טור דה פראנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טור דה פראנס
Le Tour de France
סמליל המרוץ
סמליל המרוץ
מדינות צרפתצרפת צרפת ומדינות נוספות
סוג מרוץ קטעים - גרנד טור
אורך המסלול כ-3,400 ק"מ. נע בעבר בין 2,428 ל-5,745 ק"מ
חודש יולי
משך שלושה שבועות
עונה נוכחית טור דה פראנס 2023
היסטוריה
התקיים לראשונה 1903
מרוצים עד כה 109 (נכון ל-2022)
מנצח ראשון צרפתצרפת מוריס גארן
מוביל במספר הניצחונות
מוביל מנצחי הקטעים בלגיהבלגיה אדי מרקס, בריטניהבריטניה מארק קוונדיש - 34 קטעים
מנצח אחרון דנמרקדנמרק יונאס וינגגור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דבוקת רוכבי אופניים במרוץ הטור דה פראנס 2005

הטור דה פראנסצרפתית: Tour de France) הוא מרוץ אופני כביש היוקרתי ביותר בעולם, המתקיים מאז 1903. התחרות נערכת פעם בשנה ברחבי צרפת בחודש יולי. ב"טור" משתתפים מיטב הרוכבים מכל רחבי העולם. המרוץ זוכה לפופולריות ובעקבות כך גם לחשיפה תקשורתית גדולה.

שערוריות השימוש בסמים, המתפרסמות מפעם לפעם בהקשר למרוץ, מטילות, לדעת חלק מאוהדי הספורט, צל כבד על ה"טור" כולו.

המסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרוץ הוא מרוץ קטעים הנמשך כשלושה שבועות. אורכו של מסלול המרוץ, החל מ-2001[1], הוא כ-3,400 קילומטרים. בתחילת דרכו של המרוץ היה אורכו רק 2,428 ק"מ, אך לאחר כמה שנים, המרחק גדל והגיע לשיא של 5,745 ק"מ ב-1926. הרוכבים גומאים מרחק זה ב-22–23 ימים, בקצב של קטע אחד ביום (21 קטעים או 20 קטעים ופרולוג). במשך המרוץ יש שני ימי מנוחה נפרדים. באורך הכללי של המרוץ ובאורך קטעי המרוץ חלו שינויים לאורך ההיסטוריה. במרוץ הראשון היו רק 6 קטעים בני כ-400 ק"מ כל אחד. בהמשך גדל מספר הקטעים ולשיאו הגיע בשנים 1971 ו-1987 עת המרוץ כלל 25 קטעים יומיים. במרבית הקטעים מוזנקים כל הרוכבים יחד, ובמספר ימים נערכים מרוצים נגד השעון, בהם מוזנקים הרוכבים בזה אחר זה. לרוב, קיים גם קטע אחד של מרוץ קבוצתי נגד השעון בו מוזנקת כל קבוצה לחוד ורוכבת במבנה קבוצתי את כל הקטע. בסך הכול מתחרות בטור 22 קבוצות בנות 9 רוכבים כל אחת. בשנת 2013 הגיע הטור למירוץ ה-100, שכן בשל שתי מלחמות העולם (1914–1918, 1939-1945) הצטברו 10 שנים שבהן הטור לא הוזנק.

עד שנת 1950 הוזנק תמיד המרוץ בפריז וגם הסתיים בה. מאז, המרוץ מסתיים תמיד בשדרות האליזה שבפריז, אך מוזנק בכל שנה בעיר אחרת. לעיתים, אף מחוץ לצרפת. הזינוק למרוץ נחשב כאירוע יוקרתי מאוד וערים רבות באירופה כולה, ואף מחוץ לאירופה, מנסות את מזלן בהתמודדות על הכבוד.

ב-2014 הוזנק המירוץ באנגליה[2].

