יצחק לאור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יצחק לאור
אין תמונה חופשית
לידה 11 באפריל 1948 (בן 70)
עיסוק משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית
פרסים פרס היצירה לסופרים עבריים
פרס ברנשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
yitzhaklaor.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות ישראלי, וכמו כן פובליציסט ופעיל שמאל רדיקלי.

יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בבית כלא צבאי בשנת 1972. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק לאור נולד בפרדס חנה. אביו, יוזף לאופר, היה צאצא למשפחה מגליציה שנולד בעיר הגרמנית בילפלד ובעל השקפות סוציאליסטיות, שעלה לארץ בשנת 1934. אמו עלתה לארץ מריגה, לטביה. [1]

לאור גדל בגבעתיים והיה פעיל בתנועות הנוער "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת". את שרותו הצבאי עשה בנח"ל. בהמשך למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא הצטרף לשמאל הישראלי החדש ואימץ עמדות אנטי-מיליטריסטיות ונגד הנוכחות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על רקע זה בשנת 1972 סירב לשרת במסגרת המילואים בסיני ונעצר. ב-25 בנובמבר 1972 נמנה עם חברי שי"ח שהפגינו בשכם נגד ריסוס שדות הכפר עקרבה בידי צה"ל והכוונה להקים היאחזות נח"ל על האדמות.[2] ב-11 במרץ 1973 הרשיע אותם בית המשפט הצבאי בשכם בקיום הפגנה בלתי חוקית וגזר עליהם 6 חודשי מאסר או קנס.[3]

את עבודת הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", שזכתה לציון מעולה, כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, 1999, בהדרכת פרופ' עוזי שביט.

מאז 1998 שימש כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ". בשנת 2018, לאחר הגיעו לגיל 70, פרש מתפקידו זה.[4] בכל שנותיו (2011-2005) של הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", ערך אותו לאור. שימש כמרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

לאור נשוי ואב לבן, מתגורר בתל אביב.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 2008 פרסם יצחק לאור עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית; שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד[דרוש מקור].

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25-28, אביב 1973 בעריכת גבריאל מוקד. שירתו של לאור מלאת מבע ונעה בין שירה אינטימית מאוד לבין שירה פוליטית מלאת פאתוס ואירוניה. השפה השירית של לאור פועלת תוך התנגדות בלתי פוסקת ללשון ולדימוייה, בעיקר באמצעות התחביר והמוזיקליות המיוחדים שלה, המצויים בדיאלוג עם הלשון התלמודית.

שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16-17, אפריל 1983 (בעריכת מנחם פרי), עוררו תגובות נזעמות וויכוחים בעיתונות שנמשכו במשך כל שנת 1983.[5] באחד מן השירים, "בלדה לחייל הטיפש", כותב לאור: "במלחמה האחרונה, שבה נסע לו הצבא מן הדרום הצפוף אל/ הצפון המשווע לבסיסים חדשים/ נהרג מכדור אחד בראש חייל טפש אחד,/ אשר ציפה למלחמה הזאת בכליון עיניים/ ואמנם הצבא ששלח אותו הוא גם הצבא/ שקבר אותו ואף נשא ברוב התוצאות."

ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004, הוא ספרו הראשון שכולו שירה פוליטית שנכתבה בצל אירועי האינתיפאדה השנייה. השיר שפותח את הספר, "שיר פרידה מאהבה גדולה", נחתם במילים: "ולא בגלל כאב הגעגוע אין לדבר/ על אהבת הארץ, אלא משום שאין אוהבים בית קברות וריח/ הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".

שיריו הפוליטיים של לאור ממשיכים להתפרסם לאורך כל השנים הן בספריו והן במדור תרבות וספרות של העיתון "הארץ,. את ספרו יעמוד בני (2007), פתח לאור בשיר באותו שם; השיר נחתם בתפילה: "יעמוד בני, נכד אבי ואמי, ובַמקום/ שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל:/ שתצילנו מעַזֵּי פנים ומעזוּת פנים, מאדם/ רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע/ ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים/ שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו/ מעשים.".

מחזהו "אפרים חוזר לצבא" עורר סערה ב - 1985, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בתיאטרון חיפה, אשר רכש את זכויות המחזה, מטעמים פוליטיים. לאור עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות) שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ.[6]

הרומאנים של לאור שונים מבחינה מבנית מרוב הרומאנים המתפרסמים בעת הנוכחית, עלילתם לא-ליניארית במפגין, הממסד הצבאי תמיד לוקח חלק בעלילה, וחומרים גרוטסקיים מופיעים בו למכביר. מנחם פרי עורך הספריה החדשה אמר מנחם פרי כי הוא הרומן הישראלי הגדול ביותר שנכתב אי פעם[דרוש מקור].

