שארל דה גול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שארל דה גול
Charles André Joseph Marie de Gaulle
De Gaulle-OWI.jpg
Charles de Gaulle Signature 2.svg
בריגדיר גנרל שארל דה גול בסביבות שנת 1942 במהלך מלחמת העולם השנייה
לידה 22 בנובמבר 1890
ליל, צרפת
פטירה 9 בנובמבר 1970 (בגיל 79)
קולומבה-לה-דז-אגליז, צרפת
מדינה צרפתצרפת  צרפת
מקום קבורה קולומביי-לה-דו-אגליז עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה הצבאית סן-סיר, קולז' סטניסלס בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק קצין, מדינאי, כותב זכרונות, תאורטיקן צבאי, פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה

אספת העם הצרפתי ‏ (1947–1955)
איחוד למען הרפובליקה החדשה ‏ (1958–1968)

"האיחוד להגנת הרפובליקה" או "איחוד דמוקרטים למען הרפובליקה", הידועה כמפלגה הגוליסטית (1968–1970)
דת נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג איבון דה גול
שושלת משפחת דה גול
אב הנרי דה גול עריכת הנתון בוויקינתונים
אם ז'אן מאיו עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אן דה גול
פיליפ דה גול
אליזבת דה גול עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא צרפת ה-18 (ה-1 ברפובליקה החמישית)
נסיך-שותף של אנדורה
תקופת כהונה 8 בינואר 195928 באפריל 1969 (10 שנים)
הקודם רנה קוטי
הבא אלן פוהר (זמני)
ז'ורז' פומפידו
תחת הנשיא ראשי ממשלת צרפת:
מישל דברה (1959–1961)
ז'ורז' פומפידו (1962–1968)
מוריס קוב דה מירוויל (1968–1969)
ראש ממשלת צרפת ושר ההגנה הלאומית
תקופת כהונה 1 ביוני 19588 בינואר 1959 (31 שבועות ו-5 ימים)
הקודם פייר פלימלן
הבא מישל דברה
תחת נשיא צרפת רנה קוטי
ראש הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית
תקופת כהונה 20 באוגוסט 194420 בינואר 1946 (שנה ו-21 שבועות)
הקודם אנרי פיליפ פטן כ"ראש המדינה הצרפתית" היא צרפת של וישי
פייר לאוואל כראש הממשלה בצרפת של וישי
הבא פליקס גואן
מנהיג כוחות צרפת החופשית
תקופת כהונה 18 ביוני 19403 ביולי 1944 (4 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שארל אנדרה ז'וזף מארי דה גולצרפתית: Charles André Joseph Marie de Gaulle, להאזנה (מידע · עזרה), 22 בנובמבר 18909 בנובמבר 1970) היה מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה ונשיאה הראשון של הרפובליקה החמישית בצרפת.

דה גול נחשב למופת לאומי צרפתי, וזאת בשל פעולותיו במספר אירועים היסטוריים, שעיצבו את ההיסטוריה של צרפת ואת התודעה הלאומית הצרפתית במהלך המאה ה-20:

בפעולות אלו השפיע דה גול, והטביע את חותמו על ההיסטוריה הצרפתית, על המשטר בצרפת, ועל הפוליטיקה הצרפתית, ואף כיום מוקירים בצרפת את זכרו כאחד מגדולי בניה של האומה הצרפתית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1890–1912: השנים המעצבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל דה גול היה ילדה השלישי (מתוך חמישה – ארבעה בנים ובת) של משפחה בורגנית שמרנית קתולית. מצד אביו היה צאצא למשפחה אריסטוקרטית מאזור נורמנדי ובורגונדי, אשר גרה בפריז זה מאה שנה, ומצד אמו היה צאצא ליזמים שהתעשרו לא מכבר מהאזור התעשייתי של ליל. דה גול נולד בעיר ליל, אך גדל וחונך בפריז.