גם הערים והעיירות בהן נקבעות נקודות היציאה והסיום של הקטעים השונים במרוץ זוכות לפרסום. מקומות אלה צפויים להשבחה כלכלית כיוון שהמרוץ מושך אליו אוהדים ותיירים רבים. לכן גם כאן קיימת התמודדות על הזכות לארח את ה"טור". בהתאם, מסלול המרוץ נקבע כמעט שנה מראש, כדי לאפשר לערים הנבחרות להתכונן לאירוע.

מסלול המרוץ הוא השמרני והקבוע ביותר מבין שלושת הגרנד טורים. בדרך כלל, השבוע הראשון של המרוץ מתרחש במרכז ובצפון צרפת והוא מאופיין בקטעים מישוריים. זוהי ההזדמנות של הרוכבים הזוטרים לנסות את מזלם בבריחות. מצד שני, נמצאות הקבוצות של המאיצים המפורסמים אשר דואגות לרוב להשיג את הבורחים על מנת לאפשר לכוכביהם להתמודד במרוץ המוני אל קו הסיום. קטעים אלו נערכים לעיתים על כבישים כפריים וצרים, דבר שגורם לעצבנות רבה בקרב הרוכבים, למאבקים על מיקום בתוך דבוקת הרוכבים ולנפילות רבות.

חלקו השני של המרוץ כולל בתוכו את שני המכשולים העיקריים: הרי האלפים והרי הפירנאים. בחלק מהשנים האלפים קודמים לפירנאים ובחלק מהשנים הסדר הוא הפוך. בכל אחד מגושי ההרים הללו קיימות מספר פסגות מפורסמות אשר קנו את שמן עת מרוצים הוכרעו בהן. בכל שנה מקפידים המארגנים כי המסלול יכלול חלק מאותן פסגות מפורסמות. בעת הגעת הרוכבים לפסגות אלו יש עליהן לעיתים מאות אלפי צופים ואוהדים אשר באים לעודד את אליליהם בנקודת השיא של המרוץ. בקטעים ההרריים נקבע מי יהיו הרוכבים שיתמודדו על הבכורה בדירוג הכללי.

בין המפורסמות שבפסגות נמנות:

בין הקטעים ההרריים ישנם קטעים אשר נקראים קטעי מעבר. אלו הם קטעים מישוריים או גבעיים אשר בהם ניתנת לרוב הזדמנות לרוכבים אשר נמצאים כבר בפיגור ניכר בדירוג הכללי, לברוח מהדבוקה ולהילחם על הניצחון בקטע, בזמן שהדבוקה נהנית מיום רכיבה רגוע יותר שיאפשר לרוכבים הבכירים לאגור כח לקראת הקטעים הקשים העומדים בפניהם.

הקטע הנערך לפני הקטע האחרון הוא לרוב מרוץ אישי נגד השעון במרחק של 40–70 ק"מ. בדרך כלל, זהו הקטע המכריע שכן אחריו, למעשה, כבר לא ניתן לשנות את תוצאות המרוץ. הקטע האחרון הוא מעין מצעד ניצחון לרוכבים אשר הצליחו לעבור את המבחן המפרך ולהשלים את המרוץ. בחלקו הראשון של הקטע מצטלמים הרוכבים כאשר הם מברכים איש את יריבו וחברי קבוצת הרוכב המנצח לוגמים כוסיות שמפניה תוך כדי רכיבה. המחצית השנייה של הקטע כוללת שבעה סיבובים בשדרות האליזה בפריז לעיני מאות אלפי צופים. הקטע מוכרע לרוב במאוץ המוני אל קו הסיום והניצחון בקטע זה נחשב כיוקרתי במיוחד.