שני ספרי המסות של לאור "אנו כותבים אותך מולדת" ו"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם", עוסקים בעיקר בפרוזה הישראלית באמצעותה מתאר לאור את "הסיפור הישראלי" כפי שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה.

בשנים 2005 - 2011 בהן הנפיק וערך לאור את כתב העת "מטעם" הוא פרסם בו שתי סדרות של מסות. האחת התמקדה במערב כפי שהוא תופס את ישראל, בעיקר באמצעות תרבות השואה הפורחת במערב אירופה מאז אמצע שנות התשעים .[7] לאור מצביע על ארצות בעלות עבר שונה לגמרי ביחסן למלחמת העולם השנייה ולאופן הדומה בו ממלאת תפקיד גם "תרבות השואה" וגם "דימויים ישראליים". לאור השווה בין איטליה – שהייתה לה תרבות זיכרון מפותחת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה, ומקום מרכזי גם לסופרים שכתבו על השואה (פרימו לוי, למשל), לבין גרמניה, שלא היה לה כל זיכרון קולקטיבי. בשתיהן, בלי קשר ל"פסיכולוגיה קיבוצית" – זו רק תוצאה של ארגון פוליטי ממלכתי – פורחת תרבות "השואה", כמין תחליף לסדר יום תרבותי בעידן "איחוד אירופה". זהו ההקשר שבו הספרות העברית המתורגמת הופכת להיות כל-כך פופולרית. במסה אחרת באותה סדרה ניתח לאור את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כמה שנכתב לתוך הקשר זה בדיוק, בין אם מתוך רצון להימכר היטב במערב ובין אם מתוך רצון לענות לתשוקה הישראלית להיות מזוהה עם "תרבות המערב".[8] עוז, כלהיט גרמני, לדעתו של לאור, עונה על התשוקה הנרקיסיסטית של המערב להחזיר את הגלגל אחורה, כאילו היהודים לא עזבו אף פעם את אירופה, ואת הישראלים, כאילו הכל נפתר, ואין עוד מתח. א. ב. יהושע (הנתפש באיטליה כסופר מרכזי) ממלא פונקציה אידאולוגית דומה בכתיבתו על הגבול העמוק בין היהודים, מזרחים או אשכנזים, לבין הערבים.[9] המסות הללו בתוספת עוד מסות שטרם ראו אור בעברית התפרסמו בצרפת, באיטליה וביוון.[10]

בסדרה אחרת של מסות בחן לאור את התשוקה המערבית של הישראלי בשירה העברית. הוא השווה את דליה רביקוביץ שתפסה, לדעתו, את מקומנו כמי שנמצאים בין מזרח למערב,[11] לדוד אבידן שהתעקש, בדומה לנתן זך, לבנות "שום-מקום אוניברסלי" בשירתו, בעיקר באמצעות דימויי קידמה, כדי לבנות את הפנטזיה הישראלית של "אנחנו מערב".[12] את הסדרה הזו חותמת מסה של לאור על תפיסת הלא-מערב של חנוך לוין.[13]

בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים", שראה אור לראשונה בשנת 1993 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הרומן קורא תגר על מלחמת ששת הימים ומסובב את גלגלי ההיסטוריה לאחור כשחיילים ירודים בכושרם בבסיס מזון מונעים את המלחמה. בביקורת על ההוצאה המחודשת היו אוהדות.[14][15]

באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור "אהבת עולם". שבע  דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות.

בחודש מרץ 2017, ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. הכרך מאגד שירים משנת 1982-2016 ומוקדש לאלינה, אשתו של לאור ולבנו יוסף.

בסוף שנת 2017 הופיע בהוצאת "אפיק" ספר המסות של יצחק לאור "צד מערב" המאגד מסות שכבר ראו אור בכתב העת "מטעם" וכן מסות חדשות שטרם ראו אור מעל במה אחרת.

השקפתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור היה בין הראשונים שסרב לשרת בשטחים, ועל כך ישב תקופה ממושכת בכלא בשנת 1972. בשנות ה-70 היה חבר ב"מצפן" ואחר כך ב"יש גבול" בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (שאז הותקף על ידי אנשי כ"ך בשל פעילותו הפוליטית[דרוש מקור]) ובאינתיפאדה הראשונה, הקדיש שיר לסרבן חגי מטר ממכתב השמיניסטים באינתיפאדה השנייה, והשתתף בקמפיין הציבורי לשחרור חמשת הסרבנים.

