שאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שאהפרסית: شاه) הוא תוארם של מלכי פרס (כיום איראן) והאימפריה הפרסית הקדומה. מקור התואר הוא במילה הפרסית הקדומה "חשטרה" שמשמעה "מלך".

השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי, קרא לעצמו "שאהנשאה" (בפרסית: شاهنشاه), שפירושו "מלך המלכים" בעת הכתרתו. שושלת המלוכה שאליה השתייך, שושלת פהלווי, הייתה האחרונה באיראן.

בנוסף, כינו עצמם בתואר פדישאה שליטים מוסלמיים בהודו, סולטאני האימפריה העות'מאנית, והסלג'וקים ושליטי אימפריות אחרות במרחב האיראני והטורקי.

מקור השם של משחק השחמט הוא מפרסית ("שח" + "מט"), שפירושו "מארב למלך" או "מלך מובס".[1] אטימולוגיה עממית מייחסת לשמו של המשחק את הפירוש "מלך מת", אך זו אינה המשמעות האמיתית.[2]

נפילת השאה בעקבות מהפכת האייתולות באירן (1979)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה האסלאמית באירן, ונפילתו של השאה, מוחמד רזא פהלווי בפרט, לא נולדו ביום בהיר אחד, ומקורן בתמורות ובהלכי רוח שבעבעו בציבור האירני החל משנות ה-60. באותן שנים יזם השלטון רפורמות ושינויים רבים בחברה ובחיי היום-יום של אזרחי אירן, אשר חלחלו אט אט לכדי גיבושה של שנאה עזה כלפיו אשר איחדה את כלל הפלגים והקבוצות במדינה, עד לפרוץ המהפכה והפלתו בסופו של דבר.

בראשית שנות ה-60, כאמור, פצח השאה ברפורמות ובשינויים מרחיקי לכת בשלל תחומי חיים בחברה האיראנית, אשר במרוצת השנים זכו לכינוי "המהפכה הלבנה". במסגרתה של מהפכה זו, יזם השאה שינויים אשר נתפשו מרחיקי לכת; בין השאר, היו אלה שינויים במערכת הבחירות אשר ביקוש להעניק, לראשונה, זכות בחירה לנשים ושינויים כלכליים ואגרריים אשר הקטינו משמעותית את כוחם של בעלי האחוזות לעומת האיכרים הפשוטים שקיבלו בעלות על אדמותיהם. נוסף על אלו, פצח השאה בתהליכי תיעוש ואורבניזציה של המפעלים, כמו גם שינויים מהותיים במערכת החינוך. החברה האיראנית, שקצב הרפורמות כמו גם היקפן היה רב מדי עבורה מכדי להכיל, קיבלה אותן במורת רוח רבה. הדבר הוביל להתגברות השנאה כלפי השאה, המנותק לדידם מהחברה האיראנית, וזו חיברה בין פלגיה ושסעיה של החברה האיראנית – הדתיים, החילוניים, מעמד הסטודנטים ומעמד הפועלים, הקומוניסטים והליברלים. אט אט החלו מתגברות המהומות ברחובות איראן, עליהן ניצחו הממסד הדתי השיעי באיראן, תחת הנהגתו של אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפכה – בקריאות להפלת השאה.

השאה, ששאב השראה ממדיניותו של נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, נהג באותן שנים במדיניות ליברלית כלפי פנים. הלה לא השכיל לראות את השנאה המתגבשת כלפיו מתחת לאפו בשנים שקדמו למהפכה, ולא פעל די הצורך כדי לדכא את המהומות, מתוך אמונה כי הללו אירועים מקומיים, ובמרבית הזמן פטר אותם ככאלה מבלי להפעיל את עצמת צבאו. במקרים אחרים, הפעיל השאה כוח דווקא במקרים בהם היה צורך בגישה פייסנית יותר, וכך עורר אסקלציה רבה יותר במקום להרגיע את הרוחות.

כל אותו הזמן, צפה צבאו של השאה בנעשה בחוסר אונים רב. מחד גיסא, בעת התרחשות המהפכה רבו הדיווחים בעולם כי הגנרלים מודעים למצב ולוחצים על השאה לנקוט ביד קשה נגד המפגינים. עם זאת, בדיעבד, הטענה הרווחת היא כי הקצונה הבכירה ביקשה לא הרהיבה עוז להאיר את עיני השאה לנעשה בשטח ארצו, לא כל שכן להפיל עליו כל לחץ בנושא. חולשה ניכרת זו של הצבא הגיעה לשיאה לאחר עזיבתו של השאה את שטח אירן, בהתמוטטותו אל מול המהפכה האסלאמית ב-10 בפברואר אותה שנה.

על כן, נפילת השאה, כאמור, לא נפלה כרעם ביום בהיר. קדמו לה החלטות שנויות במחלקות של השלטון אשר עוררו סלידה קשה שאיגדה ציבורים מקוטבים בחברה האיראנית, עד כדי שנאה של ממש. תחת דגלו של ח'ומייני, הובילה שנאה זו, כמו גם חוסר האונים של השלטון ובפרט הנהגת צבאו לדכא את המהומות, למהפכה האסלאמית ולהפלת שלטונו של השאה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.