טור דה פראנס 2004 בזמן הנסיעה בשדרות אליזה בפריז

הרוכבים והקבוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2018, במרוץ משתתפות 22–23 קבוצות, שבכל אחת 8 רוכבים בעלי כישורים שונים ושאיפות שונות, בדרך כלל בכל קבוצה ישנו מוביל, לעיתים שנים או שלושה מובילים ותפקיד שאר הרוכבים הנקראים דומסטיקים, הוא לסייע למובילים. הקבוצות שהשתתפותן במרוץ מובטחת מראש הן 18–19 הקבוצות שמרכיבות את ה-UCI World Tour. כ-5–6 חודשים לפני המרוץ מודיעים המארגנים על 4–5 קבוצות נוספות המקבלות "כרטיס כניסה מיוחד" (Wild Card) המקנה להן את זכות ההשתתפות במרוץ. בבחירה זו מעדיפים המארגנים, בדרך כלל, קבוצות צרפתיות (גם כאשר ישנן קבוצות אחרות שרמתן גבוהה יותר) כדי לשמור על הנופך הצרפתי של המרוץ וכדי לעודד את ספורט אופני הכביש בצרפת. בנוסף, נבחרות קבוצות על פי הישגיהן בחודשים הקודמים לבחירה ועל פי רוכבים כוכבים הנמצאים בשורותיהן.

ואלו כינויי הרוכבים

  • אול אראונדר: (רב גוני) רוכב המצטיין בכל סוגי הקטעים: קטעי הרים, מיאוצים ונגד השעון. רוכבים אלה הם המועמדים לנצח בטור כולו - בחולצה הצהובה.
  • מאיץ: נקרא גם ספרינטר רוכב המתמחה במיאוצים. בעלי שריר ארבע ראשי מפותח, בדרך כלל גדולי גוף, ישיגו את ניצחונותיהם במיאוצים המוניים, שהם בדרך כלל בקטעי מישור. רוכבים אלו שואפים להשיג את החולצה הירוקה.
  • מטפס: רוכב המתמחה בקטעי הרים. בדרך כלל קטני גוף וחזקים מאוד. ישיגו את ניצחונותיהם בעליות בהרים. רוכבים אלו מועמדים לזכות בחולצה המנוקדת.
  • שען: רוכב המתמחה במרוץ נגד השעון, רכיבה לבד ללא עזרת הקבוצה, ישיגו את ניצחונותיהם בקטעי נגד שעון.
  • פועל: נקרא גם דומסטיק. (domestique) רוכב בקבוצה, שתפקידו להביא את המוביל לניצחון. חוסם עבורו את הרוח, מגיש לו בקבוקי שתייה ואף נותן לו גלגל או מחליף איתו אופניים במקרה של תקלה.

המנצח והחולצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המרוץ מוענק פרס למנצח בכל קטע יומי. ניצחון בקטע יומי בטור דה פראנס הוא משאת נפשו של כל רוכב מקצועני ונחשב להישג בפני עצמו. למעשה, חלק מהקבוצות מכוונות את מאמציהן אך ורק לזכייה בקטעים בודדים. המנצח ב"טור" כולו הוא הרוכב בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר. המנצח בטור דה פראנס נחשב לרוב כרוכב האופניים הטוב בעולם. כדי לזכות במרוץ, על המנצח לגלות עליונות בשני התחומים העיקריים במרוץ: טיפוס בהרים ורכיבה נגד השעון.

החולצות אותן לובשים הרוכבים במהלך המרוץ הן:

החולצה הצהובה החולצה הצהובה - הרוכב המוביל בדירוג הכללי (בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר) לובש חולצה צהובה על מנת לזהותו.

החולצה המנוקדת החולצה המנוקדת - חולצה לבנה בעלת נקודות אדומות - הרוכב המוביל בצבירת נקודות המוענקות לרוכבים אשר חוצים ראשונים את הפסגות השונות במהלך המרוץ בקטעים ההרריים, כשחלוקת הנקודות נקבעת לפי קטגוריות-הקושי של הטיפוס: 1-4 (4 הקל ביותר ו-1 הקשה ביותר) ו-HC ("מעבר לדירוג", הגבוהה ביותר). חולצה זו נקראת גם חולצת "מלך ההרים".

