פשרת לוקסמבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פשרת לוקסמבורג הייתה פשרה אליה הגיעו המדינות החברות בקהילה הכלכלית האירופית בינואר 1966, במטרה לפתור את משבר הכיסא הריק.

משבר הכיסא הריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – משבר הכיסא הריק

ביולי 1965, נקט שארל דה גול צעד אשר טלטל את הקהילה הכלכלית האירופית, כהתנגדות למספר הצעות מאת הנציבות האירופית בהנהגת וולטר האלשטיין. בהתאם להתפתחות המהירה של הקהילה בנושאי אינטגרציה של השוק הכלכלי והרצון לקדם את האינטגרציה האזורית, הגישה הנציבות הצעה להאיץ את קצב הסרת מסי המכס על תנועת סחורות בגבולות הקהילה (המדינות החברות). מה שהביא להתנגדותו של דה גול היה שהנציבות טמנה הצעות נוספות בעלות השפעה רבה בצל הצעה זאת, ביניהן: ראשית, להעביר את הכנסת המיסים על ייבוא סחורה מחוץ לקהילה, לתקציב הקהילה, במקום דמי חברות מדינתיים, ובכך למעשה ליצור מקור הכנסה עצמאי למוסדות הקהילה. שנית, הרחבת הסמכות התקציבית של הפרלמנט האירופי. שלישית, בהתאם לאמנת רומא שקבעה כי לאחר איחוד המכסים, הצבעות במועצת השרים בנוגע להצעות מאת הנציבות, יתקבלו על פי רוב מיוחס במקום בפה אחד.[1]

דה-גול התנגד נחרצות לחבילה הצעות זאת, משום שראה בכך ניסיון לפגוע בריבונות של צרפת במסווה של קידום מדיניות החקלאות המשותפת (CAP) בה תמך והייתה בעלת אינטרס גבוה לצרפת, בעוד שאר המדינות החברות תמכו בחבילה זו, ובשל חוסר הרצון של שאר המדינות החברות לפצל את ההצעה של הנציבות למספר הצעות נפרדות, הסיגה צרפת את נציגיה מהמועצה, וכך נותר כיסא ריק.[1]

ההשלכות של משבר זה היו עמוקות והביאו את הקהילה למצב של שיתוק והקפאת הפעילות עד שיגיעו לפשרה בנושא. פשרה זו נחתמה בינואר 1966, תחת השם 'פשרת לוקסמבורג'.[1]

תגובות המדינות החברות למשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה, גרמניה המערבית והולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית, על מנת להבין את הלך הרוח של העמדות של איטליה, גרמניה המערבית והולנד, יש להבין את הלך הרוח של התקופה לפני המשבר, ואת הדומיננטיות הצרפתית במשך שבע השנים הראשונות של הקהילה עד המשבר ב-1965. בין 1955 ל-1957, בזמן ניסוח אמנות רומא על הקהילה הכלכלית האירופית, חמשת השותפות הפוטנציאליות של צרפת (איטליה, גרמניה המערבית וחברות בנלוקס) עשו כמיטב יכולתן על מנת להרגיע את הפחד הצרפתי, לענות על צרכיה ולפנות לרגישויותיה של צרפת. כחלק ממוכנות זו, ויתרו אלו על מגוון היבטים בנוגע לקהילה, אשר תחת נסיבות רגילות, אין היה זה מתקבל על הדעת. בעקבות הוויתורים הרבים מצד חמשת המדינות החברות לטובת הצטרפותה של צרפת, נוצרה תחושת קיפוח אצל חלק מהחברות, בעיקר איטליה וגרמניה המערבית. במהלך שבע השנים הראשונות מהקמתה של הקהילה כל ששת החברות הרוויחו מתהליך האינטגרציה החדש, אולם אף אחת מהן לא הרוויחה מכך כמו צרפת. מדיניות ההתפשרות והריצוי של הצרכים צרפת יצרה תסכול רב אצל גרמניה המערבית, איטליה והולנד, ועם עליית המשבר ב-1965, גיבשו אלו עמדה נחושה נגד הדומיננטיות הצרפתית.[2]

