צב יבשה מדברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןצב יבשה מדברי
Testudo kleinmanni.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: זוחלים
סדרה: צבים
תת־סדרה: צבים חבויי-צוואר
על־משפחה: צבי יבשה
משפחה: צבים יבשתיים
סוג: צב יבשה
מין: צב יבשה מדברי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Testudo werneri
תחום תפוצה
Testudo werneri range.png

שחור-תפוצה בעבר
אדום - תפוצה נוכחית

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צב יבשה מדברי (שם מדעי: Testudo werneri) הוא מין של צב יבשה, שבעבר נחשב לתת-מין של צב היבשה המצרי. ההבדל הבולט ביותר בינו לבין צב היבשה המצרי הוא צבע השריון. השריון של צב היבשה המצרי כהה יותר, ויש עליו פסים שחורים עבים, בניגוד לפסי השחורים הדקים של צב היבשה המדברי. הוא אנדמי לחלוטין לנגב המערבי ולמישור ימין בישראל. גודל האוכלוסייה העולמי מוערך ב-3,000 פרטים, שרובם המכריע חי כיום בתחומי ישראל.

אזור מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר חי צב היבשה המדברי גם בצפון-מזרח מצרים (מזרחית לשפך הנילוס) ובצפון חצי האי סיני, אולם אוכלוסיות אלו נכחדו או שנותרו מהן פרטים בודדים בלבד, מה שהפך אותו לאנדמי לישראל, ובגלל זה כיום הוא מוגדר בסכנת הכחדה חמורה. צב-היבשה המדברי מאכלס אזורי חולות מדבריים. בישראל הוא נמצא כיום באזור הנגב, באזורי החולות דרומית ומערבית לבאר-שבע וכן באזורים מבודדים מזרחה משם, כגון מישור ימין ומישור רותם. ההתמעטות והפגיעה באזורי החולות פוגעים קשות בצב היבשה המדברי. הוא חי באזורים של נחלי אכזב בנגב, וניזון מצמחייה מדברית. בין האיומים על שטחי החולות (ועל צב היבשה המדברי) ניתן למנות שטחי אימונים של צה"ל, רמיסת אזורי חולות בידי עדרי עזים וכבשים, פעילות ספורט מוטורי באזורי החולות והפיכת אזורי חולות לאזורים חקלאיים.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהמטיילים הנתקלים בצבי-יבשה מדבריים טועים בהם וחושבים אותם לצבי-יבשה מצויים (הנמצאים גם הם בסכנת הכחדה ואסורים באיסוף) ואוספים אותם לבתיהם. ההבדל העיקרי בין שני מיני צבי היבשה הוא בכך שצבי-היבשה המדבריים קטנים וגודלם אינו עולה בדרך כלל על 12–13 ס"מ, במרכז לוחיות שריון הגב שלהם אין נקודות שחורות, שולי שריון הגב בולטים אחורה ומעט כלפי מעלה ושריון הבטן שלהם בהיר ומתאפיין בשני כתמים שחורים בלבד, בצורת משולש.

פרט לכך ששיא פעילותם של צבי היבשה המדבריים הוא בחורף, רק מעט מאוד ידוע על אורחות חייו של צב-היבשה המדברי בטבע. ממחקרים ותצפיות שנערכו בארץ עולה כי הפרטים הם טריטוריאליים, אם כי קיימת חפיפה בין טריטוריות של פרטים שונים. עיקר פעילותו בעונות הסתיו, החורף והאביב ואילו את הקיץ החם הוא מבלה בתרדמת קיץ, בעיקר בתוך מחילות מכרסמים מתחת לשיחים. עיקר פעילותו של צב היבשה המדברי היא חיפוש מזון. בניגוד לצב-היבשה המצוי, צב-היבשה המדברי הוא צמחוני.

רבייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה של הצבים היא בחורף. באביב, לפני הכניסה לתרדמת הקיץ מטילות הנקבות ביצים, 1–3 ביצים בכל תטולה, בתוך גומה מכוסה בחול. כל נקבה מטילה בדרך-כלל 2–3 תטולות בכל עונה. לאחר 2.5–3.5 חודשים בוקעות הביצים והצבים הצעירים מתחילים את חייהם העצמאיים.

סכנת הכחדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית הצב בארץ יציבה יחסית. במהלך חייהם לא צפויים צבי-היבשה המדבריים לפגוש הרבה אויבים טבעיים. הכוח האפור עשוי לטרוף אותם, אולם כיוון שהכוח הוא בעיקרו פעיל קיץ הסיכויים למפגש בין שני המינים הם נמוכים יחסית. עם זאת, שועלים וכלבים שמגיעים עם ההתיישבות האנושית עשויים אף הם לסכן את הצבים. תוחלת חייו של צב-היבשה המדברי בטבע, בהנחה שאינו נטרף או נדרס, מוערכת בלפחות 20 שנה, אם כי תוחלת החיים המרבית של הצבים אינה ידועה.

אחת הבעיות העיקריות המאיימות על המין, כמו גם על מיני צבי יבשה רבים אחרים, היא איסוף פרטים להחזקה כחיות מחמד. בישראל קיים גרעין רבייה ייחודי לצבים אלה בגן החיות התנ"כי, שפועל מתחילת שנות האלפיים, ומשחרר מדי שנה מספר צבים לטבע. בנוסף קיים גרעין רבייה בחי בר יטבתה. בחודשי החורף והאביב של 2004–2005 נערך סקר על אוכלוסיית הצב בארץ במהלכו תועדו לא רק הצבים החיים אלא ממצאים נוספים כגון עקבות שיכולים להעיד על פעילות צבים באזור מסוים. שישה אזורי חולות במערב הנגב נבחנו: חולות שמורת הטבע משאבים, עגור, שונרה, נחל סכר, נחל צאלים ונחל ניצנה. כל אזור נבדל מהאחרים בגורמי הסיכון הקיימים בו, דבר שעשוי לרמוז על הגורמים המסוכנים ביותר עבור צב היבשה מדברי. כמות הממצאים הגבוהה ביותר הייתה בתחומי שמורת הטבע משאבים, אזור שכמעט ואינו מופרע על ידי פעילות אנושית כלשהי. לעומת זאת, באזור ניצנה לא נמצאו כלל סימנים לפעילות, פרט לשרידי צבים ישנים. אזור זה הוא אזור של התיישבות חדשה שבה לא רק שונה בית הגידול באופן קיצוני והפך לאזור חקלאי, אלא ישנה באזור גם כמות גדולה יחסית של בעלי חיים עוקבי אדם, כגון עורבים, שועלים או כלבים, אשר טורפים את ביצי הצבים ואת הצבים הצעירים ואולי אף צבים מבוגרים יותר. מינים אלה אינם מקומיים לאזור ומגיעים בעקבות בני האדם והפסולת שהם מייצרים ומשאירים בשטח. עד להגעתם של הטורפים עוקבי האדם היה הכוח האפור הטורף העיקרי של צב היבשה המדברי. גורם סיכון נוסף שהתבלט הוא פעילות כלי רכב. בחולות צאלים, אזור של פעילות רכבי צבא כבדים, נמצאו מעט מאוד סימני פעילות, וגם בחולות עגור ושונרה, אזורים החביבים על נהגי רכבי השטח האזרחיים למיניהם, לא נמצאו ממצאים רבים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צב יבשה מדברי בוויקישיתוף