החולצה הירוקה החולצה הירוקה - הרוכב אשר צבר את מרב הנקודות המוענקות במרוצי ביניים במהלך המרוץ ובמאוץ אל קו הסיום.

החולצה הלבנה החולצה הלבנה - הרוכב הצעיר, אשר גילו אינו עולה על 25 שנים (ב-1 בינואר של שנת המרוץ), בעל הזמן המצטבר הקצר ביותר.

חולצת הרוכב התחרותי הרוכב אשר מוביל בנקודות, אשר מוענקות על ידי צוות שופטים, על רכיבה אגרסיבית בקטעי המרוץ, לובש מספר גב לבן עם רקע אדום (בניגוד לשאר הרוכבים שמספר הגב שלהם הוא שחור עם רקע לבן).

  • מתקיימת תחרות בין הקבוצות על תואר הקבוצה הטובה ביותר. בתחרות זו נמדדים לכל קבוצה בכל קטע, זמניהם של שלושת רוכביה המהירים באותו קטע. הזמן המצטבר המינימלי בכל הקטעים מזכה את הקבוצה בתואר. הקבוצה המובילה בדירוג תרכב ביום המחרת עם מספר שחור על רקע צהוב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום הטור הראשון. מוריס גארן, המנצח, עומד וידיו משולבות.

הטור דה פראנס נוצר כאירוע של קידום מכירות על ידי אנרי דגראנז' שהיה אחד המייסדים והעורך של העיתון "ל'אוטו" (העיתון שקדם לעיתון ל'אקיפ). דגראנז' רצה לתת תשובה למרוצי האופניים "פריז-ברסט" ו"פריז-בורדו" שהיו בחסותו של עיתון מתחרה. הרעיון למרוץ סביב צרפת הועלה בפגישה בבית קפה בפריז בנובמבר 1902.

הטור הראשון יצא לדרכו בשנת 1903 ואמנם, הרעיון הצדיק את עצמו והעיתון שתפוצתו הייתה עד אז - 25,000 עותקים, הגיע ל-65,000 עותקים לאחר המרוץ. ב-1908 הגיע העיתון כבר לתפוצה של רבע מיליון עותקים. דגראנז' ניסה ליצור תחרות שתבליט את ספורטאי העל שמסוגל לעמוד בתנאים לא אנושיים. בשנים הראשונות של המרוץ קטעי המרוץ היומיים היו לרוב באורך של מעל 400 ק"מ ונדרשו לרוכבים 17–20 שעות כדי לסיימם. רוב הדרכים היו דרכי עפר והרוכבים נדרשו לספק לעצמם אוכל, משקה ותמיכה טכנית. באופן טבעי, חלק גדול מהמתחרים בשנים הראשונות היו כורי פחם שהיו מורגלים בעבודה פיזית קשה לאורך שעות רבות ואשר חיפשו מוצא מעיסוקם הקודם.

מלאת מאה שנה לקיום המרוץ צוינו בטקס חגיגי בפריז בשנת 2003.

במהלך שנים אלו זכו בטור רוכבים אגדיים כז'אק אנקטיל וברנאר אינו הצרפתים, אדי מרקס הבלגי ומיגל אינדוראין הספרדי, שניצחו ב"טור" חמש פעמים כל אחד.

שערוריות השימוש בסמים שהגיעו לשיא ב-1998 במה שכונה פרשת פסטינה, הטילו צל כבד על ה"טור" ועוררו שאלות קשות לגבי המשך המפעל בשנים הבאות. למרות זאת, המרוץ המשיך וצבר פופולריות ופרסום, בין היתר, בעקבות רצף ניצחונותיו של לאנס ארמסטרונג במרוץ, שנפסלו כולם עקב שימוש בסמים. לאחר פרישת ארמסטרונג, בשנת 2006, התפוצצה פרשת מבצע פוארטו שבעקבותיה הושעו רוכבים רבים מהשתתפות בטור. לאחר סיום המרוץ, התברר כי הזוכה פלויד לאנדיס השתמש גם הוא בסמים, והתואר נשלל ממנו. ב-2007 הודח המוביל מיכאל רסמוסן שהיה קרוב לזכייה, לאחר שהתברר כי נעדר ממספר בדיקות סמים. בעקבות כך נטל במקומו אלברטו קונטדור את ההובלה והמשיך לזכייה במרוץ.

