pornography: Law and Policy. Routledge. pp. 108–109. ISBN 978-1136733826. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  14. ^ Jill S. Levenson; John W. Morin (2001). Treating Nonoffending Parents in Child Sexual Abuse Cases: Connections for Family Safety. Sage Publications. p. 63. ISBN 0761921923. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ Monique Mattei Ferraro; Eoghan Casey; Michael McGrath; Michael McGrath (2005). Investigating Child Exploitation and Pornography: The Internet, the Law and Forensic Science. Academic Press. p. 159. ISBN 0121631052. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  16. ^ Eric Leberg (1997). Understanding Child Molesters: Taking Charge. Sage Publications. p. 35. ISBN 0761901876. נבדק ב-6 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  17. ^ "The Fantasy Defense". CBS Evening News. 24 במאי 2000. נבדק ב-21 ינו' 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "Online child grooming" (PDF). Australian Institute of Criminology. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2014-01-26. נבדק ב-2013-10-22.