גרמניה המערבית, מצד אחד, לא שאפה לעורר עימות עם צרפת בכוונה, אלא תכננה הסכם שיגשר בין שתי העמדות. מצד שני, בהתחשב במה שהאמינה שעומד על הפרק, לא היה סביר שגרמניה המערבית תוותר על מנת למנוע מבוי סתום. יתרה על כך, הן הנחישות שלה לעמוד בתוקף והן יכולתה לעשות זאת מול הלחץ הצרפתי הכבד, עלו במידה ניכרת בשל העובדה שגרמניה המערבית לא הייתה היחידה שהגיעה למסקנה שמשא ומתן לגבי המימון של ה-CAP הוא ההזדמנות האחרונה והטובה ביותר להשיג מידה כנגד מידה מצרפת. מה גם, התחזיות של שר הכלכלה הגרמני היו שבין 1967–1969 התרומה השנתית של גרמניה המערבית ל-CAP תעמוד על 2.8 מיליארד. עם זאת, יש לציין שהעמדה של גרמניה המערבית נבעה יותר ממניעים פוליטיים מאשר כלכליים. הרצון העיקרי שלה היה להחליש את הדומיננטיות הצרפתית.[2]

גם איטליה ניהלה משא ומתן במרץ חדש, והתנערה מתפקידה המקובל כאדריכלית פשרה בקהילה, כדי ללחוץ ללא הרף על סקירה רחבה של ה-CAP. חשוב לציין שאיטליה באותו זמן הייתה החברה בעלת הייבוא הגבוה ביותר מבין ששת החברות בעודה הענייה ביותר. איטליה הסכימה תחילה לספוג את המכה של השנים הראשונות של ה-CAP מתוך נכונות ואמון באינטגרציה החקלאית האזורית, אך רווחיה הגדולים של צרפת ועקשנותו של דה-גול להחליש את המוסדות העל-לאומיים ולעכב את תהליך האינטגרציה היו הקש האחרון מבחינת איטליה. בשלב זה בו התפרץ משבר הכיסא הריק, איטליה גיבשה עמדה דומה מאוד לזו של גרמניה המערבית בדגש על ה-CAP.[2]

ביחד עם גרמניה המערבית ואיטליה, עמדתה של הולנד הייתה שלא ניתן לקבל החלטות נוספות על דרך מימון הקהילה ללא חיזוק משמעותי של סמכויות הפרלמנט האירופי. צירוף המקרים של שלושת עמדות לאומיות כוחניות כאלה היה להבטיח שהיכולת של צרפת לשלוט בדיונים בקהילה תעמוד תחת מבחן ותאותגר כפי שלא היה מעולם.[2]

אם כן, בשלב זה הבסיס לעמדה הנחושה שלקחו גרמניה המערבית, איטליה והולנד הייתה הבנה משותפת שראשית, מכיוון שצרפת מרוויחה בגדול מהקהילה ומה-CAP אין סיבה שהיא תפעל על פי האיומים לעזוב את הקהילה וחשפו את הבלוף של דה-גול, שנית, אי אפשר היה לסמוך על צרפת שתחזיר מידה על מידה לשאר החברות, בצורה מספקת, בכל הקשור ל-CAP.[2]

בעקבות ההחלטות בפשרת לוקסמבורג איטליה אכן השיגה את מבוקשה, תחת הסעיף בו נקבע כי הרגולציה על השוק בנוגע לשמנים ושומנים כפופה להסכמה משותפת.[3] הרווח של גרמניה המערבית מהפשרה היה בעיקר בפן הפוליטי, בהחלשת הדומיננטיות הצרפתית.[2]

בנלוקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, העמדה שגיבשו שלושת המדינות הייתה, לחכות שהמשבר יעבור תוך כדי ניסיון להחזיר את המשלחת הצרפתית לשולחן ולהגיע לפשרה מבלי להעלות סוגיות נוספות שעלולות לערער את המצב השברירי בו נמצאת הקהילה. אולם, עמדה זו גובשה רק לאחר כמה שיחות וניסיונות שלפניהן היו חילוקי דעות בין הולנד ללוקסמבורג ובלגיה לגבי מסלול הפעולה הנכון והנדרש מול צרפת.