טענות על שימוש בחומרים אסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות קשות נשמעות על שימוש רב בסמים אסורים וחומרים ממריצים על ידי רוכבים ב"טור". בשנים האחרונות הוחמר הפיקוח על כך ורוכבים הודחו וסולקו מה"טור" בגין שימוש בחומרים כאלו. במיוחד התפרסמה בהקשר זה "פרשת פסטינה" שהתרחשה בשנת 1998 כאשר במהלך המרוץ, נתגלתה כמות גדולה של חומרים ממריצים אסורים ברכב הקבוצה הצרפתית פסטינה, שנחשבה אז לאחת מהקבוצות הבכירות ביותר בספורט. כל רוכבי הקבוצה סולקו מהמרוץ. רוכבים אחרים פרשו מהמרוץ כמחאה על טיפול המשטרה והתקשורת בפרשה והיה ספק אם המרוץ יימשך.

בשנת 2006, לאחר שאיבד זמן רב למועמדים האחרים לניצחון בקטע ה-16 במרוץ, התאושש האמריקאי פלויד לאנדיס בצורה מפליאה וזכה בקטע ה-17 של המרוץ בפער גדול. לאחר שזכה בדירוג הכללי במרוץ כולו, פורסם כי בבדיקות השתן שנלקחו ממנו אחר ניצחונו הגדול באלפים, נמצאה כמות טסטוסטרון גבוהה מהרמה המותרת, ולאחר מאבק משפטי ארוך נשלל ממנו התואר והוענק לאוסקר פריירו. הייתה זו הפעם הראשונה של הדחה מהמרוץ של רוכב שזכה במקום הראשון.

ביוני 2012 הרשות לפיקוח על שימוש בסמים בספורט האמריקני (ה-USADA) האשימה את לאנס ארמסטרונג בשימוש בסמים, ועקב כך הוא הושעה מתחרויות רכיבה על אופניים. באוגוסט באותה שנה החליטה הרשות על השעייתו לכל החיים מכל תחרויות רכיבה על אופניים, ושלילת כל התארים בהם ארמסטרונג זכה לאחר ה-1 באוגוסט 1998[3].

מנצחי השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – החולצה הצהובה

הדירוג הכללי (החולצה הצהובה)

קטגוריית הנקודות (החולצה הירוקה)

ערך מורחב – קטגוריית הנקודות בטור דה פראנס
תור הוסהובד רוכב בחולצה הירוקה (טור דה פראנס 2009). הוסהובד ניצח פעמיים בקטגוריה, בשנת 2009 ובשנת 2005.
שנה רוכב ניקוד
1997 גרמניהגרמניהאריק צאבל 350
1998 גרמניהגרמניהאריק צאבל 327
1999 גרמניהגרמניהאריק צאבל 323
2000 גרמניהגרמניהאריק צאבל 321
2001 גרמניהגרמניהאריק צאבל 252
2002 אוסטרליהאוסטרליהרובי מקיוואן 280
2003 אוסטרליהאוסטרליהביידן קוק 216
2004 אוסטרליהאוסטרליהרובי מקיוואן 272
2005 נורווגיהנורווגיהתור הוסהובד 194
2006 אוסטרליהאוסטרליהרובי מקיוואן 288
2007 בלגיהבלגיהתום בונן 256
2008 ספרדספרדאוסקר פריירה 270
2009 נורווגיהנורווגיהתור הוסהובד 280
2010 איטליהאיטליהאלסנדרו פטאקי 243
2011 בריטניהבריטניהמרק קוונדיש 334
2012 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 421
2013 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 409
2014 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 431
2015 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 432
2016 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 470
2017 אוסטרליהאוסטרליהמייקל מת'יוס 370
2018 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 477
2019 סלובקיהסלובקיהפטר סאגאן 316
2020 אירלנדאירלנדסם בנט 380
2021 בריטניהבריטניהמארק קוונדיש 337
2022 בלגיהבלגיהואוט ואן ארט 480
2023 בלגיהבלגיהיספר פיליפסן 377

