פרנסואז דולטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסואז דולטו
Françoise Dolto
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 6 בנובמבר 1908
הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באוגוסט 1988 (בגיל 79)
הרובע החמישי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Françoise Marguerite Marette עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי רפואת ילדים, פסיכואנליזה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Cimetière de Bourg-la-Reine עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הפקולטה לרפואה של פריז (1939) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג בוריס דולטו עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים קרלוס, קת'רין דולטו עריכת הנתון בוויקינתונים
www.dolto.fr
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרנסואז דולטו (בצרפתית: Françoise Dolto; ‏ 1908–1988) הייתה רופאת ילדים ופסיכואנליטיקאית צרפתית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דולטו נולדה בשם פרנסואז מארט (Marette) למשפחת מלוכה ימנית אמידה וקתולית-מסורתית בפריז. אימה, Suzanne Demmler, הייתה ביתו של מהנדס, ואביה, Henri Marette, היה מהנדס גם הוא, שהפך בהמשך לתעשיין. דולטו הייתה הבת הרביעית במשפחה של שבעה.

כתינוקת טופלה לעיתים קרובות על ידי אחות אירית; הוריה היו צריכים ללמוד לדבר באנגלית כדי לגרום לה לחייך. הוריה פיטרו את האחות כאשר היא הייתה בת שמונה חודשים. אליזבת רודינסקו (Élisabeth Roudinesco) תארה את החינוך המסורתי אותו קיבלה כמאוד קתולי, ימני-קיצוני.

המורה האישי שלה קיבל הכשרה בשיטות של Friedrich Froebel. כשהיא הייתה בת שמונה, הדוד והסנדק שלה Pierre Demmler מת במלחמת העולם הראשונה. כשהיא הייתה בת 12, היא הושפעה מאוד ממות אחותה הגדולה ז'קלין, שהייתה הבת המועדפת על אימה. אימה שקעה לתוך מצב של דיכאון והאשימה אותה על כך שלא התפללה מספיק על חיי אחותה. אימה של דולטו הרגישה שלבנות אין אופק אחר אלא זה של נישואין, ולכן אסרה עליה להמשיך בלימודיה. בגיל 16 היא התעמתה עם אימה, שלא רצתה שתעשה בגרות מכיוון שזה ימנע ממנה להינשא. למרות זאת, דולטו החלה לימודיה ב- Lycée Molière בפריז וסיימה את התואר הראשון בפילוסופיה ב-1924–1925. ב-1930 היא קיבלה תואר בסיעוד. שנה לאחר מכן, היא החלה את לימודי הרפואה ביחד עם אחיה פיליפ, כשהיא "משלמת את לימודיה עם הכסף אותו הרוויחה".[1]

דולטו נחשבה על ידי מישל פוקו לאחת החותמות הבולטות על העצומה הצרפתית נגד החוקים שעסקו בגיל ההסכמה (French petition against age of consent laws).[2]

לדולטו נולדו שלושה ילדים: קרלוס (1943-2008); גרגואר (1944-) וקתרין (1946-).

קברה של דולטו

דולטו חלתה במחלת ריאות ב-1984. היא נפטרה ב-25 באוגוסט 1988 ונקברה בבית הקברות Bourg-la-Reine לצד בעלה בוריס. זהו גם מקום קבורתו של בנם, קרלוס, שנפטר ב-2008. על מצבתה כתוב: "אל פחד!"[3]

פסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1932 מארק שלומברגר הציג את דולטו בפני הפסיכואנליטיקאי רנה לפורג (Laforgue), שכבר החל לטפל באחיה פיליפ שנה קודם לכן. היא הייתה שותפה בתחילת הפרוידיאניזם הצרפתי. בסוף פברואר 1934, היא החלה אנליזה של שלוש שנים עם לפורג, שהייתה לו השפעה גדולה על חייה,[4] בכך שעזר לה להשתחרר מהנוירוזה שלה - הקשורה להשכלתה, למקורותיה ולאימה הדיכאונית. לפורג חשב שלדולטו ישנה נטייה לאנליזה והציע לה להפוך לאנליטיקאית, רעיון אותו היא דחתה בהתחלה שכן הקדישה את עצמה לרפואה.

במהלך הכשרתה הרפואית, תוך שהיא עובדת עם ד"ר ג'ורג' הויאר, היא פגשה את סופי מורגנשטרן, שהייתה הראשונה שטיפלה בילדים בצרפת באמצעות הפסיכואנליזה, ושהפכה ברבות הימים למנטורית שלה.[5] דולטו החלה להקשיב לילדים חולים שהגיעו אליה לטיפול, והחלה להתמחות בפסיכולוגיה של ילדים, כרופאת ילדים פסיכואנליטית.[6] המטופלים שלה היו בעיקר ילדים שסבלו מפסיכוזות, שאיתם היא החלה לפתח את אופן הטיפול הייחודי שלה.[7]

ההתמחות שלה הייתה ללמוד על השלבים המנטליים המוקדמים של תינוקות וילדים, ובעיקר בהתנסויות הראשונות שלהם בתקשורת באמצעות גופם. היא הדגישה את ההיבטים הגופניים של הדיאדה אם-תינוק, והדגישה את החשיבות שבתצפית ובהבנה של אופני התקשורת שבהם משתמשים ילדים עם בעיות פסיכולוגיות, לקויות למידה וקשיים חברתיים. עבודתה על דימוי-הגוף הלא מודע - האופן שבו ילדים משתמשים בשפת-גוף לפני השפה האקטואלית - הייתה בעלת השפעה מיוחדת,[8] שאחר כך עברה פיתוח נוסף על ידי מוד מנוני. לאחרונה עבודתה תורגמה לאנגלית על ידי Francoise Hivernel.[9]

