פריז-ברסט-פריז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פריז-ברסט-פריז
Paris–Brest–Paris
Paris-Brest-Paris.jpg
כינוי PBP
מדינות צרפתצרפת  צרפת
סוג רכיבה למרחקים ארוכים
אורך המסלול כ-1200 ק"מ
היסטוריה
התקיים לראשונה מקצועני: 1891
חובבני: 1931
מרוצים עד כה מקצועני: 7
חובבני: 18
מנצח ראשון מקצועני: שארל טרון
חובבני: אלקסיס קוטאר
מנצח אחרון מקצועני: מוריס דיו
חובבני: ביורן לנהרד
שנת מרוץ אחרונה מקצועני: 1951
חובבני: 2015
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תמונתו של שארל טרון בעמוד הראשון של לה פטי ג'ורנל, מ-26 בספטמבר 1891, לאחר ניצחונו.

פריז–ברסט–פריזצרפתית: Paris–Brest–Paris ובקיצור: PBP) הוא אירוע של רכיבת אופניים למרחק ארוך. במקורו היה מרוץ אופניים למרחק של כ-1,200 ק"מ, מהעיר פריז, בירת צרפת לעיר ברסט ובחזרה לפריז. תחילת המרוץ הייתה בוולודרום הלאומי הממוקם בסן קנטן אן איוולין. המירוץ אירע לאחרונה במתכונת תחרותית בשנת 1951, והמירוץ אירע לאחרונה החל מה- 16 באוגוסט ועד ה-20 באוגוסט 2015.

החל משנת 1931 הופרד המירוץ לשני מרוצים ורוכבי אופניים חובבים הופרדו מרוכבי האופניים המקצועיים, ונערכים שני אירועים: במסגרת הראשון (אירוע מסוג ברווט (brevet)) נדרשים הרוכבים לרכב את המרחק בפרק זמן של 90 שעות, אך ללא תחרות. אירוע זה מתקיים אחת לארבע שנים. השני הוא מרוץ מסוג אודאקס (audax), המתקיים אחת לחמש שנים במסגרתו נדרשת קבוצה של רוכבים לסיים את המסלול. ב-1931 היו בפועל שלוש תחרויות עצמאיות החולקות את אותו המסלול.

הברווט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לאירוע ברווט אחרים, נדרשים הרוכבים לסיים את המסלול בלא תמיכה. עליהם לקנות מצרכי מזון במהלך המסלול, ותמיכה לרוכבים אסורה. הרוכבים ממעטים לישון, ונמים לצד הדרך זמן קצר ככל האפשר על מנת להשלים את המסלול בזמן הנדרש.

על מנת להשתתף בברווט פריז-ברסט-פריז, על הרוכבים להשלים סדרת מרוצי ברווט קודמים באותה שנה קלנדרית. כאשר סדרת המירוצים כוללת מירוצים למרחקים של 200 ק"מ, 300 ק"מ, 400 ק"מ ו- 600 ק"מ (אולם הרוכבים רשאים להשלים מרחקים גדולים יותר באותה תקופה נדרשת).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר גיפאר עורך העיתון לה פטי ג'ורנל ייזם לראשונה את מרוץ פריז-ברסט וחזרה.

1891[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוץ פריז-ברסט-פריז היווה למעשה מבחן אמינות ליצרני אופניים. גיפאר כתב מאמרי מערכת על הרוכבים הנושאי עימם מזון וביגוד למירוץ ואשר משלימים את כל מסלולו עם אותם אופניים מבלי להחליפם.

207 משתתפים השתתפו במירוץ הראשון, ורק צרפתים הורשו להשתתף.

במירוץ הראשון שנערך בשנת 1891 זכה שארל טרון שרכב בחסות מישלן כשהוא מסיים את המירוץ ב-71 שעות ו-22 דקות. בסופו של דבר, 99 מתוך 207 המשתתפים סיימו את המירוץ.

המירוץ הביא תפוצה רבה והצלחה רבה לעיתון לה פטי ג'ורנל. יחד עם זאת, הלוגיסטיקה המורכבת של המירוף הביאה את מארגניו להחליט לקיימו אחת לעשר שנים.