קטגוריית מלך ההר (החולצה המנוקדת)

ערך מורחב – קטגוריית ההרים בטור דה פראנס
כריסטוף ריבלו, רוכב בחולצה המנוקדת (נקראת במקור: "פולקה דוט") במהלך טור דה פראנס 2013
שנה רוכב קבוצה
1997 צרפתצרפתרישאר וירנק פסטינה - לוטוס
1998 צרפתצרפתכריסטוף רינרו קופידיס
1999 צרפתצרפתרישאר וירנק קבוצת פולטי
2000 קולומביהקולומביהסנטיאגו בוטרו קלמה–קוסטה בלנקה
2001 צרפתצרפתלורן ז'אלאבר CSC–Tiscali
2002 צרפתצרפתלורן ז'אלאבר CSC–Tiscali
2003 צרפתצרפתרישאר וירנק קוויק סטפ
2004 צרפתצרפתרישאר וירנק קוויק סטפ
2005 דנמרקדנמרקמיכאל רסמוסן ראבובאנק
2006 דנמרקדנמרקמיכאל רסמוסן ראבובאנק
2007 קולומביהקולומביהמאוריציו סולר ברלווורלד
2008 ספרדספרדקרלוס סאסטרה[5] 270
2009 ספרדספרדאגוי מרטינז[6] אוסקלטל-אוסקדי
2010 צרפתצרפתאנטוני שארטו טלקום
2011 ספרדספרדסמואל סנצ'ז אוסקלטל-–אוסקדי
2012 צרפתצרפתתומא ווקלר יורופקאר
2013 קולומביהקולומביהנאירו קינטנה מוביסטאר
2014 פוליןפוליןרפא מייקה טינקוף–סקסו
2015 בריטניהבריטניהכריס פרום קבוצת סקיי
2016 פוליןפוליןרפא מייקה טינקוף
2017 צרפתצרפתוורן ברגיל סאנווב
2018 צרפתצרפתז'וליאן אלאפיליפ קוויק סטפ
2019 צרפתצרפתרומן בארדה AG2R La Mondiale
2020 סלובניהסלובניהטאדיי פוגאצ'אר UAE
2021 סלובניהסלובניהטאדיי פוגאצ'אר UAE
2022 דנמרקדנמרקיונאס וינגגור יומבו–ויסמה
2023 איטליהאיטליהג'וליו צ'יקונה לידל-טרק


קטגוריית הרוכב הצעיר המצטיין (החולצה הלבנה)