משפחתו הייתה משפחה אינטלקטואלית. סבו היה היסטוריון, סבתו סופרת, ואביו הרצה בבתי ספר פרטיים קתוליים, ואף ייסד בית ספר משלו. ויכוחים פוליטיים היו שכיחים בבית דה גול, ומגיל צעיר עודד אביו את הנער לקרוא בכתבי ההוגים השמרנים של התקופה. המשפחה הייתה פטריוטית מאוד, והוא גדל על ברכי ההערצה למורשת צרפת ולתרבותה. על אף שהמשפחה הייתה שמרנית ואף מלוכנית, חונך דה גול לרחוש כבוד לחוק ולמוסדות הרפובליקה. הדעות בעניינים חברתיים בבית דה גול היו מתקדמות יחסית והושפעו מזרם ה"סוציאל-קתוליות". במהלך פרשת דרייפוס תמכה המשפחה בדרייפוס, בניגוד לעמדת החוגים השמרניים.

1912–1940: קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל דה גול
Charles de Gaulle
Charles de Gaulle 1943 Tunisia.jpg
דה גול כמפקד במלחמת העולם השנייה
השתייכות הצבא הצרפתיהצבא הצרפתי צבא צרפת
צרפת החופשיתצרפת החופשית  צרפת החופשית
תקופת שירות 19121946
דרגה בריגדיר גנרל
תפקידים צבאיים
מפקד הדיוויזיה הרביעית המשוריינת
מפקד צבא צרפת החופשית
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם הראשונה
המלחמה הפולנית-סובייטית
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
מסדר החופש
Virtuti Militari (פולין)

דה גול הצעיר בחר בקריירה צבאית ובילה ארבע שנים באקדמיה הצבאית בסן-סיר שם השיג ציונים נמוכים למדי. את חוק לימודיו סיים ב-1912 והצטרף לחיל הרגלים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה החזיק בדרגת לייטנט (מקביל לסגן בצה"ל) וכבר ב-15 באוגוסט 1914 נפצע בפעם הראשונה, עת גדודו (גדוד חיל הרגלים ה-33) נכנס לפעולה באזור דינאן בבלגיה. דה גול שב לשדה הקרב ונפצע שוב. לאחר מכן, בפברואר 1915, הועלה לדרגת קפיטן (מקביל לסרן) והועבר לחזית ורדן, שם התחולל קרב ורדן שהיה אחד הקרבות הקשים במלחמה. דה גול נפצע בפעם השלישית במרץ 1916. פציעתו הייתה כה קשה עד שגרמה להשארתו בשדה הקרב כמי שנחשב למת. הוא נשבה בידי הגרמנים, ניסה להימלט חמש פעמים, ונכלא בבידוד במחנה עונשין.

כשהסתיימה המלחמה נותר בצבא ושירת במטהו של הגנרל מקסים וייגאן, ולאחר מכן במטהו של הגנרל אנרי פיליפ פטן. במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 19191920 התנדב דה גול לצבא הפולני ושימש כמדריך חי"ר. הוא נלחם באומץ וקיבל את אות הגבורה הפולני הגבוה ביותר "Virtuti Militari". דה גול הועלה לדרגת מיור (מקביל לרב-סרן) והוצע לו להמשיך לשרת בפולין, אך הוא ביכר לשוב לצרפת. למלחמה זו הייתה השפעה רבה על חשיבתו הצבאית בשל השימוש בטנקים, בשל התמרונים המהירים ובשל העדרן של חפירות.

ב-1934 פרסם דה גול את ספרו "לקראת צבא מקצועי" (Vers l'armée de métier), בו קרא תיגר על האסטרטגיה הצרפתית של התחפרות הגנתית ב"חזית רציפה", שבאה לידי ביטוי בקו מאז'ינו, וקרא להקמת צבא מקצועי, המבוסס על עוצבות שריון ניידות.

