יצחק לאור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יצחק לאור
אין תמונה חופשית
תאריך לידה 11 באפריל 1948 (בן 69)
עיסוק משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית
פרסים פרס היצירה לסופרים עבריים
פרס ברנשטיין עריכת הנתון בוויקינתונים
yitzhaklaor.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות ישראלי, וכמו כן פובליציסט ופעיל שמאל רדיקלי.

יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בבית כלא צבאי בשנת 1972. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק לאור נולד בפרדס חנה. אביו, יוזף לאופר, היה צאצא למשפחה מגליציה שנולד בעיר הגרמנית בילפלד ובעל השקפות סוציאליסטיות, שעלה לארץ בשנת 1934. אמו עלתה לארץ מריגה, לטביה. [1]

לאור גדל בגבעתיים והיה פעיל בתנועות הנוער "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת". את שרותו הצבאי עשה בנח"ל. בהמשך למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא הצטרף לשמאל הישראלי החדש ואימץ עמדות אנטי-מיליטריסטיות ונגד הנוכחות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על רקע זה בשנת 1972 סירב לשרת במסגרת המילואים בסיני ונעצר. ב-25 בנובמבר 1972 נמנה עם חברי שי"ח שהפגינו בשכם נגד ריסוס שדות הכפר עקרבה בידי צה"ל והכוונה להקים היאחזות נח"ל על האדמות.[2] ב-11 במרץ 1973 הרשיע אותם בית המשפט הצבאי בשכם בקיום הפגנה בלתי חוקית וגזר עליהם 6 חודשי מאסר או קנס.[3]

את עבודת הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", שזכתה לציון מעולה, כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, 1999, בהדרכת פרופ' עוזי שביט.

מאז 1998 משמש לאור כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". בכל שנותיו (2011-2005) של הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", ערך אותו לאור. לאור שימש כמרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

משתתף קבוע בפסטיבלי שירה בישראל ובעיקר באירופה.

לאור נשוי ואב לבן, מתגורר בתל אביב.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 2008 פרסם יצחק לאור עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית; שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד.

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25-28, אביב 1973 בעריכת גבריאל מוקד. שירתו של לאור מלאת מבע ונעה בין שירה אינטימית מאוד לבין שירה פוליטית מלאת פאתוס ואירוניה. השפה השירית של לאור פועלת תוך התנגדות בלתי פוסקת ללשון ולדימוייה, בעיקר באמצעות התחביר והמוזיקליות המיוחדים שלה, המצויים בדיאלוג עם הלשון התלמודית.

שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16-17, אפריל 1983 (בעריכת מנחם פרי), עוררו תגובות נזעמות וויכוחים בעיתונות שנמשכו במשך כל שנת 1983.[4] באחד מן השירים, "בלדה לחייל הטיפש", כותב לאור: "במלחמה האחרונה, שבה נסע לו הצבא מן הדרום הצפוף אל/ הצפון המשווע לבסיסים חדשים/ נהרג מכדור אחד בראש חייל טפש אחד,/ אשר ציפה למלחמה הזאת בכליון עינים/ ואמנם הצבא ששלח אותו הוא גם הצבא/ שקבר אותו ואף נשא ברוב התוצאות."

ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004, הוא ספרו הראשון שכולו שירה פוליטית שנכתבה בצל אירועי האינתיפאדה השנייה. השיר שפותח את הספר, "שיר פרידה מאהבה גדולה", נחתם במילים: "ולא בגלל כאב הגעגוע אין לדבר/ על אהבת הארץ, אלא משום שאין אוהבים בית קברות וריח/ הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".

שיריו הפוליטיים של לאור ממשיכים להתפרסם לאורך כל השנים הן בספריו והן במדור תרבות וספרות של עיתון הארץ. את ספרו יעמוד בני (2007), פתח לאור בשיר באותו שם; השיר נחתם בתפילה: "יעמוד בני, נכד אבי ואמי, ובַמקום/ שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל:/ שתצילנו מעַזֵּי פנים ומעזוּת פנים, מאדם/ רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע/ ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים/ שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו/ מעשים.".