  • ממשלת לוקסמבורג אימצה את העמדה לפיה יש 'לרכב על הגל הנוכחי' ולחכות שיעבור המשבר, למרות שחששו ורצו להימנע מביקורת ציבורית נרחבת שעליהם לעשות שצריך ומה שניתן כדי לפתור את המשבר. עמדה זו נבעה משתי שאלות מרכזיות בנוגע לסכסוך: האם הסכסוך נולד מתוך ביקורת של צרפת על הנציבות של וולטר האלשטיין ודרך הפעולה הננקטת בהנהגתו? או האם הביקורת של צרפת מופנית למיקום ההיררכי המוסדי של הנציבות כשלעצמה? לוקסמבורג חששה מהשאלה השנייה הרבה יותר וסברה שהביקורת הצרפתית מופנית לנציבות הספציפית בהנהגת האלשטיין. עם זאת, יש לציין, שלוקסמבורג טענה שכמובן שאם מקור התשובה לסכסוך היה יושב על ביקורת כלפי התפקיד הכללי של הנציבות בתור מוסד קהילתי, היה הדבר גורר תגובה שונה לחלוטין ואין זה היה מתקבל על הדעת.[4]
  • לבלגיה הייתה עמדה דומה לזו של לוקסמבורג, גם היא טענה כי יש לצעוד בזהירות רבה מסביב לסכסוך, לנסות להחזיר את צרפת לשולחן הדיונים ולהימנע ככל הניתן מהחרפת המשבר הנוכחי. בלגיה רצתה להמשיך את הפעילות בתוך המועצה והנציבות, אך בו בזמן לדחות את המשא ומתן מול צרפת על מנת להבין את המטרות שלה.[5]
  • הולנד לעומת שתי האחרות, נקטה עמדה יותר אקטיבית ונחרצת נגד צרפת. היא נטתה יותר להסכים עם עמדותיהן של גרמניה המערבית ואיטליה, וחפצה להמשיך במשא ומתן, בין 5 המדינות הנותרות, לגבי הצעדים הבאים. בעקבות אי-תמיכתה של הולנד בעמדה של לוקסמבורג ובלגיה נדחתה ההצעה לדחות את המשא ומתן מול צרפת. עמדתה השתנתה רק לאחר הצגת 'תוכנית ספאק', שהגה פול-הנרי ספאק, מאחוריה עמדה הצעה לפגישה של המועצה, ללא השתתפות הניצבות, בה יגבשו חמשת המדינות עמדה משותפת בנוגע לנושאים המרכזיים שהובילו למשבר, ולאחר מכן יציגו אותה לצרפת בתקווה שתוביל להחזרת צרפת לשולחן הדיונים והמשך המשא ומתן.[5]

עיקרי הפשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הבחירות לנשיאות בצרפת בדצמבר 1965 וכישלונו של שארל דה גול להשיג ניצחון מוחלט, ומנגד, ביצועים חזקים של מועמדים פרו-אירופיים שהשפיעו על עמדתה של ממשלת צרפת לענייני אירופה. היו אינדיקציות לכך שצרפת עשויה לחדש את המשא ומתן עם שותפותיה החברות בקהילה. בינואר 1966 נערכו שתי ישיבות מועצה מיוחדות בלוקסמבורג בהן לא נכחה הנציבות האירופית. במהלך הפגישה הראשונה, ב-17-18 בינואר, הושגה התקדמות בנושאים כמו מימון של מדיניות החקלאות המשותפת (CAP) והוחלט להשהות את הדיונים בנוגע ליצור מקור הכנסה עצמאי למוסדות הקהילה והגדלת הסמכויות התקציביות לפרלמנט האירופי. בפגישה השנייה, שנערכה ב-28–29 בינואר, הגיעה המועצה לפשרה בנוגע להצבעת הרוב המיוחס. ההחלטה בנוגע להצבעת רוב מיוחס הייתה התמצית של פשרת לוקסמבורג, ותהיה לה השפעה רבה ביותר על התפתחות הקהילה בעשורים הבאים.[6]

הצבעת רוב מיוחס-QMV וכוח הוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה שקיבלה המועצה הייתה שכאשר החלטה כפופה לרוב מיוחס, אם אחת המדינות החברות סבורה שאינטרס לאומי חשוב נמצא בסכנה, היא יכולה להטיל וטו על ההחלטה, והמועצה תצטרך להגיע, תוך פרק זמן סביר, לפתרון שניתן לאמץ פה אחד. המשלחת הצרפתית סברה שכאשר אינטרס לאומי חשוב של מדינה נמצא תחת איום כתוצאה מההצעה, הדיון חייב להימשך עד שתושג הסכמה פה אחד. עם זאת חשוב לציין, כי ניסוח זה לא בדיוק התקבל על ידי שאר המדינות החברות, פשוט צוין כי יש חילוקי דעות לגבי מה בדיוק יקרה כאשר לא יושג פתרון עליו יש הסכמה פה אחד במקרה של סכסוך בתוך המועצה. למרות פילוג הקולות, וההסכמה על אי הסכמה, שש המדינות החברות הסכימו שאף אם לא הגיעו עדיין להסכמה בעקבות הפעלת הוטו, פעילות הקהילה צריכה להמשיך כרגיל וללא הפרעה. אולם, בפועל, לא הוחלט בדיוק מה הקריטריונים בהם צריך לעמוד על מנת להכריז כי אינטרס לאומי נמצא בסכנה. כתוצאה מכך, ההחלטה על רוב מיוחס וכוח הוטו השפיעה על תהליך קבלת ההחלטות, ומנעה פעילות סדירה ושוטפת של הקהילה למשך כמעט שני עשורים, עד 1982, כאשר וטו שהפעילה בריטניה נעקף, והחלה השפעתה של פשרת לוקסמבורג לדעוך.[6][1]