1901[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1901 מרוץ פריז-ברסט  התקיים בחסות העיתון L ' auto-Velo, שנערך על ידי אנרי דסגרנג'. לראשונה, בשנה זו הופרדו החובבנים מהרוכבים המקצועיים. המנצח היה מוריס גארן שסיים ב-52 שעות את המרוץ בו השתתפו 112 רוכבים מקצועיים. במרוץ החובבני סיים משתתף בן 65 את המירוץ לאחר 200 שעות.

בעקבות הצלחת המרוץ הציע העיתון L ' auto לקיים מרוץ גדול אף יותר - הטור דה פראנס, שהתקיים לראשונה בשנת 1903 ביוזמתו של דסגרנג'.

1911[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרוץ פריז-ברסט השלישי התקיים בשנת 1911.  הזוכה, סיים את המרוץ בזמן של 50 שעות ו-13 דקות.

1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921, בעקבות מלחמת העולם הראשונה התקיים המירוץ בהשתתפות 43 רוכבים מקצועיים ו-65 חובבים. הזוכה במירוץ היה לוסין מוטייה, שסיים ב-55 שעות ו- 7 דקות.

1931[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1931 שונו כללי התחרות, והחל המירוץ הקבוצתי, בו השתתפות קבוצות של 10 רוכבים. במרוץ היחידים זכה האוסטרלי יוברט אופרמן, שסיים את המירוץ ב-49 שעות ו-21 דקות, על אף הגשם השוטף שהתקיים במהלך המירוץ. אופרמן אכל במהלך המירוץ בעיקר סלרי.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מלחמת העולם השנייה נדחה המירוץ לשנת 1948, עת כתב העת L'Equipe נתן חסות למירוץ בו זכה אלבר הנדיקס מתוך 52 רוכבים מקצועיים שהשתתפו.

1951[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 זכה מוריס דיו במירוץ, שהוא מסיים בזמן שיא של 38 שעות ו-55 דקות, שיא אשר טרם נשבר. הייתה זו השנה האחרונה בה התקיים מרוץ של רוכבים מקצועיים.

אירוע חובבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1956 ו- 1961 נרשמו רוכבים מקצועיים מעטים לתחרות, ונערכו תחרויות רוכבים חובבנים בלבד (בהם השתתפו מאות רוכבים). 

בין השנים 1956 ו- 1975 נערכה התחרות מידי חמש שנים.

זוכי התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לאירוע ברווט אחרים, נדרשים הרוכבים לסיים את המסלול בלא תמיכה. עליהם לקנות מצרכי מזון במהלך המסלול, ותמיכה לרוכבים אסורה. הרוכבים ממעטים לישון, ונמים לצד הדרך זמן קצר ככל האפשר על מנת להשלים את המסלול בזמן הנדרש.

על מנת להשתתף בברווט פריז-ברסט-פריז, על הרוכבים להשלים סדרת מרוצי ברווט קודמים באותה שנה קלנדרית. כאשר סדרת המירוצים כוללת מירוצים למרחקים של 200 ק"מ, 300 ק"מ, 400 ק"מ ו- 600 ק"מ (אולם הרוכבים רשאים להשלים מרחקים גדולים יותר באותה תקופה נדרשת).

תמונתו של שארל טרון בעמוד הראשון של לה פטי ג'ורנל, מ-26 בספטמבר 1891, לאחר ניצחונו.

זוכי התחרות המקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר גיפאר עורך העיתון לה פטי ג'ורנל ייזם לראשונה את מרוץ פריז-ברסט וחזרה.