רעיון אחרון זה, של עוצבות שריון ניידות, היה מנוגד לתפיסה הקיימת אז של שריון ככוח מסייע לחיל רגלים. בד בבד עם פרסום ספרו של דה-גול ביטאו את אותם רעיונות קפטן לידל הארט האנגלי והגנרל היינץ גודריאן הגרמני. רעיונות אלו נקלטו רק בצבא הגרמני, אשר פיתח את אסטרטגית "מלחמת הבזק" (בליצקריג) שהייתה מבוססת על הבקעה באמצעות עוצבות שריון ניידות הנעזרות בסיוע אווירי, הפורצות את קווי האויב, מתקדמות ככל יכולתן, זורעות הרס, ומכתרות את הכוחות שנותרו מאחור תוך ניתוק קווי האספקה שלהם. אסטרטגיה זו התאימה ככפפה ליד נגד יריב כמו צבא צרפת, שהחזיק באסטרטגיה של מלחמת חפירות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה דה-גול כיצד מיושמים רעיונותיו בשטח בהכרעה המהירה שהשיג הוורמאכט בפולין. דה-גול, שדרגתו הייתה אז קולונל (מקביל לאלוף-משנה), חיבר מזכר אותו הביא לידיעת מפקדיו, ובו התריע על חוסר ההתאמה של האסטרטגיה הצרפתית לתנאי הלוחמה החדשים. מזכר זה לא נתקבל בהבנה. הצבא הצרפתי היה עסוק אז בהתחפרות בקו מאז'ינו ובמשחקי חתול ועכבר עם הצבא הגרמני, שכונו "זיצקריג" או "המלחמה המדומה". עם זאת, היה לדה-גול בעל ברית חשוב בצמרת, ראש הממשלה פול ריינו, אשר מזה שנים היה בן בריתו של דה גול וניסה לקדם את רעיונותיו. לאחר פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה ולצרפת, מונה דה גול ב-15 במאי 1940 למפקד הדיוויזיה המשוריינת הרביעית של צבא צרפת.

חדירת הצבא הגרמני את יער הארדנים וחציית נהר המז הביאו לבהלה רבתי בצבא הצרפתי וגרמו לנסיגה מבוהלת. במצב עניינים זה קיבל דה-גול ב-17 במאי 1940 הוראה להתקיף את כוח השריון הגרמני בסביבות העיירה מונקורנא. התקפה זו הייתה אמורה להיות חלק ממתקפה משולבת, אך בפועל התקיפו רק כוחותיו של דה-גול. ההתקפה הסתיימה תוך יממה, ועל אף שגרמה לאבדות ניכרות לגרמנים והיוותה מאמץ הרואי אל מול חוסר האונים הכללי שהפגין הצבא הצרפתי, לא הייתה לה השפעה של ממש על המערכה. לאחר קרב זה מונה דה גול לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת-אלוף).

ב-6 ביוני 1940 מונה דה גול על ידי ריינו לתת-שר ההגנה, והופקד על התיאום עם בריטניה. כחבר הקבינט הוא עמד בתוקף כנגד הצעות הכניעה שהביאו התבוסתנים שבממשלה. הוא שירת כאיש הקשר לממשלה הבריטית, ויחד עם וינסטון צ'רצ'יל עיבד תוכנית של איחוד בין צרפת ובריטניה בבוקר ה-16 ביוני בלונדון. היה זה מאמץ אחרון לנסות ולחזק את עמדת ה"תקיפים" בממשלה שנאכלה מבפנים על ידי תבוסתנים כאנרי פיליפ פטן, פול בודואן, ווייגאן. דה גול הגיע לבורדו שהיה מקום מושבה של הממשלה הצרפתית שנאלצה לעזוב את פריז, אך מאמציו נכשלו. פטן מונה לראש הממשלה והחל במשא ומתן על כניעה.

דה גול הבין כי חייו וחירותו בסכנה והחליט להימלט ללונדון, כשעמו מאה אלף פרנקים שניתנו לו בחשאי על ידי ריינו בטרם התפטר. הבריחה נתבצעה בעזרת הבריטים, בפיקודו של הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, כפי שתיאר וינסטון צ'רצ'יל בספרו על מלחמת העולם השנייה:

"הנה כי כן הלך דה-גול בעצם הבוקר ההוא – ה-17 בחודש – אל משרדו בבורדו, קבע מספר פגישות לשעות אחר הצהריים לשם חיפוי, ואחרי כן נסע לשדה-התעופה עם ספירס ידידו על-מנת ללוותו למטוס. הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום, וכשהחל המטוס לנוע נכנס דה-גול פנימה והגיף את הדלת. המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה נשא אתו דה-גול את כבודה של צרפת."