על הציונות הדתית כתב שיר בשם "המנון לגוש" ובו השורות: "את חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטינים"[16] המזכירות עלילות דם מההיסטוריה היהודית בגולה. השיר היה אחד השירים הפוליטיים המפורסמים ביותר באותה עת, וצוטט במדורי החדשות של העיתונות היומית דאז,[17] אך צוטט שוב גם מאוחר יותר כדוגמה להסתה אנטישמית של השמאל הרדיקלי.[18] על רקע השיר לא אושרה ההמלצה להעניק לו מענק יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, מה שהביא להתפטרותם של חברי הוועדה הממליצה חנוך ברטוב, אסא כשר וגרשון שקד.[19]

במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002 פרסם לאור מאמר ביקורת בכתב עת בריטי בו כתב:

"But the only danger is the danger facing the Palestinians. Gas chambers are not the only way to destroy a nation. It is enough to destroy its social tissue, to starve dozens of villages, to develop high rates of infant mortality."[20]
"אבל הסכנה היחידה היא הסכנה לפלסטינים. תאי גזים הם לא הדרך היחידה להרוס אומה. די להרוס את רקמתה החברתית, להרעיב עשרות כפרים, לפתח שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות."[21]

יצחק לאור מפרסם באופן תדיר מאמרי דעות ב"הארץ". אלה ממאמריו העוסקים בשאלות של שליטת ישראל בשטחים מבטאים עמדה שמאלנית רדיקלית. בראיונות בתקשורת הגרמנית, למשל, אמר שהוא רואה בישראל של היום מבצר אחרון של הקולוניאליזם בעולם.[22]

לא פעם הוא הגדיר עצמו כ"שמאל פרו-פלסטיני" ותקף את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. למשל, הוא ביקר את דויד גרוסמן על אסופת מאמרים שבה, לטענתו, נושא השואה זכה להתייחסות רבה מדי, והכיבוש - לביקורת עדינה מדי.[23] מבחינה פוליטית לאור מזוהה עם חד"ש.

ביקורתו על האקדמיה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה" מספר לאור על עבודת הדוקטורט שלו: "כתבתי את המחקר מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה שיש גם לחוקרים פחות מבריקים. לא שיערתי את הקואליציה של הפוליטיקאים במוסדות האקדמיים, ברית הבינונים".[24]

טענות על הטרדות מיניות ואונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בפברואר 2010 פורסם באתר "העוקץ" פוסט של אשכר אלדן-כהן בשם "על האונס" בו טענה שלפני כ-20 שנה נאנסה בביתה על ידי גבר שהכירה.[25] תוך ימים ספורים נפוצו שמועות כי מדובר בלאור. ב-17 בפברואר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "המקור" תחקיר שבו סיפרו נשים אחדות כי סבלו הטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור, בעת שעבד באוניברסיטת תל אביב, עיתון "הארץ" ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ונטען שפוטר משם בשנת 2002 לאחר שסטודנטית התלוננה כי כפה עליה מגע מיני.[26] לאור הכחיש טענות אלה.[27]

למחרת השידור הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה כנגד יצחק לאור בגין אונס.[28] התלונה לא נחקרה על ידי המשטרה בשל הגבלות חוק ההתיישנות. יתר הטענות על הטרדה מינית התייחסו בחלקן לתקופה שקדמה לחוק למניעת הטרדה מינית שחוקק בשנת 1998. לאור הגיב במאמר פרי עטו במקומון "העיר תל אביב", שבו קרא למסע נגדו "עלילת דם", וטען שיחסי המין עם אלדן-כהן היו בהסכמתה המלאה.[29][30] בהמשך למאמרו של לאור הופיעו תגובות של אחד עשר אנשים ובהם אשכר אלדן-כהן, רביב דרוקר, עפר שלח ואורית קמיר, שמרביתם שוללים את דבריו ואת גישתו של לאור.[31]

מאז פרסום הטענות נגד לאור נחסמה האפשרות להגיב למאמריו באתר "הארץ" משום שרבות מהתגובות לא התייחסו לתוכן מאמריו אלא לנושא ההאשמות. מו"ל העיתון, עמוס שוקן, הבהיר שהעיתון ממשיך להעסיק את לאור מכיוון שבדק את ההאשמות ומצא כי הן חסרות בסיס.[32]