מחזהו "אפרים חוזר לצבא" עורר סערה ב - 1985, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בתיאטרון חיפה, אשר רכש את זכויות המחזה, מטעמים פוליטיים. לאור עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות) שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ.[5]

הרומאנים של לאור שונים מבחינה מבנית מרוב הרומאנים המתפרסמים בעת הנוכחית, עלילתם לא-לינארית במפגין, הממסד הצבאי תמיד לוקח חלק בספר, וחומרים גרוטסקיים מופיעים בו למכביר. מנחם פרי עורך הספריה החדשה, שבה הופיעו שלושת הרומאנים של לאור, כתב על הכריכה האחורית של עם, מאכל מלכים: "רב-קוליותו ניכרת קודם כל באפקטים המרובים שלו, בכתיבה הסוחפת שגורפת את הקורא בדרך הדומה לאובדנה; במשפטים רחבי-נשימה ועם זה תזזיתיים; בתערובת של ניכור ואירוניה בוטה עם קטעים חמים, מצמררים עד דמעות". עוד אמר מנחם פרי כי הוא הרומן הישראלי הגדול ביותר שנכתב אי פעם.

שני ספרי המסות של לאור "אנו כותבים אותך מולדת" ו"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם", עוסקים בעיקר בפרוזה הישראלית באמצעותה מתאר לאור את "הסיפור הישראלי" כפי שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה. בהקדמה ל"אנו כותבים אותך מולדת" כותב לאור: "יש 'מקום' שבו הסופר והקורא חופשיים, כלומר יכולים להיות חופשיים, כלומר נמצאים בדרך אל החופש, או מוטב: יכולים לתבעו לעצמם".

בשנים 2005 - 2011 בהן הנפיק וערך לאור את כתב העת "מטעם" הוא פרסם בו שתי סדרות של מסות. האחת התמקדה במערב כפי שהוא תופס את ישראל, בעיקר באמצעות תרבות השואה הפורחת במערב אירופה מאז אמצע שנות התשעים .[6] לאור מצביע על ארצות בעלות עבר שונה לגמרי ביחסן למלחמת העולם השנייה ולאופן הדומה בו ממלאת תפקיד גם "תרבות השואה" וגם "דימויים ישראליים". לאור השווה בין איטליה – שהייתה לה תרבות זיכרון מפותחת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה, ומקום מרכזי גם לסופרים שכתבו על השואה (פרימו לוי, למשל), לבין גרמניה, שלא היה לה כל זיכרון קולקטיבי. בשתיהן, בלי קשר ל"פסיכולוגיה קיבוצית" – זו רק תוצאה של ארגון פוליטי ממלכתי – פורחת תרבות "השואה", כמין תחליף לסדר יום תרבותי בעידן "איחוד אירופה". זהו ההקשר שבו הספרות העברית המתורגמת הופכת להיות כל-כך פופולרית. במסה אחרת באותה סדרה ניתח לאור את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כמה שנכתב לתוך הקשר זה בדיוק, בין אם מתוך רצון להימכר היטב במערב ובין אם מתוך רצון לענות לתשוקה הישראלית להיות מזוהה עם "תרבות המערב".[7] עוז, כלהיט גרמני, לדעתו של לאור, עונה על התשוקה הנרקיסיסטית של המערב להחזיר את הגלגל אחורה, כאילו היהודים לא עזבו אף פעם את אירופה, ואת הישראלים, כאילו הכל נפתר, ואין עוד מתח. א. ב. יהושע (הנתפש באיטליה כסופר מרכזי) ממלא פונקציה אידאולוגית דומה בכתיבתו על הגבול העמוק בין היהודים, מזרחים או אשכנזים, לבין הערבים.[8] המסות הללו בתוספת עוד מסות שטרם ראו אור בעברית התפרסמו בצרפת, באיטליה וביוון.[9]