1940–1945: צרפת החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה גול בנאומו ב-BBC
פסל של דה גול בוורשה

ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום לאומה הצרפתית, ששודר בתחנת ה-BBC מלונדון בתרגום סימולטני לאנגלית. הקבינט הבריטי ניסה למנוע מדה גול לשאת את הנאום, אך צ'רצ'יל פסק אחרת. בצרפת הכה "נאום השמונה עשר ביוני" גלים. "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה" הייתה השורה המפורסמת מנאום זה. למרות שמעט אנשים שמעו בפועל את הנאום (BBC לא הייתה תחנה פופולרית בצרפת, ומיליונים היו פליטים חסרי בית בעקבות המלחמה), ציטוטים מן הנאום הופיעו למחרת בעיתונות באזור שלא נכבש על ידי הגרמנים, וה-BBC חזר על שידור הנאום במשך כמה לילות. עד מהרה ידע העם הצרפתי, כי בתוך ההמולה שיצרו הכיבוש והכניעה ישנו גנרל צרפתי בלונדון המתנגד לדרך שבה נעשים הדברים, ומנסה לזכות במלחמה שנראתה לרבים אבודה. עד היום נחשב נאום זה לאחד הידועים והחשובים בהיסטוריה של צרפת.

מלונדון החל דה גול להקים את הכוח הצבאי שיקרא לאחר מכן "צרפת החופשית". ארצות הברית המשיכה בקשריה עם המשטר הצרפתי באזור הדרום הבלתי כבוש, אשר נקרא צרפת של וישי (על שם העיר וישי בה ישבה הממשלה), אך ממשלת בריטניה ניתקה את קשריה עם וישי, ותמכה בדה גול.

ב-4 ביולי 1940 דן בית דין צבאי בטולוז את דה גול, בהיעדרו, לארבע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. התכתבותו של דה גול עם המפקד הצבאי וייגאן, נענתה בדרישה כי יתייצב בטולוז לרצות את מאסרו. ב-2 באוגוסט 1940, החמיר בית הדין את עונשו, ודה גול נדון לעונש מוות.

במגעיו עם בעלות הברית – בריטניה וארצות הברית, התעקש דה גול לשמור על עצמאות וחופש פעולה מלא, בשם צרפת, אפילו במקומות בהן התעקשות זו הייתה מביכה ובלתי נוחה למארחיו. התנהגות זו גרמה לצ'רצ'יל להעיר כי "מכל הצלבים שנאלצתי לשאת, צלב לוריין (סמלה של צרפת החופשית) הוא הכבד ביותר".

דה גול המשיך לעבוד, והצליח להעביר לצדה של צרפת החופשית רבים במושבות צרפת במרכז אפריקה. תחת הנהגתו, ובפיקוד הגנרל מרי פייר קניג, תרמו כוחות צרפת החופשית תרומה הרואית בקרב ביר חכים, ביוני 1942, עת עיכבו את התקדמות הגנרל רומל בלוב, כשהם מבטיחים את נסיגתה של הארמייה השמינית הבריטית.

במהלך המלחמה היו לדה גול סכסוכים רבים עם מנהיגי בעלות הברית. משבר חמור היה כאשר מונה ז'אן פרנסואה דרלאן כמפקד הכוחות הצבאיים וכמושל האזרחי מטעם בעלות הברית בצפון אפריקה בשנת 1942, בעקבות פלישת כוחות בעלות הברית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". דרלאן היה מראשי ממשל וישי, ונחשב לבוגד, פשיסט ומשתף פעולה. למרות זאת החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט כי מטעמים של ריאל-פוליטיקה הוא הראוי לשמש בתפקיד. המשבר נפתר עקב הירצחו של דרלאן על ידי צרפתי אנטי פשיסט בדצמבר 1942.

זמן מה ניהל דה גול מאבק עם הגנרל אנרי ז'ירו אשר נמלט מן השבי הגרמני ושימש בתפקידים מרכזיים בפלישה לצפון אפריקה ולקורסיקה, והיה מועמדו של הנשיא רוזוולט לתפקיד ההנהגה, אך לבסוף הצליח להסיטו מן הדרך ולהתמנות למנהיגה הבלתי מעורער של "צרפת החופשית". ב-1944 חזר לצרפת כגיבור לאומי ונכנס עטור ניצחון לפריז, לאחר שחרורה בידי כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק ב-26 באוגוסט 1944. בספטמבר 1944 מונה דה גול ל"נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית" (כלומר ראש הממשלה).