דולטו הייתה ידידה קרובה ובת ברית של ז'אק לאקאן, אותו ליוותה בהקמת ה- École Freudienne de Paris. היא טענה ש"זה היה בקרב אלה שעברו אנליזה אצל לאקאן שמצאתי את היכולת הטובה ביותר להבין ילדים... ונכונות להבין את הצרכים של הילדים, אפילו הצעירים ביותר, כסובייקטים בעלי איווי להתבטא".[10]

ביבליוגרפיה (בצרפתית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Psychanalyse et pédiatrie, medical thesis, 1971
  • Le Cas Dominique, Éditions du Seuil (éd. du Seuil), Paris, 1971; engl. Dominique: Analysis of an Adolescent, Souvenir Press, 1974
  • L'Évangile au risque de la psychanalyse (interviewed by Gérard Sévérin, philosopher, theologian, psychanalyst), éd. Jean-Pierre Délarge, 1977
  • Au jeu du désir, éd. du Seuil, Paris, 1981
  • Séminaire de psychanalyse d’enfants (coop. Louis Caldaguès), éd. du Seuil, Paris, 1982, ISBN 2-02-006274-72-02-006274-7
  • Sexualité féminine, éd. Scarabée/A. M. Métailié, 1982
  • L'image inconsciente du corps, éd. du Seuil, Paris, 1984. ISBN 2-02-018302-12-02-018302-1
  • Séminaire de psychanalyse d’enfants (coop. Jean-François de Sauverzac), éd. du Seuil, Paris, 1985, ISBN 2-02-008980-72-02-008980-7
  • Solitude, éd. Vertiges, Paris, 1985, ISBN 2-86896-026-X2-86896-026-X
  • La Cause des enfants, éd. Robert Laffont, Paris, 1985, ISBN 2-221-04285-92-221-04285-9
  • Enfances, Paris, 1986
  • Libido féminine, éd. Carrère, Paris, 1987
  • L'Enfant du miroir (with Juan David Nasio), éd. Rivages, Paris, 1987, ISBN 2-86930-056-52-86930-056-5
  • La Cause des adolescents, éd. Robert Laffont, Paris, 1988
  • Quand les parents se séparent (coop. Inès de Angelino), éd. du Seuil, Paris, 1988, ISBN 2-02-010298-62-02-010298-6; engl. When Parents Separate, David R Godine Pub, 1997
  • L'Échec scolaire, éd. Vertiges du Nord, 1989
  • Autoportrait d'une psychanalyste, éd. du Seuil, Paris, 1989
  • Paroles pour adolescents ou le complexe du homard, éd. Hattier, 1989
  • Lorsque l'enfant paraît, éd. du Seuil, Paris, 1990
  • Les Étapes majeures de l'enfance, éd. Gallimard, Paris, 1994
  • Les Chemins de l'éducation, éd. Gallimard, Paris, 1994
  • La Difficulté de vivre, éd. Gallimard, Paris, 1995
  • Tout est langage, éd. Gallimard, Paris, 1995
  • Le sentiment de soi : aux sources de l'image et du corps, éd. Gallimard, Paris, 1997
  • Le Féminin, éd. Gallimard, Paris, 1998
  • La vague et l'océan : séminaire sur les pulsions de mort (1970-1971), éd. Gallimard, Paris, 2003
  • Lettres de jeunesse : correspondance, 1913-1938, éd. Gallimard, Paris; revized and augmented in 2003, ISBN 2-07-073261-42-07-073261-4
  • Une vie de correspondances : 1938-1988, éd. Gallimard, Paris, 2005, ISBN 2-07-074256-32-07-074256-3
  • Une psychanalyste dans la cité. L'aventure de la Maison verte, éd. Gallimard, Paris, 2009, ISBN 978-2-07-012257-8978-2-07-012257-8

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנסואז דולטו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Élisabeth Roudinesco, Histoire de la psychanalyse en France, Paris, Seuil, 1986, p. 169.
  2. ^ Sexual Morality and the Law, Chapter 16 of Politics, Philosophy, Culture –Interviews and Other Writings 1977-1984. Edited by Lawrence D. Krizman. New York/London: 1990, Routledge, ISBN 0-415-90149-9, p.275
  3. ^ Guillerault, Gérard (2008). Comprendre Dolto: Une éthique positive du désir. Armand Colin. p. 38.
  4. ^ E. Roudinesco, Jacques Lacan (2005) p. 235
  5. ^ Elisabeth Roudinesco et Michel Plon,, Paris, Fayard, , p. 340
  6. ^ E. Roudinesco, Jacques Lacan (2005) p. 237-8
  7. ^ Élisabeth Roudinesco, Histoire de la Psychoanalyse en France, éd. du Seuil, Paris, 1986, p. 170.
  8. ^ Dolto
  9. ^ Dolto, Francoise (2013). Psychoanalysis and Paediatrics. Key Psychoanalytical concepts with sixteen Clinical Observations of Children. Karnac, London. p. 239. ASIN B00B9LFTPA. ISBN 978-1855758124.
  10. ^ Quoted in E. Roudinesco, Jacques Lacan (2005) p. 237-8
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרנסואז_דולטו&oldid=38434897"