בסדרה אחרת של מסות בחן לאור את התשוקה המערבית של הישראלי בשירה העברית. הוא השווה את דליה רביקוביץ שתפסה, לדעתו, את מקומנו כמי שנמצאים בין מזרח למערב,[10] לדוד אבידן שהתעקש, בדומה לנתן זך, לבנות "שום-מקום אוניברסלי" בשירתו, בעיקר באמצעות דימויי קידמה, כדי לבנות את הפנטזיה הישראלית של "אנחנו מערב".[11] את הסדרה הזו חותמת מסה של לאור על תפיסת הלא-מערב של חנוך לוין.[12]

בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים", שראה אור לראשונה בשנת 1993 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הרומן קורא תגר על מלחמת ששת הימים ומסובב את גלגלי ההיסטוריה לאחור כשחיילים ירודים בכושרם בבסיס מזון מונעים את המלחמה. בביקורת על ההוצאה המחודשת כתב יוני ליבנה ב"ידיעות אחרונות" כי "הפרסום של הספר ב-93' היה הכרזת מלחמה ספרותית. זאת לא הייתה מתקפת גרילה מחתרתית, מתגנבת - אלא כניסה באור יום, דרך השער הראשי, אל הסיפור הישראלי בה"א הידיעה".[13] מוטי פוגל כתב ב"טיים אאוט" כי "הספר הוא לא רק אודות הצבא, כל צבא, אלא על התשוקה האנושית להמיר זהות, להחליף שם. לראות את עצמנו מבחוץ כפי שמעולם לא ראינו ולהתכחש למי שאנחנו אמורים להיות."[14]

באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור "אהבת עולם". שבע  דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות.

בחודש מרץ 2017, ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. הכרך מאגד שירים משנת 1982-2016 ומוקדש לאלינה, אשתו של לאור ולבנו יוסף.

השקפתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית לאור מזוהה עם חד"ש.

לאור היה בין הראשונים שסרב לשרת בשטחים, ועל כך ישב תקופה ממושכת בכלא בשנת 1972. בשנות ה-70 היה חבר ב"מצפן" ואחר כך ב"יש גבול" בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (שאז הותקף על ידי אנשי כ"ך בשל פעילותו הפוליטית) ובאינתיפאדה הראשונה, הקדיש שיר לסרבן חגי מטר ממכתב השמיניסטים באינתיפאדה השנייה, והשתתף בקמפיין הציבורי לשחרור חמשת הסרבנים.

על הציונות הדתית כתב שיר בשם "המנון לגוש" ובו השורות: "את חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטינים"[15] המזכירות עלילות דם מההיסטוריה היהודית בגולה. השיר היה אחד השירים הפוליטיים המפורסמים ביותר באותה עת, וצוטט במדורי החדשות של העיתונות היומית דאז,[16] אך צוטט שוב גם מאוחר יותר כדוגמה להסתה אנטישמית של השמאל הרדיקלי.[17] על רקע השיר לא אושרה ההמלצה להעניק לו מענק יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, מה שהביא להתפטרותם של חברי הוועדה הממליצה חנוך ברטוב, אסא כשר וגרשון שקד.[18]

במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002 פרסם לאור מאמר בכתב עת בריטי בו כתב:

"But the only danger is the danger facing the Palestinians. Gas chambers are not the only way to destroy a nation. It is enough to destroy its social tissue, to starve dozens of villages, to develop high rates of infant mortality."[19]
"אבל הסכנה היחידה היא הסכנה לפלסטינים. תאי גזים הם לא הדרך היחידה להרוס אומה. די להרוס את רקמתה החברתית, להרעיב עשרות כפרים, לפתח שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות."[20]

האשמה זו של לאור הופרכה על ידי נתונים סטטיסטיים שהראו שתחת השלטון הישראלי ביהודה, שומרון ועזה תמותת התינוקות הפלסטינים ירדה מ-152 לכל 1000 לידות ב-1967 לכ-30 לכל 1000 לידות ב-1993, כאשר הממוצע העולמי עומד על 31.7 לכל 1000 לידות.[21]

יצחק לאור מפרסם באופן תדיר מאמרי דעות ב"הארץ". אלה ממאמריו העוסקים בשאלות של שליטת ישראל בשטחים מבטאים עמדה שמאלנית רדיקלית. בראיונות בתקשורת הגרמנית, למשל, אמר שהוא רואה בישראל של היום מבצר אחרון של הקולוניאליזם בעולם.[22] לאור מרבה להגיע להפגנות מחאה כמפגין מן השורה. מאז תחילתה של האינתיפאדה השנייה הוא עוזר בפעילויות הומניטריות בשטחים דרך התנועות תעאיוש וגוש שלום.