החלשת הנציבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1958, נבחר וולטר האלשטיין להיות הנשיא הראשון של הנציבות האירופית. הוא כיהן בתפקיד זה מ-1958 עד 1967, האלשטיין תמך באג'נדה שהקהילה צריכה להמשיך את דרכה לכיוון ארגון על-לאומי.[7] כחלק מאג'נדה זו, ניסה לקדם האלשטיין את הרחבת הסמכויות של הפרלמנט, יצירת תקציב עצמאי לקהילה, ולהרחיב את מספר הנושאים הכפופים ל-QMV (רוב מיוחס), הצעות אליהן התנגד דה-גול נחרצות, ועל רקע אותן הצעות התפתח משבר הכיסא הריק. כתוצאה מיריבות זו, נחלשה הנציבות האירופית (במגוון היבטים) לאחר נוסח פשרת לוקסמבורג.

  1. לפני אימוץ כל הצעה חשובה במיוחד, על הנציבות ליצור קשר עם הנציגים הקבועים של המדינות החברות מבלי לפגוע בזכות היוזמה שהנציבות מושכת מהאמנה.[8]
  2. איסור פרסום של הצעות ופעולות רשמיות אחרות שהנציבות תגיש למועצה ולמדינות החברות, עד שנציגי המדינות החברות במועצה קיבלו עליהן הודעה רשמית והם מחזיקים בטקסטים.[8]
  3. האישורים של ראשי נציגויות של מדינות אשר אינן חברות בקהילה, יוגשו במשותף לנשיא המועצה ולנשיא הנציבות, המתכנסים יחד למטרה ספציפית זו.[8]
  4. המועצה והנציבות יודיעו זו לזו במהירות ובאופן מלא על כל גישה הנוגעת לשאלות יסוד שהופנו לכל אחד מהמוסדות על ידי נציגי מדינות שאינן חברות.[8]
  5. הנציבות תתייעץ עם המועצה לגבי כדאיותו של כל קשר שהנציבות עשויה ליצור עם ארגונים בינלאומיים.[8]
  6. על הנציבות לשתף פעולה עם המועצה בנושא מדיניות ההסברה של הקהילה.[8]
  7. במסגרת התקנות הפיננסיות הנוגעות לתכנון ומיצוי תקציבי הקהילה, המועצה והנציבות יחליטו על שיטת בקרה יעילה יותר בכל הנוגע לשימוש בתקציבים אלו.[8]

הנציבות מצאה את עצמה כפופה למועצת השרים כמעט בכל מישור פעולה, עם מעט מאוד מרחב תמרון. בנוסף לסעיפים אלו, דה-גול דרש (וקיבל) איסור על העברת ביקורת פומבית על ראשי המדינות החברות ועמדותיהם מאת חברי הנציבות.[1] בעקבות הפשרה הנציבות משכה את הצעתה לתקציב עצמאי לקהילה.[1] כל אלו השפיעו מאוד על החלשת הנציבות, אך ההחלטה הכי משמעותית בעלת ההשפעה הגדולה היותר הייתה 'כוח הוטו'. מכיוון שלא היה קו ברור לגבי מתי אינטרס לאומי של מדינה אכן בסכנה, נוצר מצב שנדחו מאות הצעות מאת הנציבות על רקע הפעלת כוחו של סעיף זה, לעיתים הנציבות פשוט משכה את ההצעות מתוך ייאוש.[6]

המדיניות החקלאית המשותפת - CAP[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדיניות החקלאית המשותפת, הופיעה לראשונה באמנת רומא ב-1957. מדיניות זו הייתה "הניצחון הקטן" של צרפת כשהקימו את הקהילה הכלכלית המשותפת, והיא שמרה עליה באדיקות. וולטר האלשטיין השתמש במדיניות החקלאות ככיסוי לקידום האינטרסים העל-לאומיים שלו. מכיוון שהייתה לה משמעות כה רבה לצרפת, הוא חשב שזה יעזור לו לגייס את דה-גול לטובת המטרה, הוא טעה.[7] מדיניות זו עברה רפורמה חלקית בניסוח פשרת לוקסמבורג. מכיוון שדה-גול חשש שיאבד את המימון של הCAP, הצבעת רוב מיוחס לא באה בחשבון מבחינתו. אם כן, הרצון של צרפת לשמור על מדיניות זו, היוותה בסיס להחלטה בפשרה לגבי כוח הוטו והצבעת הרוב המיוחס.