לאחר המלחמה הכריז דה גול כי משטר וישי היה בלתי חוקי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה השלישית. עם זאת היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946.

1946–1958: שנות המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה בשל רצונן של מפלגות השמאל בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא המרשל פטן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה שהייתה גרועה בעיני דה גול אפילו מהטיוטה הראשונה.

באפריל 1947 עשה דה גול מאמץ מחושב לשינוי המפה הפוליטית וייסד את מפלגת "אספת העם הצרפתי" – "Rassemblement du Peuple Français" (או בקיצור RPF), אך התנועה איבדה את תנופתה לאחר שזכתה להצלחה ראשונית. במאי 1953 פרש שוב דה גול מן הפוליטיקה הפעילה, אולם מפלגתו נותרה פעילה עד ספטמבר 1955.

דה גול פרש לכפר קולומביי-לה-דו-אגליז (Colombey-les-deux-Églises) ושם כתב את זיכרונות המלחמה שלו (הופיעו בעברית תחת השם "מאבק לחירות" בהוצאת "עם הספר" בשנת 1958). בתקופה זו של פרישה רשמית שמר דה גול על קשרים עם ידידיו מתקופת המלחמה ומתקופת ה-RPF, וצפה מקרוב בהתרחשויות, ובמיוחד במשבר שהחל מתפתח באלג'יריה.

1958: התמוטטות הרפובליקה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיום ייסודה סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו-סין הצרפתית" (כיום וייטנאם), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.

ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר, במחאה כנגד מה שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה, הכריז ברדיו כי "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית".

תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקחת את כוחותיה של הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.

ב-19 במאי הכריז דה גול שוב במסיבת עיתונאים שהוא עומד לרשותה של האומה. כאשר עיתונאי הביע דאגה כי הוא יפגע בזכויות האזרח, השיב דה גול: "האם אי פעם עשיתי זאת? להפך – אני הוא שהחזיר את זכויות האזרח שנלקחו. מי מאמין בכנות כי בגיל 67 אתחיל בקריירה כדיקטטור?". כרפובליקני בעמקי נשמתו התעקש דה גול לאורך כל המשבר כי לא יקבל סמכות כלשהי שלא באופן חוקי.

המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של מועצת הרפובליקה הרביעית (דהינו ראש הממשלה).

דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.

ב-28 בספטמבר 1958, משאל עם העניק רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגינאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גינאה למושבה הראשונה שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר ששילמו על כך תושבי גינאה היה הפסקה לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.

1958–1962: ייסודה של הרפובליקה החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, ובדצמבר נבחר דה גול לנשיא ברוב של 78%. הוא הושבע לנשיא בינואר 1959.

דה גול פיקח על רפורמות כלכליות מרחיקות לכת, שמטרתן הייתה החייאת המשק הצרפתי, כולל שינוי המטבע מן ה"פרנק" ל"פרנק החדש" שערכו היה מאה פרנקים ישנים. ב-22 באוגוסט 1962 ניצלו דה גול ואשתו מניסיון התנקשות כאשר נורתה אש אוטומטית לעבר מכוניתם. במישור הבינלאומי התגרה דה גול הן בארצות הברית והן בברית המועצות, ויזם מדיניות צרפתית עצמאית והתחמשות של צרפת בכלי נשק גרעיניים משלה. הוא דחף לשיתוף פעולה בין גרמניה לצרפת בהקמת האיחוד האירופי והיה למנהיג הצרפתי הראשון המבקר בגרמניה מאז ועידת מינכן. בינואר 1963 מנע את הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף.