החלטת ועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס להעניק ללאור פרס לשירה ב-2014 גררה ביקורת, בעיקר עקב הטענות כלפיו על הטרדה מינית.[33] בעקבות הלחץ הציבורי הורה דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס על בחינה מחודשת של הענקת הפרס.[34] בשיאה של הסערה, עיתון "הארץ", שבו עובד לאור, יצא במאמר מערכת שהביע מחאה על שלילת הפרס מלאור.[35] בסופו של דבר ביטל מפעל הפיס את הענקת הפרס ללאור.[36] בתגובה לביטול הפרס, הגיש לאור תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב במטרה לשנות את החלטת מפעל הפיס.[37] בעתירתו כתב לאור כי ועדת השיפוט חרגה מסמכותה והנתונים שעליהם התבססה ההחלטה לבטל את הפרס היו ידועים לוועדת השיפוט, ואין ביכולתה לברר את הטענות. כמו כן ציין לאור כי מעולם לא הורשע בשום ערכאה פלילית. בתהליך הגישור שבעקבות העתירה הוסכם שמפעל הפיס יפצה את לאור ב-40,000 ש"ח.[38][39]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מחוץ לגדר" - קובץ סיפורים קצרים
  • "באביב, אחרי המילואים" - קובץ סיפורים קצרים (הוצאת כתר)
  • "עם, מאכל מלכים" - רומאן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ועם רוחי גווייתי" - רומאן
  • "הנה אדם" - רומאן (2002, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אפרים חוזר לצבא" - מחזה
  • "אנו כותבים אותך מולדת" - קובץ מסות (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "נסיעה" - שירה (1981, הוצאת ספרית פועלים)
  • "רק הגוף זוכר" - שירה (1985)
  • "שירים בעמק הברזל" - שירה (1990, הוצאת עם עובד)
  • "לילה במלון זר" - שירה (1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אוהב ימים" - שירה (1996, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "כאין" - שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "שירים 1972-1992" - מבחר שירים מכל התקופות (2002, הוצאת הקיבוץ מאוחד)
  • "דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" - קובץ מסות (2002, הוצאת בבל)
  • "עיר הלוויתן" - שירה (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ורד צלע" - קובץ סיפורים קצרים (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "יעמוד בני" - שירה (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חנוך לוין: מונוגרפיה" (2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ספר העדר" - שירים (2012, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חיים אחד: מבחר ושירים חדשים" - שירים (2016, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק)
  • The Myths of Liberal Zionism". 2009. London and New York: Verson"
  • Le Nouveau Philosemitisme Europeen, et Le "camp De La paix" en Israel, Paris: La Fabrique, 2007"
  • "עם, מאכל מלכים" - רומאן - הוצאה מחודשת 2013 (ידיעות ספרים)
  • אהבת עולם|אהבת עולם - רומאן - 2014 (ידיעות ספרים).
  • "צד מערב", מסות, סדרת (נוודים) הוצאת (אפיק - ספרות ישראלית), 2017

תרגומים של ספריו:

  • Steine, Gitter, Stimmen" 2003. Zurich: Unionsverlag
  • Ecce homo. 2005. Zurich: Unionsverlag

El nuevo filosemitismo europeo y el "campo de la paz" en Israel.2012. Prólogo a cargo de: José Saramago (הספר תורגם לאנגלית ולספרדית וכולל הקדמה של ז'וזה סארמאגו)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של יצחק לאור

