שוחד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שוחד הוא תשלום הניתן בחשאי לנושא תפקיד על מנת שיפעל באופן הנוגד את מטרות תפקידו. מתן שוחד, קבלת שוחד ותיווך לקבלת שוחד הם מעשי שחיתות המטופלים כעבירות פליליות לפי חוק העונשין במדינת ישראל.

מאפייני שוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות עבירת השוחד, כפי שמובאים בסעיף 290 לחוק העונשין:

  • עובד ציבור - על-פי סעיף 34כד לחוק העונשין: ״עובד ציבור - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור״.
  • לוקח שוחד - התמורה - כל דבר שיש בו משום טובת הנאה.
  • בעד פעולה - נדרש קשר סיבתי בין המתת לבין התפקיד. כלומר, על המתת להיות קשורה לתפקיד של עובד הציבור, מונעת או מושפעת מהתפקיד.
  • הקשורה בתפקידו - גם פעולות אחרות הנעשות בקשר עם התפקיד כל עוד יש זיקה לעובדה שמקבל השוחד מכהן בתפקיד פלוני.
  • בכוונה להשיג תוצאה

כדי שתתקיים עבירת השוחד צריך שיתקיימו לפחות שלושה מן היסודות.[1]

דוגמאות למצבים של מתן שוחד:

  • שוחד לשופט, על מנת שיטה את משפטו לטובת אחד הצדדים.
  • שוחד לאיש ציבור, על מנת שיקבל החלטות בתוקף תפקידו באופן הרצוי לנותן השוחד.
  • שוחד לפקיד רגולציה על מנת שיקל בהפעלת הרגולציה על עסקיו של נותן השוחד, או על מנת שיקשה על מתחריו של נותן השוחד עם השתת פרשנות דווקנית של הוראות הרגולציה.
  • שוחד לממונה על רכש, כדי שיבצע את רכישותיו אצל ספק מסוים.

שוחד ניתן בכסף או בשווה כסף, כגון:

  • שימוש ברכושו של נותן השוחד, כגון הצטרפות לטיסה במטוסו של איש עסקים.
  • עריכת עסקה שבה ניתנת למקבל השוחד הנחה מופלגת, מעבר למקובל בעסקה מסוג זה.
  • שוחד מיני - קיום יחסי מין בתמורה לקבלת טובת הנאה.
  • ציפייה להעסקה עתידית, בתגמול גבוה, של איש רגולציה או מחוקק על ידי נותן השוחד לאחר סיום הקדנציה הציבורית.

השוחד במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה אוסרת על השופט לקחת שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ח'); "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ט). רש"י, בפירושו לפסוק בספר שמות, מציין שהאיסור חל אף אם השוחד ניתן כדי לשפוט אמת.

בנבואתו הראשונה מאשים ישעיהו הנביא: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"ג).

בתלמוד נאמר "אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת" ( תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ה, עמוד ב'). בהמשך מומחשת הזהירות שנקטו חכמים גם מאבק שוחד, שהוא מעשה שיש בו רק דמיון לשוחד. מסופר על האמורא שמואל שעבר על גשר. בא אדם ונתן לו יד, לסייע לו במעבר הגשר. אמר לו שמואל: מה מעשיך פה? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לך לדין.

מאוחר יותר הורחב האיסור על קבלת טובת הנאה מבעל דין גם לאחר שהסתיים המשפט. הרמ"א כתב בעניין זה במאה ה-16: "דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו - אסור לו לקבלו".

אף שבתורה מוצג איסור שוחד כאיסור על המקבל, הרחיבו חז"ל איסור זה גם לנותן, בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול".

איסור מתן שוחד וקבלתו מתייחס גם לשופט נכרי, משום שגם בני נח נצטוו על הדינים, ואף להם אסור לקבל שוחד, ומי שמציע להם שוחד, עושה עוולה, וגם גורם להם מכשול.[2]

האיסור לתת שוחד ולקבלו אמור גם ביחס להליכי בחירתם של נבחרי הציבור. בספרות ההלכה, הדבר בא לידי ביטוי מיוחד בעניין בחירת רבנים.[3].

במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחקיקה העוסקת בשוחד ניתן למצוא מרכיבים מחוקים שונים, השפעות ממורשת המשפט העברי, מן המשפט המקובל ומן ההיגיון של חיי היומיום.

תקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הפלילי העות'מאני - סעיפים 67–80 של ספר החוקים הפליליים העות'מאני עוסקים בעבירות השוחד. בסעיף 67 למקבל השוחד יש הגדרה רחבה (ולא רק שופטים ועובדי ציבור) ומטרת הנתינה צריכה להיות על-מנת שיעשה דבר שעליו לא לעשות. הענישה מוגדרת בסעיף 68 שם על מקבל השוחד מוטל עונש של עבודת פרך והחזרת פי שניים ממה שקיבל. נותן השוחד ייתן את סכום השוחד כקנס ובמקרים מסוימים יקבל גם עבודת פרך.

פקודת החוק הפלילי 1936 - הסעיפים העוסקים בעבירות שוחד הם 106–109. בפקודה זו ניתן לראות צמצום של תחולת עבירת השוחד, במובן זה שמדובר באפשרות מתן שוחד לעובדי ציבור בלבד, בניגוד לחוק העות'מאני שכלל גם אנשים פרטיים כפוטנציאל לקבלת שוחד. בפקודה הזו יש עונש אחד גם לנותן השוחד וגם למקבל השוחד ודינו של הפועל בניסיון לשוחד, כמוהו כעבירה המושלמת.