דה גול האמין כי ניתן לפתור באמצעים צבאיים את המשבר באלג'יריה, אך לא ניתן יהיה להגן על אמצעים אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, ותומכיהם בצרפת גופא, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא. השנייה הייתה מרד גנרלים נגדו, שהתרחש באפריל 1961, ובמהלכו איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה OAS. לפי יובל נאמן, גורמים בכירים בצבא צרפת תכננו להתנקש בדה-גול כדי לסכל את פינוי אלג'יר. הם פנו לישראל בבקשת סיוע להתנקשות בדה-גול, והציעו בתמורה אספקה אדירה של כלי נשק מצרפת לישראל. בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הורה להעביר בדחיפות את האזהרה לדה-גול, וחייו של דה-גול ניצלו. נשיא צרפת הודה מאוד לבן-גוריון, אך להערכת נאמן הרגיש מושפל מאוד שישראל הייתה צריכה לחוש לעזרתו[1].

במרץ 1962 הושג לבסוף הסכם בין הממשלה הצרפתית לנציגי הפל"נ, במסגרתו הסכימה צרפת לסגת מכל שטחי אלג'יריה, וזאת בתנאי שישארו בידיה זכויות לחיפוש והפקת נפט בשטחה. בעקבות ההסכם הכריז דה גול על מתן עצמאות לאלג'ירה בחודש מרץ 1962[2].

בספטמבר 1962 הוא הוביל לשינוי חוקתי שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. בעקבות תבוסה במועצה המחוקקת, פיזר גוף זה והכריז על בחירות חדשות, בהן קיבלו הגוליסטים רוב שאפשר להם חופש פעולה גדול יותר. למרות שהנושא האלג'ירי הוסדר, ראש ממשלתו מישל דברה פרש עקב סכסוך בנוגע להסדרים הסופיים באלג'יריה, ואת מקומו תפס ז'ורז' פומפידו.

1962–1968 פוליטיקה של הדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל דה גול נפגש עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בארמון האליזה, יוני 1960
שארל דה גול עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, פברואר 1969

כאשר המשבר האלג'יראי מאחוריו, ניגש דה גול להשיג את שני יעדיו העיקריים. הראשון – לפתח את הכלכלה הצרפתית, על מנת לתמוך ביעד השני – מדיניות חוץ עצמאית שבה ממלאת צרפת תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, מדיניות שכונתה "פוליטיקה של הדר" – "politique de grandeur".

לאור הגידול הגדול ביותר במספר תושבי צרפת מאז המאה ה-18, ראתה ממשלת פומפידו צורך בשינויים דרסטיים במשק ובהרחבה של הכלכלה הצרפתית.

כשהיא משלבת קפיטליזם מערבי עם כלכלה מכוונת, התערבה הממשלה בכלכלה באופן מסיבי, תוך שימוש בתוכניות חומש ככלי עבודה עיקרי. בוצעו פרויקטים גדולים בהם:

  • הרחבת נמל מרסיי (אשר הפך לשלישי בגודלו באירופה ולגדול בנמלי הים התיכון).
  • ייצור מטוס הקרוול (דור קודם לאיירבוס).
  • התחלת תכנון בניית המטוס קונקורד העל קולי בטולוז.
  • הרחבת תעשיית המכוניות הצרפתית, תוך שימוש במפעל "רנו" שבבעלות המדינה.
  • בניית כבישים מהירים בין פריז וערים אחרות.

בשנת 1964, לראשונה מזה מאתיים שנים, עבר התל"ג הצרפתי לנפש את זה של בריטניה. תקופה זו עדיין זכורה בצרפת בנוסטלגיה כשיאן של "שלושים השנים המפוארות" (Trente Glorieuses), כינוי לתקופה שבין 1945 ו-1975.

צמיחה כלכלית זו אפשרה לדה גול יד חופשית במדיניות החוץ. צרפת הפכה למעצמה הגרעינית הרביעית ופוצצה פצצה גרעינית בשנת 1960 במדבר האלג'ירי. בשנת 1968 הצליחו מדענים צרפתים לפוצץ פצצת מימן ללא כל עזרה מארצות הברית. מכיוון שבריטניה נחשבה לתלויה בארצות הברית בכוחה הגרעיני, נחשבה צרפת בפועל למעצמה הגרעינית השלישית בחוזקה. בשנת 1965 הצליחו הצרפתים בשיגור לוויין למסלול מסביב לכדור הארץ, והיו למדינה השלישית המצליחה בכך, לאחר ברית המועצות וארצות הברית.