לא פעם הוא הגדיר עצמו כ"שמאל פרו-פלסטיני" ותקף את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. למשל, הוא ביקר את דויד גרוסמן על אסופת מאמרים שבה, לטענתו, נושא השואה זכה להתייחסות רבה מדי, והכיבוש - לביקורת עדינה מדי.[23]

ביקורתו על האקדמיה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה" מספר לאור על עבודת הדוקטורט שלו: "כתבתי את המחקר מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה שיש גם לחוקרים פחות מבריקים. לא שיערתי את הקואליציה של הפוליטיקאים במוסדות האקדמיים, ברית הבינונים".[24] אגב כתיבתו בנושאי תרבות וספרות ב"הארץ" משלח לאור חצי ביקורת לעבר אנשי האקדמיה, ולעתים סופג ביקורת נגדית. דוגמאות:

  • את רשימתו על הספר "ולטר בנימין, גרשם שלום: חליפת מכתבים" סיים במילים: "בנימין התאבד ב-1941. הפרק האחרון ברומאן חסר. תכופות השתעשעתי בכתיבה על פרופסור בנימין, העולה לארץ, נהפך לפרופסור מן המניין, נהפך לתככן ממוצע, מסרב לקבל דוקטור ערבי צעיר למחלקה שלו, אף שהלה מתדפק נואש על שערי הארץ, ומצד שני מקפיד להיות עמית מחקר במכון ואן ליר ובמכון הרטמן, ולקשור קשרים ולטוות חוטים: קדם את אנשי שלי, אקדם את אנשיך שלך. כמה שהתאבדות בגבול צרפת-ספרד נראית לרגעים יפה יותר."[25] התבטאות בוטה של לאור ברשימתו זו, "אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות", עוררה את זעמם של אחדים מקוראי העיתון, שהגיבו במכתב למערכת. אחת מהמגיבים, פרופ' רחל אליאור, כתבה, בין השאר, "עמדת השופט שנטל לאור לעצמו, שבשמה הוא מכנה את שלום באותו כינוי נלוז, היא עמדה שאין הוא ראוי לה, שכן אין לו הרגישות האנושית, מתינות המזג המתבקשת, ההכשרה הנדרשת והכלים הראויים לעסוק בה, שכן שיפוטו הגס העולה מבחירותיו הלשוניות מעיד על כך בעליל."[26]
  • את רשימתו על הספר "כל השירים" מאת יאיר הורביץ חתם לאור במילים: "תהא ספרותך גדולה ככל שתהיה, אל תתלה תקווה במי שאתה לא דרוש לו. אמא שלי ניסחה את זה אחרת: 'מי שהולך לישון עם כלב, מתעורר עם פרעושים'."[27] עורך הספר, מנחם פרי, הבין היטב שביקורת בוטה זו מופנית כלפיו, והתייחס אליה בתגובה נרחבת שבה ציין: "...מגיע לאור בסוף רשימתו לגולת הכותרת שלו, האובססיה החוזרת כמעט בכל מאמר שהוא מפרסם ב"תרבות וספרות" בשנתיים האחרונות, דהיינו להתקפה גסת-רוח עלי – ועל האקדמיה והחוג לספרות כמין מטונימיה שלי – התקפה שכמו תמיד נחבאת מאחורי כינויים ושמות-תואר, מבל להזכיר את שמי, וכך מתגוננת מפני תביעת דיבה."[28] בהמשך תגובתו ציין פרי: "אכן, גיוסם של המתים, שאין בכוחם להכחיש, כדי לנהל את חשבונותיו עם מי שעודם חיים, הוא טכניקה חוזרת של לאור." את ביקורתו של לאור כלפיו מייחס פרי לכך שלאור לא קיבל את המשרה שאליה השתוקק בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חוג שפרי עמד בראשו.

