קונפדרצית וואבנקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קונפדרצית וובנאקי (אנגלית: Wabanaki Confederacy ) (וובנאקי, משמעותו - אנשי השחר או המזרח) היא קונפדרציה של חמישה ״עמים ראשונים״ באמריקה הצפונית : המיקמאק, המליסט, פאסאמקודי, אבנאקי ופנובסקוט.

חברי קונפדרצית הוואבנאקי, מתגוררים באזור אותו הם מכנים ״ שחר הארץ״ (Wabanahkik), חופף בערך את האזור שהפך למושבה הצרפתית אקדיה. האזור כולל את רוב מדנת מיין של ימינו בארצות הברית, וניו ברנזוויק, נובה סקוטיה, האי קייפ ברטון, אי הנסיך אדוארד וחלק מקוויבק מדרום לנהר סנט לורנס בקנדה. שבט האבנאקי המערבי חי על אדמות ניו המפשייר, ורמונט ומסצ'וסטס של ארצות הברית.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח תפוצת שבט המיקמאק בעבר

הקונפדרציה איחדה היסטורית חמישה עמים צפון אמריקאים דוברי שפות ״העמים הראשונים״. היא מילאה תפקיד מפתח בתמיכה במורדים הקולוניאליים של זמן מלחמת העצמאות האמריקאית באמצעות הסכם ווטראון, שנחתם בשנת 1776 על ידי המיקמאק ופאסאמקודי, שניים מהשבטים המרכיבים את הקונפדרציה. במסגרת חוזה זה, חיילים הוובנאקי מקנדה עדיין מורשים להצטרף לצבא ארצות הברית. הם עשו זאת גם בסכסוכים של המאה ה -21 בהם ארצות הברית נלחמה כולל מלחמת אפגניסטן ומלחמת עיראק.

חברים בקונפדרציית וובנאקי הם העמים הבאים:

  • (מזרח) אבנאקי או פאנוואפק (פנובסקוט)
  • (מערב) אבנאקי
  • מיקמאק
  • פאסאמקודי
  • מאליסט

העמים בקונפדרציה קשורים בקשר הדוק עם האיננו ואלגונקין ועם הוויאנדוט הדוברים שפת אירוקית. הם גם יצרו ברית עם אנשי שבט ההורון בעבר. יחד הם השתתפו בהתיישבות בעיר קוויבק תמכו בהקמתה של מדינת 'צרפת החדשה' בשנת 1603, במטרה להציב אזור חיץ מצויד בנשק ואוניות צרפתיות בינם לבין אנשי שבט המוהוק החזקים. אנשי ההורון הם היחידים שנותרו להתגורר בעיקר בפרברי העיר קוויבק, כמורשת של ברית מגן זו.

תפוצת שבטי מאליסט ופאסמקודי, צפון מזרח קנדה.

המולדת הקדומה של עמי הוואבאנקי משתרעת מניופאונדלנד, קנדה לעמק נהר מארימאק בניו המפשייר ובמסצ'וסטס, ארצות הברית. שטח זה הפך לאזור שנחצה בגבולות והיה במחלוקת חריפה בין האנגלים של ניו אינגלנד הקולוניאלית לבין אקדיה הצרפתית, בעקבות ההתיישבות האירופית בראשית המאה ה-17. חברי הקונפדרציה של וובאנאקי באקדיה השתתפו בשש מלחמות גדולות, שהתחילו במלחמת המלך ויליאם בשנת 1688, לפני שהבריטים ניצחו את הצרפתים בצפון אמריקה:

בתקופה זו אוכלוסייתם קטנה באופן קיצוני בגלל עשורים רבים של לוחמה, וכן בגלל רעב ומגפות קטלניות של מחלות זיהומיות. [2]

אנשי וובאנאקי התחתנו בחופשיות עם הקתולים הצרפתים באקדיה החל משנת 1610 לאחר המרת דתו של ראש הקונפדרציה אנרי. לאחר שנת 1783 וסיום המהפכה האמריקאית, עבדים משוחררים מהמושבות הבריטיות, יושבו מחדש על ידי הבריטים בשטח היסטורי זה. הם הבטיחו לעבדים חופש אם יעזבו את המורדים ויצטרפו לבריטים. שלושת אלפים עבדים משוחררים פונו לנובה סקוטיה על ידי אוניות בריטיות מהמושבות לאחר המלחמה.

