תשמיש קדושה ותשמיש מצווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בתי מזוזה
תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל)
למעלה - ציצית בקשירה אשכנזית, למטה - ציצית עם פתיל תכלת בקשירה ספרדית

תשמיש קדושה או תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות, לשם קיום מצווה. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים.

בין תשמישי הקדושה כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון ציצית, שהאדם לובש אותה), ומהם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

תשמיש קדושה או מצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושגים "תשמיש מצווה" ו"תשמיש קדושה" מופיעים לראשונה בתלמוד בבלי, שם מצוטטת ברייתא העוסקת בהבחנה בין השניים:

תשמישי מצווה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי[1] ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.

תלמוד בבלי, מסכת מגילה כו ב

ההלכה מחייבת לגנוז כל חפץ שהתבלה ויצא מכלל שימוש שרשום בו השם המפורש, ומשום כך נעשית ההבחנה בין תשמישי קדושה, בהם מופיע השם המפורש, לבין תשמישי מצווה, שלא מופיע בהם השם המפורש ולפיכך אינם מצריכים גניזה. ההבדל בין השניים הוא שתשמישי מצווה הם הדברים המשמשים את האדם לקיום המצוות. בלעדיהם הוא אינו יכול לקיים את המצווה, ובכל זאת, לדברים אלה אין חשיבות מיוחדת מצד עצמם, ולכן אפשר לזורקם לאחר השימוש. לעומתם, תשמישי קדושה הינם דברים שקדושתם באה מצד עצמם, ולא בשל שימוש האדם בהם, ולכן קדושתם אינה פגה וצריך להשימם בגניזה.

ישנו עוד חילוק בין תשמיש קדושה לתשמיש מצווה, שאסור לייעד תשמיש קדושה לשימוש פחות קדוש, ובלשון חז"ל: "מעלין בקודש ואין מורידין", כלל זה אינו חל בתשמיש מצווה[2].

דברים הנחשבים לתשמישי קדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו הראשונים בעניין קדושת בית הכנסת האם הוא נקרא תשמיש קדושה או תשמיש מצווה, לדעת הר"ן בית הכנסת נחשב תשמיש קדושה, ואילו לדעת הרמב"ן תשמיש מצווה[3].

בגדי המלך אף הם נחשבים לתשמיש קדושה, משום שהמלך נמשח בשמן המשחה שהוא קודש[4].

חלות הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשמישי קדושה ותשמישי מצווה חלה עליהם קדושה כשיזמין בפיו ויעשה מעשה, ובלשון חז"ל: "הזמנה לאו מילתא היא". לדוגמה קדושת בית הכנסת לא חלה גם כשהבנייה הושלמה, אלא עד שיתפללו בו הציבור[5].

מקור התשמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מתשמישי הקדושה מקורם בתורה. בקטגוריה זו נכללים ציצית, טלית, מזוזה תפילין. אחרים מקורם מאוחר יותר, ובהם חנוכייה וכיפה.

חשיבות בחוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפאת חיוניותם לאדם המשתמש בהם, תשמישי קדושה אינם ניתנים לעיקול[6][דרושה הבהרה].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רות ‬יעקבי, "השתקפות הסביבה הלא יהודית בצורתם ובתוכנם הכתוב של תשמישי קדושה ומצווה במרחב הפרסי, אב"א; כתב עת לחקר קהילות ישראל באירן בוכארה ואפגאנסתאן 1 (תשס"ז) 163-180 ‬
  • ישראל מאיר לוינגר, "על הצלתם וחורבנם של תשמישי קדושה בקעלן בשנות השואה",‫ תורה ומדע ט, ב (תשמ"א) 53-68
  • ברכה יניב, "תשמישי קדושה בבית הכנסת", מחניים 11 (תשנ"ה) 220-229
  • ברכה יניב, מעשה רוקם - תשמישי קדושה מטקסטיל בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, הוצאת מכון בן צבי, 2009, 404 עמודים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שקים ששמים בהם ספרי קודש
  2. ^ באר היטב, יורה דעה, סימן רנ"ט ס"ק ה'. ועוד.
  3. ^ מנחת שי, סימן קנ"ג, סעיף ז'.
  4. ^ סיפור מן ההפטרה, בראשית, הפטרה ופשרה.
  5. ^ ערך השולחן,אורח חיים, סימן קנ"ג. ועוד.
  6. ^ לעניין מהותם של "תשמישי קדושה" ראו: שמואל שילה, "נכסי החייב שאינם ניתנים לתפיסה במשפט העברי", משפטים כרך ב' עמ' 67