טענות על הטרדות מיניות ואונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בפברואר 2010 פורסם באתר "העוקץ" פוסט של אשכר אלדן-כהן בשם "על האונס" בו טענה שלפני כ-20 שנה נאנסה בביתה על ידי גבר שהכירה.[29] תוך ימים ספורים נפוצו שמועות כי מדובר בלאור. ב-17 בפברואר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "המקור" תחקיר שבו סיפרו נשים אחדות כי סבלו הטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור, בעת שעבד באוניברסיטת תל אביב, עיתון "הארץ" ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ונטען שפוטר משם בשנת 2002 לאחר שסטודנטית התלוננה כי כפה עליה מגע מיני.[30] לאור הכחיש טענות אלה.[31]

למחרת השידור הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה כנגד יצחק לאור בגין אונס.[32] התלונה לא נחקרה על ידי המשטרה בשל הגבלות חוק ההתיישנות. יתר הטענות על הטרדה מינית התייחסו בחלקן לתקופה שקדמה לחוק למניעת הטרדה מינית שחוקק בשנת 1998. לאור הגיב במאמר פרי עטו במקומון "העיר תל אביב", שבו קרא למסע נגדו "עלילת דם", וטען שיחסי המין עם אלדן-כהן היו בהסכמתה המלאה.[33][34] בהמשך למאמרו של לאור הופיעו תגובות של אחד עשר אנשים ובהם אשכר אלדן-כהן, רביב דרוקר, עפר שלח ואורית קמיר, שמרביתם שוללים את דבריו ואת גישתו של לאור.[35]

מאז פרסום הטענות נגד לאור נחסמה האפשרות להגיב למאמריו באתר "הארץ" מכיוון שרבות מהתגובות לא התייחסו לתוכן מאמריו אלא לנושא ההאשמות. עורך העיתון הבהיר כי העיתון ממשיך להעסיק את לאור מכיוון שבדק את ההאשמות ומצא כי הן חסרות בסיס.[36]

החלטת ועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס להעניק ללאור פרס לשירה ב-2014 גררה ביקורת, בעיקר עקב הטענות כלפיו על הטרדה מינית.[37] בעקבות הלחץ הציבורי הורה דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס על בחינה מחודשת של הענקת הפרס.[38] בשיאה של הסערה, עיתון "הארץ", שבו עובד לאור, יצא במאמר מערכת שהביע מחאה על שלילת הפרס מלאור.[39] בסופו של דבר ביטל מפעל הפיס את הענקת הפרס ללאור.[40] בתגובה לביטול הפרס, הגיש לאור תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב במטרה לשנות את החלטת מפעל הפיס.[41] בעתירתו כתב לאור כי ועדת השיפוט חרגה מסמכותה והנתונים שעליהם התבססה ההחלטה לבטל את הפרס היו ידועים לוועדת השיפוט, ואין ביכולתה לברר את הטענות. כמו כן ציין לאור כי מעולם לא הורשע בשום ערכאה פלילית. בתהליך הגישור שבעקבות העתירה הוסכם שמפעל הפיס יפצה את לאור ב-40,000 ש"ח.[42] לאחר ההחלטה על הפיצוי הגיב לאור: "עבר עלי זמן רע מאוד ובעיקר על בני משפחתי. מבחינתי, נגמר שלב. סוג של משפט שדה ענק ללא הוכחות וללא שופטים, רק תליינים, נגמר. אני שמח? לא יודע. מעולם לא כתבתי כדי לקבל פרסים. התעקשתי במאבק הזה בדיוק בגלל הניסיון לשפוט אותי בלי בית משפט".[43]

