פלורנטיו מסקרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פלורנטיו מסקרה
לידה 1540
ברשה, הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1584 (בגיל 44 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה עוגב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלורנטיו מסקרהאיטלקית: Florentio Maschera;1540-1584) או פיורנצו מסקרה (Maschera, Fiorenzo) היה מלחין, נגן עוגב וכלי קשת איטלקי מסוף תקופת הרנסאנס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלורנטיו מסקרה נולד בעיר ברשה. הוא למד כנראה מאביו ברתולומאו מסקרה, שהועסק כמורה ללטינית לנערים ששרו במקהלת הקתדרלה של ברשה. מסקרה קיבל שיעורי מוזיקה מקלאודיו מרולו בוונציה. בהמשך, בשנת 1557, התמודדו פלורנטיו מסקרה, אנדריאה גבריאלי וקלאודיו מרולו על משרת נגן העוגב בכנסיית סנט מארק בוונציה. לבסוף זכה במשרה זו קלאודיו מרולו.

כתוצאה מכך, פנה מסקרה למציאת תפקיד חדש, ועבודתו הראשונה הייתה כנגן עוגב במנזר "סנטו ספיריטו אין איזולה" בוונציה, שם החל לעבוד (בגיל 17 בלבד) ב-22 באוגוסט 1557 בשכר התחלתי של 180 לירטות. בתקופה זו המשיך ללמוד אצל מרולו. בתחילת המאה ה-17 נבנה עוגב חדש בסגנון הבארוק בקתדרלה של ברשה. ומסקרה נתמנה לנגן העוגב בקתדרלה זו. בתפקיד זה כיהן למשך כל חייו. בונה כלי הנגינה גספארו דה סאלו, תושב ברשה בעצמו, ציין כי מסקרה היה נגן ויולה דה גמבה מעולה. באותה תקופה הייתה ברשה מרכז לבניית כלי נגינה, במיוחד כלי קשת, בדומה גם לעיר מנטואה. מסקרה נחשב לנגן עוגב מחונן ומוכשר, שני רק לקלאודיו מרולו.

בשנת 1584 מת מסקרה בעיר ברשה. את תפקידו בקתדרלה של ברשה תפס אחריו קונסטנצו אטנייטי, המלחין, נגן העוגב ובונה העוגבים, אשר העיד כי מסקרה הצטיין בצליל יפה ומתוק. יוהאן גוטפריד ולתר אף ציין ב"לקסיקון המוזיקלי" שלו (בגרמנית: Musicalisches Lexicon; לייפציג 1732), כי מסקרה היה נגן כלי קשת (כינור, ויולה וויולה דה) גמבה יוצא מהכלל, אשר ניגן לעיתים קרובות בערים רבות בצפון איטליה.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסקרה ידוע בעיקר ב-21 הקנצונות הכליות שלו תחת הכותרת "Il primo libro de canzoni da sonar". קנצונות אלה, לארבעה כלים, כתובות בעיקר במרקם פוליפוני עם מעט מאד מרקם הומופוני. הן כוללות גם קטעי דואטים המופיעים לסירוגין בין זוגות הקולות. האוסף פורסם לראשונה בשנת 1582 אבל לא שרדו ממהדורה זו עותקים. המהדורה הראשונה ששרדה היא משנת 1584. נדפסו בסך הכל שש מהדורות: מ 1582, 1584, 1588, 1593, 1596, 1607 ו 1621. זהו האוסף המוקדם ביותר של קנצונות שיש בידינו (פרט לאלה של וינצ'נטי) ואשר נכתבו במיוחד להרכב כלי ולא עיבודים של יצירות קוליות קודמות.

ברנרד תומאס, במאמרו למהדורה של 5 קנצונות של מסקרה (לונדון, 1977), אף משער שמסקרה המציא את ז'נר הקנצונה. 2 קנצונות נוספות לארבעה כלים מאת מסקרה נדפסו באנתולוגיה של אלסנדרו ראוורי מ 1608, הכוללת 36 יצירות מאת מבחר מלחינים כגון: ג'ובאני גבריאלי, ג'ירולאמו פרסקובלדי, קלאודיו מרולו ועוד. מוקדם יותר פורסמו קנצונות של מסקרה בעיבוד לכלי הפריטה ציטרן בספרו של Paolo Virchi בשם "Citthara tabolatura" וזאת כבר בשנת 1574 עוד לפני המהדורה המודפסת הראשונה של מסקרה עצמו משנת 1582. 12 מיצירות מסקרה הופיעו בעיבודים עתירי קישוטים בספריו של ג'ובני טרצי ללאוטה משנת 1593 ומשנת 1599. יצירות נוספו נדפסו באנתולוגיות שונות באיטליה ובגרמניה. וכן בעיבודים לכלי מקלדת, כמו למשל בטבלטורה של יוהאן וולץ (Johann Woltz) משנת 1607. במהדורה מ 1590 של מסקרה עצמו אף צוין כי היצירות מתאימות לנגינה בעוגב, אף על פי שהן מתאימות לנגינה גם בלאוטה או בהרכבים כליים (של ויולים, חליליות וכו').

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגן העוגב Liuwe Tamminga הקליט מבחר מהקנצונות של מסקרה בנוסח לעוגב יחד עם יצירות לעוגב של מלחינים אחרים בחברת Passacaille records

http://www.passacaille.be/CD.aspx?ID=69

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Eleanor Selfridge-Field, Venetian Instrumental Music, from Gabrieli to Vivaldi. New York, Dover Publications, 1994. ISBN 0-486-28151-5
  • Gustave Reese, Music in the Renaissance. New York, W.W. Norton & Co., 1954. ISBN 0-393-09530-4
  • Fiorenzo Maschera. "Five canzonas for four instruments SATB". London, London Pro Musica Edition, 1977
  • Fiorenzo Maschera. "Libro primo de canzoni ... a quattro voci" : Brescia, 1584". New York : Garland, 1995
  • אלינור סלפרידג'-פילד, "מוזיקה אינסטרומטאלית ונציאנית, מגבריאלי עד ויוואלדי" ניו יורק, הוצאת דובר 1994.
  • גוסטב ריז, "מוזיקה ברנסאנס", ניו יורק, ו.ו. נורטון ושות', 1954.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]