דה גול היה משוכנע שצרפת חזקה הפועלת באופן עצמאי תשמש ככוח מאזן במלחמה הקרה. בינואר 1964 הכיר ברפובליקה העממית של סין בניגוד לעמדת ארצות הברית, ולמעשה הקדים את עמדתה של ארצות הברית בשמונה שנים (בשנת 1972 ערך הנשיא ריצ'רד ניקסון את ביקורו ההיסטורי בסין).

בדצמבר 1965 נבחר דה גול לכהונה נוספת בת שבע שנים, אך הפעם נאלץ לעבור סיבוב נוסף בבחירות, אל מול פרנסואה מיטראן.

בפברואר 1966 פרשה צרפת מן הפיקוד הצבאי המשותף של ברית נאט"ו. דה גול, רדוף זיכרונות 1940, רצה לשמור על עצמאותה הצבאית של צרפת בכל מחיר.

בספטמבר 1966, בנאום שנשא בבירת קמבודיה, פנום פן, גינה את המעורבות האמריקנית בווייטנאם וקרא להסגת הכוחות האמריקנים ממדינה זו, שהייתה בעברה מושבה צרפתית.

במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נפגש שר החוץ הישראלי, אבא אבן, עם דה גול במסגרת מאמץ דיפלומטי ישראלי נרחב לגיוס תמיכה בינלאומית בהסרת האיום על ישראל ובניסיון למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה, שנתפסה כאיום קיומי על ישראל. בפגישה דרש דה גול בטון מאיים שישראל לא תיזום כל פעולה צבאית. לאחר המלחמה, ביוני 1967, גינה דה גול את ישראל על כך שלדעתו היא זו שירתה את יריית הפתיחה של מלחמת ששת הימים, ובנובמבר באותה שנה, במסיבת עיתונאים שקיים, התבטא בנימה בעלת סממנים אנטישמיים, כשתיאר את העם היהודי כ"עם אליטיסטי, בוטח בעצמו ושתלטן"[3]. היו אלה סימנים ראשונים לתפנית במדיניותה של צרפת כלפי ישראל. עד לאותה עת, הייתה צרפת בעלת ברית של ישראל, וב-1956 היא אף הייתה בעלת השפעה מכרעת בכינון הברית המשולשת ישראל-בריטניה-צרפת שהביאה למלחמת סיני. על אף כישלון המבצע המשולב, המשיך שיתוף הפעולה בין ישראל וצרפת, וכלי המלחמה העיקריים שבהם השתמש צה"ל במלחמת ששת הימים היו צרפתיים. חיל האוויר הישראלי היה מצויד ברובו במטוסים צרפתים – מיראז' 3, פוגה מגיסטר, ומפציצי ווטור. אלא שהתפנית של דה גול נבעה גם מן האירועים באלג'יריה, שבעקבותיהם נטה דה גול למדיניות פרו ערבית. דה גול תבע כי ישראל תפנה את כל השטחים שכבשה במלחמה, וזעם על השימוש בנשק שסיפקה צרפת לישראל. כדי לכפות את רצונו הוא אף החליט להטיל אמברגו על ישראל – איסור על מכירות חדשות של נשק לישראל, ולקראת סוף 1968 אף הורה בחשאי שלא לספק לישראל גם מטוסים וספינות שתמורתם כבר שולמה. בשל כך מילט חיל הים ב-25 בדצמבר 1969 את ספינות שרבורג, שהיו חמש ספינות טילים שתמורתן שולמה ורותקו בשל האמברגו בנמל שרבורג. כתוצאה מהאמברגו הצרפתי החלה התקרבות בין ישראל לארצות הברית, ובכך הייתה לדה גול השפעה עקיפה חשובה על התפתחות קשריה הצבאיים והכלכליים של ישראל עם ארצות הברית.