שנה זוכה קבוצה זמן מקום שני מקום שלישי
1891 צרפתצרפתשארל טרון (Charles Terront) Bayonne 71 שעות 22 דקות  צרפתצרפתפייר ג'ייל-לאבאל (Pierre Jiel-Laval) צרפתצרפתאנרי קוליבוף (Henri Couillibeuf)
1901 איטליהאיטליה מוריס גארן (Maurice Garin( La Française 52 שעות צרפתצרפתגאסטון ריוויר (Gaston Rivierre) צרפתצרפת איפוליטה אוקוטורייה (Hippolyte Aucouturier)
1911 צרפתצרפתאמיל ג'ורג'ה (Émile Georget) Coureur de vitesse 50 שעות 13 דקות. צרפתצרפתאוקטב לאפיז (Octave Lapize) צרפתצרפתארנס פול (Ernest Paul)
1921 בלגיהבלגיהלואי מוטיאה (Louis Mottiat) Coureur de vitesse 55 שעות 7 דקות צרפתצרפתאז'ן כריסטוף (Eugène Christophe) בלגיהבלגיה אמיל מאסון האב (Émile Masson senior)
1931 אוסטרליהאוסטרליהיוברט אופרמן (Hubert Opperman) Alleluia-Wolber 49 שעות 21 דקות  בלגיהבלגיהליאון לוייה (Léon Louyet) איטליהאיטליהז'וזפה פנצ'רה (Giuseppe Pancera)
1948 בלגיהבלגיהאלבר אנדריקס (Albert Hendrickx) עצמאי 41 שעות 36 דקות 42 שניות בלגיהבלגיהפרנסואה נוויל (François Neuville) איטליהאיטליהמאריו פאציו (Mario Fazio)
1951 צרפתצרפת מוריס דיו (Maurice Diot) Mercier - Hutchinson 38 שעות 55 דקות. צרפתצרפתאדואר מולר (Édouard Muller) צרפתצרפתמרסל אנדריקס (Marcel Hendrickx)

זוכי התחרות החובבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה זוכה זמן
1931 צרפתצרפתאלקסיס קוטאר (Alexis Cottard) 68 שעות 30 דקות
1948 צרפתצרפתז'ו רוטן (Jo Routens) 49 שעות 20 דקות
1951 צרפתצרפתז'ו רוטן (Jo Routens) 47 שעות 54 דקות
1956 צרפתצרפתז'ו רוטן (Jo Routens ) 50 שעות 29 דקות
1961 צרפתצרפתז'אן פואס (Jean Fouace) 46 שעות 18 דקות
1966 צרפתצרפתרובר דמילי ומוריס מקודייר (Robert Demilly & Maurice Macaudiere) 44 שעות 21 דקות
1971 בלגיהבלגיהארמן דה מנק (Herman De Munck) 45 שעות 39 דקות
1975 צרפתצרפתאיב כהן (Yves Cohen) 43 שעות 27 דקות
1979 צרפתצרפתפייר בליידייה (Pierre Baleydier) 44 שעות  1 דקה
1983 בלגיהבלגיהארמן דה מנק (Herman De Munck) 43 שעות 24 דקות
1987 ארצות הבריתארצות הברית סקוט דיקסון (Scott Dickson) 44 שעות 5 דקות
1991 ארצות הבריתארצות הברית סקוט דיקסון (Scott Dickson) 43 שעות 42 דקות
1995 ארצות הבריתארצות הברית סקוט דיקסון (Scott Dickson) 43 שעות 20 דקות
1999 צרפתצרפתפליפ דפלייה (Philippe Deplaix) וכן

צרפתצרפת כריסטוף בוקה (Christophe Bocquet)

44 שעות 22 דקות
2003 בלגיהבלגיהמארק לוק (Marc Leuckx) וכן

צרפתצרפת חמישה צרפתים נוספים

42 שעות 40 דקות
2007 צרפתצרפתמישל מינג'אן (Michel Mingant) 44 שעות 33 דקות
2011 צרפתצרפת כריסטוף בוקה (Christophe Bocquet) 44 שעות 13 דקות
2015 גרמניהגרמניהביורן לנהרד (Björn Lenhard) 42 שעות 26 דקות

מאפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארי ברסט מקפה קדוש בירושלים.

המאפה פריז–ברסט, קינוח בעל צורה עגולה המזכירה צמיג או גלגל, נוצר בשנת 1910[1] כדי להנציח את התחרות. המאפה הפך פופולרי בקרב המשתתפים בשל הערך הקלורי הגבוה שלו, וכיום הוא נפוץ בכל רחבי צרפת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פריז-ברסט-פריז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]