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים נבחרים של לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראיון שפורסם באתר ההוצאה לאור הגרמנית אוניונספרלאג ב-8 נובמבר 2005, פרטים ביוגרפיים באתר של סטודנטים ממכללת קורק
  2. ^ יוסף ולטר, כתבה, מעריב, 8 במרץ 1973
  3. ^ חברי שי"ח שנשפטו על עצרת מחאה בעקרבה - בוחרים במאסר, מעריב, 15 במרץ 1973
  4. ^ יצחק לאור, פרידה מפרק ארוך, באתר הארץ, 5 ביוני 2018
  5. ^ מירי פז, חילופי האשמות בין פרי ודינשטיין על פרסום שירו של לאור, דבר, 20 ביולי 1983
  6. ^ שרית פוקסמהפכן רוצה ילד משלו, מעריב, 6 במרץ 1987
  7. ^ "השואה היא שלנו [של כל הלא-מוסלמים]", מטעם 12
  8. ^ "סיפור על אהבה וחושך, תעמולה, נרקיסיזם והמערב", מטעם 7
  9. ^ "א.ב. יהושע ו'השנאה המזרחית' לערבים", מטעם 3
  10. ^ כמו כן הופיעו המסות הללו בספר "The Myths of Liberal Zionism" בהוצאת Verso, וכן בצרפת בספר "Le nouveau philosémitisme européen et le "camp de la paix" israélien".
  11. ^ "אין דבר כזה אדונית, מסה על שירת דליה רביקוביץ", מטעם 14
  12. ^ "השיח של האדון ומות השירה, המקרה של אבידן", מטעם 15
  13. ^ "חנוך לוין ותודעת הפרובינציה", מטעם 16
  14. ^ 20.9.13
  15. ^ 13.9.13
  16. ^ ‫עמרי מניב, לימוד שיריו של יצחק לאור יישקל שנית, באתר nrg‏, 9 באוגוסט 2012‬
  17. ^ מנחם פרי, "ובמצותינו דם נערים פלסטיניים", אתר הספריה החדשה, 20.8.12.
  18. ^ למשל על ידי בן-דרור ימיני (ראו כאן) וקלמן ליבסקינד, הם ואנחנו: איפה באמת כדאי לחפש את ההסתה והגזענות בישראל, מעריב סופהשבוע, 28 בנובמבר 2014.
  19. ^ חיים נגידהתפטר יו"ר ועדת הספרות של קרן אמריקה ישראל, מעריב, 2 בספטמבר 1986
  20. ^ יצחק לאור, After Jenin,‏ London Review of Book,‏ 9 במאי 2002.
  21. ^ בן-דרור ימינימתוך "תעשיית השקרים" מאת בן-דרור ימיני, באתר העין השביעית, 17 בספטמבר 2014.
  22. ^ Florian Hunger, Florian Hunger: Interview mit Yitzhak Laor באתר ההוצאה לאור "אוניונספרלאג" פורסם ב-10 באוגוסט 2012
  23. ^ יצחק לאור, יש כותבים זיגזג, באתר הארץ, 25 ביולי 2003
  24. ^ יצחק לאור, חנוך לוין - מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 37.
  25. ^ אשכר אלדן כהן, על האונס, באתר "העוקץ", 3 בפברואר 2010
  26. ^ ליאל קייזר, עדויות בערוץ 10: יצחק לאור הטריד מינית נשים במשך שנים, באתר הארץ, 18 בפברואר 2010
  27. ^ נסלי ברדה, תחקיר המקור חושף: עדויות של נשים שיצחק לאור הטריד ולעתים אף תקף אותן מינית, באתר ערוץ עשר, 17 בפברואר 2010 (במקור, מאתר "nana10").
  28. ^ נסלי ברדה, בעקבות חשיפת "המקור": נשים נוספות התלוננו על הטרדות מיניות של יצחק לאור, נענע10, 19 בפברואר 2010
  29. ^ יצחק לאור, "עלילת הדם נגדי", העיר, 7 במאי 2010
  30. ^ ראו גם התייחסויות מאוחרות יותר של לאור:
  31. ^ רוני אפרת, עכבר העיר אונליין, ציפרגייט: מה באמת עומד מאחורי הסערה בחוג לספרות?, באתר הארץ, 8.4.2011
  32. ^ עמוס שוקן עונה לשאלות הגולשים, באתר הארץ
  33. ^ מחאה בפייסבוק: בטלו את הפרס למשורר בגלל האשמות על הטרדות מיניות, mako-nexter,‏ 26 בנובמבר 2014.
    פעילות פמיניסטיות איימו על חייה של משוררת, באתר nrg‏, 27 בנובמבר 2014
    שיחת רדיו אודות הטרדות מיניות לכאורה של יצחק לאור, 30 בנובמבר 2014.
  34. ^ עוזי ברוך, בוטל הפרס למשורר יצחק לאור, באתר ערוץ 7, 16 בדצמבר 2014.
  35. ^ פייסבוק אינו בית משפט, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2014
  36. ^ רן בוקר, פרסום ראשון: יצחק לאור לא יקבל את פרס לנדאו, באתר ynet, 22 בדצמבר 2014
  37. ^ גלי גינת‏, יצחק לאור הגיש כתב תביעה נגד מפעל הפיס, באתר וואלה! NEWS‏, 29 בדצמבר 2014
  38. ^ גלי גינת‏, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל בשל ביטול זכייתו בפרס, באתר וואלה! NEWS‏, 29 ביוני 2016
  39. ^ גילי איזיקוביץ, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל כפיצוי על שלילת פרס לנדאו, באתר הארץ, 29 ביוני 2016
  40. ^ פרס חולון לשולמית אפל ויצחק לאור, דבר, 15 בפברואר 1982
  41. ^ פרס עמיחי ליצחק לאור ולישראל נטע, באתר "habama"‏, 25 באפריל 2007