נקודת מפנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת האג - 1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ועידת האג (1969)

נקודת מפנה ראשונה, אך לא הכי משמעותית הייתה ועידת האג ב-1969, שכונסה בעקבות התפטרותו של דה-גול, ובה הוחלט לקדם את תהליך המיזוג בשלושה מישורים. " השלמה — עיצוב התקציב הקהילתי; התרחבות — צירוף בריטניה; העמקה — קהילה פוליטית ואיחוד כלכלי־מוניטרי, בסדר זה. וכך, מבנה התקציב הקהילתי התעצב לפני צירוף בריטניה."[9] למרות זאת, פשרת לוקסמבורג עוד הייתה בעלת השפעה רבה על תהליכים אלו עד האירוע הבא, כעשור מאוחר יותר, שהעיד בצורה הרבה יותר ברורה, על הגל שהחל בקהילה נגד עיקרי הפשרה.

עיקפת הוטו של בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המפנה העיקרית הראשונה ובעלת קשר ישיר לפשרה אירעה במאי 1982, כאשר וטו מאת בריטניה נעקף על ידי המועצה. בניסיון להוריד את גובה תרומתה לתקציב הקהילה, בריטניה הפעילה את זכות הוטו שלה והצהירה כי היא לא מוכנה לקבל את ההסדר השנתי בנוגע למדיניות התמחור החקלאית. תגובת חברות המועצה למהלך זה היה כמעט בפה אחד עוין, מלבד דנמרק ויוון, אשר תמכו בעיקרון המקובל הקודם, שגרס כי הטענה לכך שאינטרס לאומי נמצא בסכנה נתון לשיקול המדינה עצמה. בשלב זה, כשני עשורים אחרי אירועי פשרת לוקסמבורג, העיקרון המקובל היה שעל מנת להפעיל את זכות הוטו, יש להוכיח כי האינטרס הלאומי הנמצא בסכנה קשור באופן ישיר לתוכן ההצעה, ובמקרה ספציפי זה, האינטרס של בריטניה לא היה. אם כן, הוטו של בריטניה נעקף על ידי הצבעת רוב מיוחס, חבילת המחירים בנוגע להסדר התמחור השנתי החקלאי התקבלה, ואף נרשם לפרוטוקול כי חמש מדינות מתוך השש המקוריות (כולן מלבד צרפת) ציינו כי מעתה והלך הן מעדיפות להשתמש בהצבעת רוב מיוחס בכל מקרה בו נקבע כך באמנות. עקיפת הוטו של בריטניה אף הזניקה פעולה נוספת מאת בית הדין האירופי לצדק נגד המועצה בנוגע ל"חוסר מסוגלות לפעול" בנושאים הקשורים במדיניות משותפת, בכל נושא הנתון להצבעת רוב מיוחס על פי אמנת רומא. אם כך, החל הגל נגד פשרת לוקסמבורג.[10]

הצהרת שטוטגרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1983, לא הרבה זמן אחרי מאורעות עקיפת הוטו של בריטניה, התכנסה המועצה בשטוטגרט לדון בבעיות המוסדיות של הקהילה בתגובה לתוכנית גנשר־קולומבו. תוכנית זו חיפשה להחליש את 'כוח הוטו' ולחזק את שיתוף הפעולה הפוליטי בין חברות הקהילה. במהלך ההתכנסות גיבשה המועצה הסכמה אותה כינו 'ההכרזה החגיגית על האיחוד האירופי' והיא ידועה בתור הצהרת שטוטגרט.[11] העובדה שמדינות הקהילה היו מוכנות להמשיך בכיוון של שיתוף פעולה פוליטי נרחב העיד על המוכנות של מוסדות הקהילה להמשיך במימוש היעדים שנקבעו באמנת רומא, ביניהם: איחוד מוניטרי והמשך תוכנית המיזוג (אינטגרציה אזורית) שלמעשה הואטה משמעותית בעקבות פשרת לוקסמבורג.[12] באשר לפשרת לוקסמבורג, בסיכום הועידה המדינות החברות נקטו הצהרות ועמדות ברורות בכל הנגוע ל'כוח הוטו'.

