צ'אלנג'ר 1
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | טנק מערכה |
| מדינה מייצרת |
 בריטניה |
| יצרן |
Royal Ordnance Factory  |
| משתמשים עיקריים |
הממלכה המאוחדת |
| משתמשים משניים |
 ירדן |
| שנת ייצור | 1983 |
| תקופת השימוש |
1983–הווה (כ־41 שנים) |
| דגם קודם | צ'יפטיין |
| דגם עוקב | צ'אלנג'ר 2 |
| מערכה מרכזית | מלחמת המפרץ |
| יחידות שיוצרו |
420 |
| מידע טכני | |
| אורך |
11.56 מטרים תותח קדימה (אורך התובה 8.32 מטר) |
| רוחב | 3.51 מטרים |
| גובה | 2.95 מטרים |
| משקל | 62 טון ערוך לקרב |
| מהירות | 56 קמ"ש על כביש |
| טווח פעולה | 450 קילומטר |
| מנוע | דיזל, 1200 כוח סוס. |
| שריון | מסווג, שריון צ'ובהם. |
| צוות | 4 |
| מערכות נשק | |
| חימוש עיקרי |
תותח 120 מ"מ |
| חימוש משני |
מקלע 7.62 מ"מ מקלע נוסף בקוטר של 12.7 מ"מ בצריח |
  | |
צ'אלנג'ר 1 (באנגלית: Challenger 1) היה טנק המערכה העיקרי של צבא בריטניה בשנות השמונים והתשעים. הטנק הוא למעשה פיתוח של הצ'יפטיין.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנק המערכה הבריטי של שנות השישים, הצ'יפטיין, נבנה כדי להגן על מערב אירופה מטורי השריון הסובייטיים. למרות זאת, הודות ליתרונות במיגון וכח אש, השאה האיראני החליט לצייד את צבאו בצ'יפטיין. ואכן בשנות השבעים כבר היו מאות צ'יפטינים בשרות איראן, והאיראנים רצו עוד. יצרנית הצ'יפטיין, ויקרס, נענתה לדרישה ופיתחה את ה"שיר 1" וה"שיר 2" ("שיר" משמעו "אריה" בפרסית). ה"שיר 1" היה צ'יפטיין עם מנוע משופר ותיבת הילוכים אוטומטית. ה"שיר 2" לעומת זאת היה עיצוב מתקדם בהרבה. בסופו של דבר, בעקבות קריסת משטר השאה, לא הגיע אף אחד מהטנקים האלה לאיראן. ה"שיר 1" שיוצרו הגיעו לירדן, וה"שיר 2" נכנסו לאחר שיפורים לשירות בריטי.
צ'אלנג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבריטים קראו לטנק החדש שלהם צ'אלנג'ר. השיפור העיקרי על פני הצ'יפטיין היה במיגון. שריון הפלדה ההומוגנית הוחלף בסוג חדש של שריון- צ'ובהם. צ'ובהם הוא שריון מורכב מודרני, העשוי ממתכות, חומרים קרמיים ואחרים. הצ'ובהם מאפשר מיגון טוב בהרבה משל הפלדה, ואופן הנחת הלוחות נותן לטנק צורה זוויתית שניתן לזהות בקלות. השיפור החשוב הנוסף היה החלפת מערכת המתלים, שאיפשרה עלייה במהירות ובעבירות. החסרון העיקרי היה במערכת בקרת האש, שלא הייתה שוות ערך לזו של שאר הטנקים המובילים בעולם. חסרונה העיקרי היה באיטיות ההפעלה ובכוונות גרועות. זאת אחת הסיבות שהצ'אלנג'ר 1 שרת תקופה קצרה יחסית בצבא הבריטי, ואחרוני הטנקים יצאו משירות הבריטים ב-1999.
מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
180 טנקי צ'אלנג'ר בריטיים נפרסו בערב הסעודית על מנת להשתתף במלחמת המפרץ הראשונה. הטנקים השתתפו בקרבות ויוחסו להם 300 השמדות של טנקים עיראקים, ללא אבדה אחת. כמו כן ידוע על השמדת טנק שבוצעה מטווח רחוק במיוחד – 3.2 קילומטר.
ייצוא לירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]
כפי שנאמר, ב-1999 הבריטים החליפו את טנקי הצ'אלנג'ר 1 בטנקי צ'אלנג'ר 2 החדישים. הבריטים חיפשו קונים לטנקים שיצאו משירות, בעיקר במזרח התיכון. החלטת הירדנים לקנות כמעט 300 טנקי צ'אלנג'ר 1 לא הייתה מפתיעה, בהתחשב בכך שצבא ירדן הפעיל גם את הצנטוריון והצ'יפטיין. הטנקים נכנסו לשירות בירדן תחת השם "אל חוסיין" כאשר ראשוני הטנקים הגיעו ב-1999 והאחרונים הגיעו כנראה ב-2002. הטנקים החליפו את הצנטוריונים המתיישנים של הירדנים, והם מהווים עליית מדרגה בכח השריון הירדני.
רק"מ מבוסס צ'אלנג'ר[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימים שני כלי רכב משוריינים על בסיס הטנק:
- טנק חילוץ
- טנק ללימוד נהיגה עם צריח נייח.