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מחוץ לגדר" - קובץ סיפורים קצרים
  • "באביב, אחרי המילואים" - קובץ סיפורים קצרים (הוצאת כתר)
  • "עם, מאכל מלכים" - רומאן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ועם רוחי גווייתי" - רומאן
  • "הנה אדם" - רומאן (2002, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אפרים חוזר לצבא" - מחזה
  • "אנו כותבים אותך מולדת" - קובץ מסות (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "נסיעה" - שירה (1981, הוצאת ספרית פועלים)
  • "רק הגוף זוכר" - שירה (1985)
  • "שירים בעמק הברזל" - שירה (1990, הוצאת עם עובד)
  • "לילה במלון זר" - שירה (1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אוהב ימים" - שירה (1996, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "כאין" - שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "שירים 1972-1992" - מבחר שירים מכל התקופות (2002, הוצאת הקיבוץ מאוחד)
  • "דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" - קובץ מסות (2002, הוצאת בבל)
  • "עיר הלוויתן" - שירה (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ורד צלע" - קובץ סיפורים קצרים (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "יעמוד בני" - שירה (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חנוך לוין: מונוגרפיה" (2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ספר העדר" - שירים (2012, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חיים אחד: מבחר ושירים חדשים" - שירים (2016, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק)
  • The Myths of Liberal Zionism". 2009. London and New York: Verson"
  • Le Nouveau Philosemitisme Europeen, et Le "camp De La paix" en Israel, Paris: La Fabrique, 2007"
  • "עם, מאכל מלכים" - רומאן - הוצאה מחודשת 2013 (ידיעות ספרים)
  • אהבת עולם - רומאן - 2014 (ידיעות ספרים).

תרגומים של ספריו:

  • Steine, Gitter, Stimmen" 2003. Zurich: Unionsverlag
  • Ecce homo. 2005. Zurich: Unionsverlag

El nuevo filosemitismo europeo y el "campo de la paz" en Israel.2012. Prólogo a cargo de: José Saramago (הספר תורגם לאנגלית ולספרדית וכולל הקדמה של ז'וזה סארמאגו)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של יצחק לאור