ביולי 1967 ביקר דה גול בקנדה לרגל מאה שנה לעצמאותה, שנחגגו בתערוכה שכונתה "אקספו 67'". ברצונו לפצות את אזרחי קנדה הצרפתים על העדר התמיכה בעת הכיבוש על ידי האנגלים מאתיים שנים קודם לכן, הביע את תמיכתו באוטונומיה לחבל קוויבק דובר הצרפתית, וטבע את אמרתו הידועה "Vive le Québec Libre", "תחי קוויבק החופשית", ממרפסת בניין העירייה במונטריאול. התנהגות זו עוררה ביקורת רבה ממארחיו הקנדיים, שראו בכך התערבות גסה בענייניהם הפנימיים, ודה גול נאלץ לקצר את ביקורו.

בדצמבר 1967 התנגד שוב לכניסת בריטניה אל השוק האירופי המאוחד, בטענה כי מדובר בגרורה אמריקנית, אשר תגרום להאטת המאמצים לאיחוד.

מאי 1968: מרד הסטודנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאי 1968

ההפגנות הגדולות והשביתות במאי 1968 היו אתגר לנשיאותו של דה גול. במהלך החודש נסע בחשאי לבאדן באדן ונפגש שם עם הגנרל מאסו, המפקד הצבאי הצרפתי בגרמניה, וכפי הנראה דן עמו על התערבות צבאית כנגד המפגינים.

לבסוף החליט דה גול לאמץ חלק מן הרפורמות שדרשו המפגינים. הוא שקל שוב קיום משאל עם על מנת לתמוך בצעדיו, אך פומפידו שכנע אותו לפזר את הפרלמנט (בו איבדה הממשלה את הרוב שהיה בה בבחירות במרץ 1967) ולערוך בחירות חדשות. הבחירות ביוני אותה שנה היו הצלחה מדהימה לתומכי דה גול ולבעלי בריתם, אשר הדגישו בתעמולתם את הפחד ממלחמת אזרחים וממהפכה, חשש שתמיד זרם מתחת לפני הקרקע בתרבות הפוליטית הצרפתית. מפלגתו של דה גול זכתה ב-358 מתוך 487 מושבים בפרלמנט, אך הוא בחר להחליף את ראש הממשלה פומפידו במוריס קוב דה מורוויל.

1969: הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל דה גול פרש ב-28 באפריל 1969 – לאחר תבוסתו במשאל עם שבו ביקש להפוך את הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי, הנחות בכוחו לעומת הבית התחתון "המועצה הלאומית") לגוף מייעץ ולתת סמכויות חזקות למועצות אזוריות. היו שראו משאל זה כהתאבדות פוליטית ידועה מראש, בעקבות אירועי מאי 1968.

דה גול פרש לביתו שבקולומבה-לה-דז-אגליז, ונפטר ב-9 בנובמבר 1970 כתוצאה מקוצר נשימה. מספר ימים לאחר מותו הוסב שמה של כיכר האטואל בפריז, שבמרכזה שער הניצחון, לכיכר שארל דה גול וכן נמל התעופה הראשי של פריז, נמל התעופה שארל דה גול, נקרא על שמו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל דה גול נישא ב-7 באפריל 1921 לאיבון ונדרו ("הדודה איבון"). לזוג היו שלושה ילדים: פיליפ (1921), אליזבת (1924) ואן (1928). אן סבלה מתסמונת דאון ומתה בגיל 20.

רטרוספקטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה גול נחשב לאחד מגדולי המדינאים במאה העשרים. תהילתו נובעת הן מראיית הנולד שהפגין בתחום האסטרטגיה הצבאית בין שתי מלחמות העולם, הן מהיותו המתנגד החריף ביותר לשלטונו של אדולף היטלר בקרב הצרפתים – אל מול תופעות של שיתוף פעולה וכניעה בארצו, והן מהכרעתו הנועזת שהביאה לסיום הסכסוך באלג'יריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העתק כתבה של "ידיעות אחרונות" 18 במרץ 2005 באתר פרש
  2. ^ ויליאם היצ'קוק, "המאבק על אירופה", הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 212-211
  3. ^ "עם אליטיסטי, בטוח בעצמו ושתלטן". נאומו של דה גול במסיבת עיתונאים ב-27 נובמבר 1967. ynet, מירב קריסטל (מתוך "כך היה", ערוץ 1)



הקודם:
-
נשיא צרפת
19591960
הבא:
ז'ורז' פומפידו