קדושה (דת)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קדושה הוא מונח המתאר יחס מיוחד לחפץ, מקום, אירוע, טקסט או מושג בגלל קישורו לאלוהות או כוח רוחני אחר, או היותו ראוי לפולחן והערצה.[1]

הקדושה אינה נובעת מתכונה פיזית, אלא מוגדרת בהתאם לסט האמונות של המתבונן.

היפוכה של הקדושה הוא החול.

הקדושה בדתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קודש וחול ביהדות, קדושה (יהדות)

ביהדות, ניתן משקל רב לקודש, כאשר לחפצים, מקומות, זמנים ואנשים ניתן מעמד של קדושה. האדם יכול לקדש חפץ במעשיו (על ידי פעולת ההקדש, או על ידי הפיכתו לתשמיש קדושה).

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות, הקדושה היא מתכונות האל. הקדושה מועברת אל המאמינים באמצעות הסקרמנטים. כך הכנסייה הקתולית מאמינה, לדוגמה, כי אכילת לחם הקודש מעבירה מקדושת האל אל האדם האוכל.

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מ-99 שמות האל באסלאם הוא "הקדוש" (القدوس).

מילה נוספת במשמעות דומה היא חראם (حرام), שניתנת לתרגום גם כ"מקודש". כך לדוגמה מסגד אל-חראם, המקום הקדוש ביותר לאסלאם.

הקדושה בראי האקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל דורקהיים החשיב את הדיכוטומיה בין הקודש לחול כמאפיין המרכזי של דת. כלומר, לשיטתו, דת היא מערכת של אמונות והתנהגויות ביחס לדברים קדושים. דורקהיים מדגיש את ההבדל בין קודש וחול לעומת טוב ורע. החול איננו בהכרח רע, והקדוש אינו בהכרח טוב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוביק רוזנטלקדושה, הזירה הלשונית, ‏28 באוקטובר 2014