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים נבחרים של לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראיון שפורסם באתר ההוצאה לאור הגרמנית אוניונספרלאג ב-8 נובמבר 2005, פרטים ביוגרפיים באתר של סטודנטים ממכללת קורק
  2. ^ יוסף ולטר, כתבה, מעריב, 8 במרץ 1973
  3. ^ חברי שי"ח שנשפטו על עצרת מחאה בעקרבה - בוחרים במאסר, מעריב, 15 במרץ 1973
  4. ^ מירי פז, חילופי האשמות בין פרי ודינשטיין על פרסום שירו של לאור, דבר, 20 ביולי 1983
  5. ^ שרית פוקסמהפכן רוצה ילד משלו, מעריב, 6 במרץ 1987
  6. ^ "השואה היא שלנו [של כל הלא-מוסלמים]", מטעם 12
  7. ^ "סיפור על אהבה וחושך, תעמולה, נרקיסיזם והמערב", מטעם 7
  8. ^ "א.ב. יהושע ו'השנאה המזרחית' לערבים", מטעם 3
  9. ^ כמו כן הופיעו המסות הללו בספר "The Myths of Liberal Zionism" בהוצאת Verso, וכן בצרפת בספר "Le nouveau philosémitisme européen et le "camp de la paix" israélien".
  10. ^ "אין דבר כזה אדונית, מסה על שירת דליה רביקוביץ", מטעם 14
  11. ^ "השיח של האדון ומות השירה, המקרה של אבידן", מטעם 15
  12. ^ "חנוך לוין ותודעת הפרובינציה", מטעם 16
  13. ^ 20.9.13
  14. ^ 13.9.13
  15. ^ ‫עמרי מניב, לימוד שיריו של יצחק לאור יישקל שנית, באתר nrg‏, 9 באוגוסט 2012‬
  16. ^ מנחם פרי, "ובמצותינו דם נערים פלסטיניים", אתר הספריה החדשה, 20.8.12.
  17. ^ למשל על ידי בן-דרור ימיני (ראו כאן) וקלמן ליבסקינד, הם ואנחנו: איפה באמת כדאי לחפש את ההסתה והגזענות בישראל, מעריב סופהשבוע, 28 בנובמבר 2014.
  18. ^ חיים נגידהתפטר יו"ר ועדת הספרות של קרן אמריקה ישראל, מעריב, 2 בספטמבר 1986
  19. ^ יצחק לאור, After Jenin,‏ London Review of Book,‏ 9 במאי 2002.
  20. ^ בן-דרור ימינימתוך "תעשיית השקרים" מאת בן-דרור ימיני, באתר העין השביעית, 17 בספטמבר 2014.
  21. ^ בן-דרור ימיני, שדה המספרים הממשיים, באתר ynet.
  22. ^ Florian Hunger, Florian Hunger: Interview mit Yitzhak Laor באתר ההוצאה לאור "אוניונספרלאג" פורסם ב-10 באוגוסט 2012
  23. ^ יצחק לאור, יש כותבים זיגזג, באתר הארץ, 25 ביולי 2003
  24. ^ יצחק לאור, חנוך לוין - מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 37.
  25. ^ יצחק לאור, משני עברי הים, באתר הארץ, 20.10.2008
  26. ^ רחל אליאורעל ההשתלחות בגרשם שלום, באתר הארץ, 14.11.2008
  27. ^ יצחק לאור, סגול עמוק, באתר הארץ
  28. ^ מנחם פרי, עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים' של הורביץ, באתר "הספריה החדשה", 20.10.2008
  29. ^ אשכר אלדן כהן, על האונס, באתר "העוקץ", 3 בפברואר 2010
  30. ^ ליאל קייזר, עדויות בערוץ 10: יצחק לאור הטריד מינית נשים במשך שנים, באתר הארץ, 18 בפברואר 2010
  31. ^ נסלי ברדה, תחקיר המקור חושף: עדויות של נשים שיצחק לאור הטריד ולעתים אף תקף אותן מינית, באתר nana10‏, 17 בפברואר 2010.
  32. ^ נסלי ברדה, בעקבות חשיפת "המקור": נשים נוספות התלוננו על הטרדות מיניות של יצחק לאור, נענע10, 19 בפברואר 2010
  33. ^ יצחק לאור, "עלילת הדם נגדי", העיר, 7 במאי 2010
  34. ^ ראו גם התייחסויות מאוחרות יותר של לאור:
  35. ^ רוני אפרת, ציפרגייט: מה באמת עומד מאחורי הסערה בחוג לספרות?, באתר עכבר העיר, 8.4.2011
  36. ^ עמוס שוקן עונה לשאלות הגולשים, באתר הארץ
  37. ^ מחאה בפייסבוק: בטלו את הפרס למשורר בגלל האשמות על הטרדות מיניות, mako-nexter,‏ 26 בנובמבר 2014.
    פעילות פמיניסטיות איימו על חייה של משוררת, באתר nrg‏, 27 בנובמבר 2014
    שיחת רדיו אודות הטרדות מיניות לכאורה של יצחק לאור, 30 בנובמבר 2014.
  38. ^ עוזי ברוך, בוטל הפרס למשורר יצחק לאור, באתר ערוץ 7, 16 בדצמבר 2014.
  39. ^ פייסבוק אינו בית משפט, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2014
  40. ^ רן בוקר, פרסום ראשון: יצחק לאור לא יקבל את פרס לנדאו, באתר ynet, 22 בדצמבר 2014
  41. ^ גלי גינת‏, יצחק לאור הגיש כתב תביעה נגד מפעל הפיס, באתר וואלה! NEWS‏, 29 בדצמבר 2014
  42. ^ גלי גינת‏, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל בשל ביטול זכייתו בפרס, באתר וואלה! NEWS‏, 29 ביוני 2016
  43. ^ גילי איזיקוביץ, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל כפיצוי על שלילת פרס לנדאו, באתר הארץ, 29 ביוני 2016
  44. ^ פרס חולון לשולמית אפל ויצחק לאור, דבר, 15 בפברואר 1982
  45. ^ פרס עמיחי ליצחק לאור ולישראל נטע, באתר "habama"‏, 25 באפריל 2007