חמשת החברות שהתנגדו לדה גול ב-1966 (בנלוקס, גרמניה המערבית ואיטליה) הכריזו כי על הנשיאות לפנות להצבעה על פי רוב מיוחס היכן שהאמנות מאפשרות זאת.[11]

צרפת ואירלנד הכריזו כי על הנשיא לפנות להצבעה היכן שהאמנות מאפשרות זאת גם כן, בתנאי שההצבעה תידחה אם אחת או כמה מדינות חברות תבקש זאת, בשם הגנה על אינטרס לאומי חיוני בעל רלוונטיות ישירה לנושא הנדון, אשר יאשרו בכתב.[11]

בריטניה ודנמרק עלו עם ניסוח קצת יותר קיצוני, שמזכיר את העמדה הצרפתית ב-1966, והתעקשו שכאשר מדינה סבורה שהאינטרסים החיוניים שלה עומדים בסכנה, הדיון צריך להימשך עד להשגת הסכמה פה אחד. גם יוון הייתה עם עמדה דומה לזאת של בריטניה ודנמרק.[11]

חוק אירופה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק אירופה אחת נחתם ב-17 בפברואר 1986, והוא היה התיקון החקיקתי הראשון של אמנת רומא. במהלך ההתכנסות בהאג בין ספטמבר 1985 לפברואר 1986 נקבע כי חא"א יעסוק בקביעת מגוון סוגי מדיניות חדשים כגון: פיתוח התחום הטכנולוגי, מדיניות חברתית ואיכות הסביבה, ובין היתר נתן תוקף משפטי ליעדים שנקבעו באמנת רומא, בדגש על מדיניות האינטגרציה האזורית. בנוסף לאלו, הייתה זו הפעם הראשונה בה עלה המושג "איחוד אירופי".[13]

עיקרי האקט היו להלן:

  • קביעת יעד לקהילה להקמה של 'איחוד אירופי' בעל שוק חופשי\שוק אחיד בו תתאפשר תנועה חופשית של אנשים, הון, וסחורות עד דצמבר 1992. השימוש במונח 'איחוד' אפשרה לשחקנים מסוימים לקרות בכך שינוי עקרוני והתקדמות משמעותית לכיוון החזון הפדרלי, אליו התנגדו צרפת ובריטניה.[13]
  • נקבע כי מעתה והלאה, מועצת השרים תאמץ את הצבעת הרוב המיוחס (QMV) בכל הנושאים הקשורים לשוק האירופי מלבד מיסוי עקיף וביקורת גבולות. משמעות קביעה זאת הייתה שהחלטות בנושאים אלו יהיו כפופים לרוב קולות ולא פה אחד, בניגוד למה שהיה מקובל לפני כן. יש לציין שבשלב זה, זכות הוטו עודנה נשמרה כפי שהייתה מעוגנת בפשרת לוקסמבורג על מנת לתת מענה לחרדותיהן של צרפת ובריטניה, אמנם, ההסכמה סביב קבלת הצבעת הרוב אפשרה את קידום מדיניות המיזוג האזורי מאחר שבריטניה וצרפת הבינו את הצורך בביטול היכולת של מדינה בודדת לעצור תהליך זה.[13]
  • החוק העצים את סמכויות הפרלמנט האירופי, נקבעו שני סוגי הליכים דרכם הפרלמנט ייקח חלק בהליך קבלת ההחלטות הקהילתיות - הליך הסכמה והליך היוועצות. איטליה וגרמניה המערבית תמכו בעמדה זו מכיוון שהעצמת הפרלמנט, חיונית לחיזוק הלגיטימיות של הקהילה מאחר שזה המוסד היחיד שנבחר בבחירות דמוקרטיות. בריטניה וצרפת התנגדו להעצמת סמכויות הפרלמנט מתוך הטענה שצעד זה מבטא תפיסה פדרליסטית של הקהילה (בריטניה), ועלול להוביל לדמוקרטיזציה רדיקלית של מוסדות הקהילה (צרפת). אמנם, למרות ההתנגדות של בריטניה וצרפת, שתיהן אישרו את רכיב זה בשל תמיכתן ברכיבי החוק האחרים.[13]