ערך מורחב – קטגוריית הרוכב הצעיר בטור דה פראנס
איגן ברנל, מנצח טור דה פראנס 2019, לובש את החולצה הלבנה במהלך המרוץ בשנת 2019.
שנה רוכב קבוצה
1997 גרמניהגרמניהיאן אולריך קבוצת טלקום
1998 גרמניהגרמניהיאן אולריך קבוצת טלקום
1999 צרפתצרפתבנואה סלמו Casino–AG2R Prévoyance
2000 ספרדספרדפרנצ'יסקו מנצ'בו בנסטו
2001 ספרדספרדאוסקר סביליה קלמה–קוסטה בלנקה
2002 איטליהאיטליהאיוון באסו פאסה בורטולו
2003 רוסיהרוסיהדניס מנצ'וב Ibanesto.com
2004 רוסיהרוסיהולדימיר קרפטס קבוצת דיסקברי צ'אנל
2005 אוקראינהאוקראינהירוסלב פופוביץ' קבוצת דיסקברי צ'אנל
2006 איטליהאיטליהדמיאנו קונגו למפרה–פונדיטאל
2007 ספרדספרדאלברטו קונטדור קבוצת דיסקברי צ'אנל
2008 לוקסמבורגלוקסמבורגאנדי שלק סקסו בנק
2009 לוקסמבורגלוקסמבורגאנדי שלק סקסו בנק
2010 לוקסמבורגלוקסמבורגאנדי שלק סקסו בנק
2011 צרפתצרפתפייר רולאן קבוצת יורופקאר
2012 ארצות הבריתארצות הבריתטיג'יי ואן גארדרן קבוצת BMC
2013 קולומביהקולומביהנאירו קינטנה מוביסטאר
2014 צרפתצרפתטיבו פינו FDJ
2015 קולומביהקולומביהנאירו קינטנה מוביסטאר
2016 בריטניהבריטניהאדם ייטס אוריקה בייק-אקסצ'יינג'
2017 בריטניהבריטניהסיימון ייטס אוריקה - סקוט
2018 צרפתצרפתפייר לאטור AG2R La Mondiale
2019 קולומביהקולומביהאיגן ברנל קבוצת אינאוס
2020 סלובניהסלובניהטאדיי פוגאצ'אר UAE
2021 סלובניהסלובניהטאדיי פוגאצ'אר UAE
2022 סלובניהסלובניהטאדיי פוגאצ'אר UAE
2023 סלובניהסלובניהטאדיי פוגאצ'אר UAE

דירוג הניצחונות בטור דה פראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיות רוכב שנים
5 צרפתצרפת ז'אק אנקטיל 1957, 1961, 1962, 1963, 1964
בלגיהבלגיה אדי מרקס 1969, 1970, 1971, 1972, 1974
צרפתצרפת ברנאר אינו 1978, 1979, 1981, 1982, 1985
ספרדספרד מיגל אינדוראין 1991, 1992, 1993, 1994, 1995
4 בריטניהבריטניה כריסטופר פרום 2013, 2015, 2016, 2017
3 בלגיהבלגיה פיליפ תייס 1913, 1914, 1920
צרפתצרפת לואיזון בובה 1953, 1954, 1955
ארצות הבריתארצות הברית גרג למונד 1986, 1989, 1990
  • שם מודגש מסמל רוכב אופניים שעדיין פעיל כמקצוען

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במרוץ ב-1987 היה אורך המסלול 4,231 ק"מ ב-25 קטעים. בתחילת 1988 הודיע ה-UCI על הגבלת משך המרוץ לשלושה שבועות. במרוץ ב-1988 היה אורך המסלול 3,282 ק"מ ב-22 קטעים, אולם כבר בראשית שנות ה-90 שב והתארך המסלול למרחק של כ-3,900 ק"מ. בסוף שנות ה-90 המרחק ירד לכ-3,600 ק"מ והחל משנות ה-2000 לא השתנה אורך מסלול המרוץ בצורה מהותית והוא כ-3,400 ק"מ.
  2. ^ אתר למנויים בלבד אמיר ענבר, כריס פרום ואלברטו קונטאדור: החולצה הצהובה קטנה מדי בשביל שנינו, באתר הארץ, 5 ביולי 2014
  3. ^ נשללו כל תאריו של לאנס ארמסטרונג, באתר nrg‏, 24 באוגוסט 2012
  4. ^ לאחר פסילת ניצחונו של קונטדור בפברואר 2012 על ידי בית דין לערעורים בספורט. רשימת המנצחים של האתר הרשמי של המרוץ
  5. ^ במקור ניצח ברנרד קוהל האוסטרי, אך זכייתו נשללה ממנו לאחר פרשיית אמרוץ
  6. ^ במקור ניצח פרנקו פליצוטי האיטלקי, אך ב-2011 הזכייה הועברה למרטינז לאחר פרשיית אמרוץ שפליצוטי נחשד בה