פקודת החוק הפלילי 1944 - עקב קשיים שהתגלו תיקן המחוקק את הסעיף, תוך נתינת פירוט רב לנסיבות השוחד. המטרה העיקרית הייתה להלחם במקבלי השוחד ועל כן החליט המחוקק לוותר על קיום העבירה של מתן שוחד.

המחוקק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד), התשי״ב-1952 - הגדרתו של מקבל השוחד הורחבה ולגבי נותן השוחד, הרי שלאחר שב-1944 בוטלה אחריותו, היא הוחזרה ב-1952, אך העונש המרבי שנקבע על נותן השוחד הוא מחצית העונש הצפוי למקבלו.

חוק העונשין, התשל״ז-1977 - סעיפים 290–297: החוק נותן פירוט לעניין לקיחת שוחד ומתן שוחד, תוך שימת דגש על עניין של ׳עובד ציבור׳. חוק העונשין הגדיר חמישה יסודות לעבירת השוחד: עובד ציבור, לוקח שוחד, בעד פעולה, הקשורה בתפקידו, בכוונה להשיג תוצאה. היסוד הנפשי הדרוש בעבירת השוחד הוא מחשבה פלילית - מודעות בפועל של העבריין לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות.

בעקבות חתימת ישראל על אמנת האו"ם נגד שחיתות ובהתאם לאמנת ה-OECD בדבר המלחמה בשוחד עובדי ציבור זרים בעסקאות בין–לאומיות[4] נוסף בשנת 2008 לחוק העונשין סעיף 291א,[5] האוסר מתן שוחד לעובד ציבור זר. אזרח ישראל ותושב ישראל עומדים לדין על עבירה זו גם אם נעשתה בחו"ל. הרשעה ראשונה לפי עבירה זו נפסקה בשנת 2016, נגד חברה ישראלית שנתנה שוחד לשר הפנים בממלכת לסוטו.[6]

שוחד בידי שרים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השר אריה דרעי נחשד כי קיבל שוחד בסך כולל של 150,000 דולר מאנשי ישיבת 'לב בנים', בין השנים 1984 ל־1990. על פי עד המדינה בתיק, הכספים שולמו בעקבות בקשות מפורשות של דרעי, כאשר הנהלת הישיבה אישרה את העברת הכספים לשם קידום טובות הנאה לישיבה מגורמי שלטון בעתיד. נטען שכספי השוחד הופקדו לחשבונות הבנק של דרעי ושל רעייתו, וכן שימשו לקניית דירות בירושלים ולמימון נסיעות לחו"ל. יחד עמו הועמדו לדין נותני השוחד על פי כתב האישום - אנשי ישיבת לב בנים: יום טוב רובין (גזבר הישיבה), הרב אריה ויינברג (ראש הישיבה) ובנו משה ויינברג.

במרץ 2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בפרשת הולילנד בעבירות של לקיחת שוחד והפרת אמונים, ונגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך מיליון ש"ח, אך לבסוף, ב-29 בדצמבר 2015, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו בפרשת הולילנד, וזיכה אותו מחמת הספק. עם זאת, אולמרט הורשע בגין נטילת שוחד ב"פרשת הזרע", מה שגרר עונש מאסר בפועל של שנה ושבעה חודשים, שאותו החל לרצות ב-15 בפברואר 2016.

בתחילת 2006 הוגש נגד השר לשעבר שלמה בניזרי כתב אישום, שבו הואשם כי קיבל שוחד בהיקף כולל של מיליוני שקלים ממשה סלע, ובתמורה לכך השתמש בסמכותו כשר בממשלה כדי להיטיב עם סלע, יזם שעסק, בין היתר, בגיוס עובדים זרים לישראל. הרב אלבז, פטרונו של בניזרי, הואשם כי יזם את השוחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דליה צמריון חלק, עבירת השוחד, אוצר המשפט, התש"ע 2009
  • דליה צמריון חלק, דרוג עבירת השוחד לאור הערך המוגן, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים
  • דליה צמריון חלק, "מדרגות סולם השוחד", עורך הדין, כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל, אפריל 2010, עמ' 56

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע״פ 574/81 מ״י נ׳ שדמי; ע״פ 355/88 לוי נ׳ מ"י
  2. ^ ראו פירוש הרמב"ן לבראשית לד, יג. ו-שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן יד; פתחי תשובה לשולחן ערוך, שם, ס"ק ג.
  3. ^ אליאב שוחטמן, טוהר השיפוט וטוהר המִנהל הציבורי, גיליון מס' 135 של המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת שערי משפט - פרשת שופטים, תשס"ג, באתר "דעת".
  4. ^ הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 102) (מתן שוחד לעובד ציבור זר), התשס"ח-2008, ה"ח הממשלה 389 מ-11 ביוני 2008
  5. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 99), התשס"ח-2008, ס"ח 2168 מ-21 ביולי 2008
  6. ^ ת"פ 57177-11-16 פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה נגד ניפ גלובל בע"מ, ניתן ב-15 דצמבר 2016

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.