אם כן, נראה היה כי עיקרי החוק החלישו את פשרת לוקסמבורג. באשר להשלכות עליה והאם ימיה כעת היו ספורים, היו חילוקי דעות. בעוד המדינות שהתנגדו לפשרה (בעיקר בנלוקס, איטליה וגרמניה המערבית) טענו כי ימיה אכן ספורים, מדינות אחרות, כמו בריטניה, טענו שלמרות שהצבעת רוב תהפוך כעת לנורמה, הזכות להפעיל את כוח הפשרה, בדגש על 'כוח הוטו', עדיין ניתנת למימוש במקרה שאינטרס חיוני נמצא בסכנה.[14] אמנם, למרות טענתה של בריטניה, יש לציין כי החוק התיר למדינות החברות להימנע מליישם הנחיות מסוימות בנוגע להקמת שוק משותף, וזאת באישור הנציבות בלבד, אם כן, סעיף זה הפך את מוסדות הקהילה לבעלות הזכות למילה האחרונה, בנושאי השוק המשותף לפחות, והעיד על הרחבת הסמכויות של מוסדות הקהילה, צעד אותו ניסו למנוע בריטניה וצרפת במשך זמן רב, והצליחו בעזרת הפשרה.[13]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשרת לוקסמבורג גררה השלכות רבות על הקהילה עד שנות השמונים, הן בכשל למציאת פתרון בין עמדת דה גול לעמדותיהם של ראשי המדינות האחרים, והן בסרבול תהליכי קבלת ההחלטות.[9]

אינטגרציה אזורית (מיזוג)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הנושאים שהשפעתו על תהליכי קבלת ההחלטות היה בעל המשקל הרב ביותר היה הוטו הלאומי, במשך כמעט שני עשורים, עוכבה ההתקדמות בנושאים חשובים רבים בתחומי מדיניות הקהילה.[15] זאת מכיוון שהיה קשה מאוד להגיע להסכמה כוללת (פה אחד), כאשר לכל מדינה יש את הזכות להטיל וטו על הצעה אם אותה מדינה מרגישה שהאינטרס הלאומי שלה בסכנה. 'כוח הוטו' הביא לדעיכתה של הצבעת הרוב המיוחס באותן שנים, מכיוון שבפועל הוא הפך את סעיף זה לחסר משמעות, ויצר מצב שהנציבות משכה בחזרה המון הצעות מתוך ייאוש[6]. אם כך, ניתן לומר שלאור פשרת לוקסמבורג הצבעת הרוב המיוחס איבדה מיעילותה לקדם הצעות מאת מהנציבות. כך למעשה, נראה היה שהקהילה הולכת בכיוון ההפוך ממה שהיה הכיוון המקורי שלה באמנות רומא; ארגון על-לאומי דרך אינטגרציה של האזור ושל השוק הכלכלי.[7]

את ההשלכות של הפשרה על אינטגרציה אזורית ניתן לראות במקרים של בריטניה ושוודיה. ב-1967 הגישה בריטניה בקשה להצטרף לקהילה, אולם בקשתה נדחתה על הסף בידי דה-גול שראה את כלכלת בריטניה כנקודת תורפה, ולא רצה שצירופה ישפיע על "תנופת הצמיחה בקהילה"[16] בריטניה הצהירה שבקשתה עומדת במקומה, בתקווה שעם לכתו של דה-גול, מחליפיו יהיו יותר פתוחים לנושא, וכך אכן היה.[16]

לעומת בריטניה, עמדתה של שוודיה עמדה בקנה אחד עם זאת של דה-גול נגד אינטגרציה אזורית עמוקה מידי. אמנם, בשל פלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה, סברה שוודיה כי קיים ניגוד בין שמירת הנייטרליות שלה והצטרפות לקהילה.[17]

ניאו פונקציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הנאו-פונקציונליסטית עלתה והתבלטה בשנות ה-50 וה-60 באירופה. גישה זו טוענת כי אינטגרציה אזורית, (במיוחד באירופה באותן שנים), מתרחשת באמצעות תהליך של גלגול, שבו אינטגרציה בתחום מדיניות אחד מובילה לאינטגרציה בתחומים אחרים. הוא מדגיש את הרעיון שאינטגרציה כלכלית, שהושגה תחילה באמצעות שיתוף פעולה במסחר ובמסחר, תיצור תלות הדדית שתתרחב בהדרגה לתחומי מדיניות אחרים, כגון פוליטיקה וביטחון. לפי הנאו-פונקציונליזם, האינטגרציה מתחילה בקבוצת ליבה של מדינות שמסכימות לשתף פעולה בנושאים כלכליים ספציפיים. ככל ששיתוף הפעולה הכלכלי מעמיק ומתרחב, הוא יוצר השפעות זליגה, כלומר תהליך האינטגרציה זולג מתחום מדיניות אחד למשנהו. לדוגמה, אינטגרציה כלכלית עשויה להוביל להרמוניזציה של תקנות, שעלולות לגלוש למדיניות חברתית או לענייני חוץ. כאשר השפעות הגלישה הללו מתרחשות, הן מייצרות אינטרסים בין שחקנים ויוצרות תחושה של זהות ומטרה משותפת, מה שמניע עוד יותר אינטגרציה. עם הזמן, תהליך האינטגרציה הופך לחיזוק עצמי ומנציח את עצמו, ומוביל להיווצרותם של מוסדות על-לאומיים ולשחיקת הריבונות הלאומית. ניתן לקשר את הגישה הנאו-פונקציונליסטית לעמדות השונות משני צידי המתרס בנוגע לפשרת לוקסמבורג ומשבר הכיסא הריק, ובעיקר לעמדת דה-גול שחשש לאבד את הריבונות הלאומית דרך הרחבת הסמכויות של המוסדות העל-לאומיים כגון הפרלמנט האירופי והנציבות. אם כן, אפשר לומר שפשרת לוקסמבורג עיכבה, לתקופה של כמעט שני עשורים, את הגישה הנאו-פונקציונליסטית שצברה תאוצה בקרב ראשי הארגונים העל-לאומיים ורוב המדינות החברות בקהילה עד משבר הכיסא הריק. ההחלטות של עיקרי הפשרה, כוח הוטו, הגבלת הצבעת הרוב המיוחס, והחלשת הנציבות, היו כולם סעיפים בעלי השפעה רבה שהובילו לעיכוב מגמת האינטגרציה וביסוס הגישה הנאו-פונקציונליסטית כעיקרון מוביל בקהילה.[18]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 קאהן ניסר ש., האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות, כרך שער 1, 2016, עמ' 55
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 (1999). Challenging French Leadership in Europe: Germany, Italy, the Netherlands and the Outbreak of the Empty Chair Crisis of 1965-1966. Contemporary European History, 8(2), 231–248., Ludlow, N. P.
  3. ^ Wayback Machine (עמ' 6), web.archive.org, ‏2012-03-03
  4. ^ Positions of the Benelux Political Consultation Committee (COCOPO) on the empty chair crisis (Luxembourg, 5 November 1965) (עמ' 2), CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-05-07 (באנגלית)
  5. ^ 1 2 Positions of the Benelux Political Consultation Committee (COCOPO) on the empty chair crisis (Luxembourg, 5 November 1965) (עמ' 1-5), CVCE.EU by UNI.LU, ‏2016-05-07 (באנגלית)
  6. ^ 1 2 3 4 ANTHONY L. TEASDALE, The Life and Death of the Luxembourg Compromise, 1993, עמ' 570-571
  7. ^ 1 2 3 קאהן ניסר ש., האיחוד האירופי היסטוריה, מוסדות ומדיניות, כרך שער 3, עמ' 289
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Wayback Machine (עמ' 4-6), web.archive.org, ‏2012-03-03
  9. ^ 1 2 קאהן ניסר ש., 2, האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות, כרך שער 1, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2016, עמ' 71
  10. ^ ANTHONY L. TEASDALE, the life and death of the luxembourg compromise, Journal of Common Market Studies Volume 31, No. 4, Nuffield College, OMord, 1993, עמ' 571
  11. ^ 1 2 3 4 ANTHONY L. TEASDALE, The Life and Death of the Luxembourg Compromise, Journal of Common Market Studies Volume 31, No. 4, Nuffield College, OMord, 1993, עמ' 572
  12. ^ קאהן ניסר ש., 3, האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות, כרך שער 1, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2016, עמ' 73
  13. ^ 1 2 3 4 5 קאהן ניסר ש., האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2016, שער 1, פרק 3, עמ' 78-79
  14. ^ Teasdale, A.L. (1993). The Life and Death of the Luxembourg Compromise. Journal of Common Market Studies, 31, 574
  15. ^ ANTHONY L. TEASDALE, The Life and Death of the Luxembourg Compromise, 1993, עמ' 567
  16. ^ 1 2 קאהן ניסר ש., האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות., כרך שער 1, 2016, עמ' 56
  17. ^ קאהן ניסר ש., האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות., שער 1, 2016, עמ' 97
  18. ^ קאהן ניסר ש., האיחוד האירופי-היסטוריה, מוסדות ומדיניות, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2016, שער 2, פרק 3, עמ' 188-191
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פשרת_לוקסמבורג&oldid=36712115"