נישואים רבים התרחשו בין העמים האלה, בעיקר בדרום-מערב נובה סקוטיה מירמוט ועד הליפקס. בזמן השלטון הבריטי היה דיכוי בכוח של האנשים האקדים, השחורים, אנשי מיקמאק והאירים כדי לכפות עליהם נאמנות. בכמה משפחות מעורבות - הורים לבנים ושחורים, היה נהוג לנטוש בשמורות את ילדיהם מגזע מעורב, על מנת שיגדלו בתרבות הוואבנאקי, אפילו בשלהי שנות השבעים.

הבריטים הכריזו על פירוק קונפדרציית וובנאקי בשנת 1862. עם זאת חמשת עמי הוובאנקי עדיין קיימים, הם המשיכו להיפגש, והקונפדרציה הוקמה מחדש רשמית בשנת 1993.

בהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת שבט האבנקי המזרחיים

הקמה מחדש של קונפדרציית וובאנאקי הייתה בשנת 1993. ועידת ההקמה מחדש פותחה והוצעה על ידי קלוד אובין ובייבר פול והיא התקיימה בקהילת מיקמאק ליסטוגג בהנהגתו של הצ׳יף גדעון מילר. המדורה הקדושה הודלקה שוב, כאש תמיד.[1] תחיית הקונפדרציית וובנאקי הפגישה בין עם פאסאמקודי, עם פנובסקוט, עם מליסייט, עם מיקמאק ועם אבנאקי.

בעקבות הכרזת האו״ם משנת 2010 (״הצהרה על זכויותיהם של עמים ילידים״) החלו העמים החברים לבקש מחדש את זכויותיהם. הנהגת הקונפדרציה וובאנאקי הדגישה את תפקידה המתמשך בהגנה על הנכסים הטבעיים. [3]

עלמה ברוקס ייצגה את הקונפדרציה בפורום הקבוע של האו"ם בנושאים ילידים. [4] היא דנה בעמדת הוואבנקי בעניין צינור האנרגיה במזרח קנדה.[5] ההתנגדות לבנייתו הייתה זרז להתארגנות, כפי שפורסם: "ב -30 במאי 2015, תושבי סנט ג'ון יצטרפו לאחרים בקנדה האטלנטית, כולל ילידים מליסאט, פאסאמקודי ומיקמאק, כדי ללכת עד סוף בנושא הצינור המוצע, ולשרטט קו באזור חול." [6]

״הצהרת הסבתות״ לשנת 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישות הכנה אלה ואחרות קבעו סדר יום לישיבה באוגוסט 2015, פגישה [7] שהניבה את ״הצהרת הסבתות המובטחת״ [8] "שאומצה פה אחד בנקדקינה (שלבורן, ורמונט) ב־21 באוגוסט 2015". ההצהרה כללה אזכור של:

  • התחדשות ותחזוקה של שפות ילידיות
  • סעיף 25 להצהרת האומות המאוחדות על זכויותיהם של אנשים ילידים על אדמות, מזון ומים
  • התחייבות "לבסס מפות מדויקות" של נחלות העמים.
  • חובה של הממשלות "לקבל הסכמה חופשית, מראש ומודעת לפני הפרה נוספת של זכויותיהם.
  • מפת תפוצת האבנקי המערביים
    התחייבות "לשאוף לאחד את העמים הילידים; מחוף לחוף".
  • הגנה על מזון, "זרעים, מים ואדמות, מפני זיהום כימי וגנטי"
  • מאשרים את מבנה קבלת ההחלטות הייחודי של עמי קונפדרצית וובנאקי בהתאם לסעיף 18 למוסדות קבלת ההחלטות הילידים של האו"ם.
  • מכיר באנשי האבנאקי המערבי שחי בורמונט, בארצות הברית, כ"עם" ואומה חברה
  • שלום וידידות עם "שבע האומות של אירוקואה"
  1. בהמשך ההתארגנות החלו לנקוט עמדות ברורות בנושאי אקולוגיה ובריאות. ב־15 באוקטובר 2015, עלמה ברוקס העלתה לסדר היום הציבורי עניינים אקולוגיים הקשורים לתעשייה וזקוקים לפתרון. כמה דוגמאות של נושאים סביבתיים:
  2. בעיית היערות - ביקורת על חברת אירווינג שעסקה בכריתת עצים, ולכן "כרתה את היערות שלנו ריססה בקוטלי עשבים רעילים בכל רחבי 'אדמתנו', כדי להרוג עצים וצמחייה ירוקה אחרת". חומרים אלה פגעו בבריאות האדם ובעלי החיים.
  3. זיהום הסביבה המרוססת - הריסוס נעשה במקומות בהם אוספים אנשי הוובאנקי עשבי מרפא וצדים אייליים למאכל, כשהם מזוהמים ברעל. אבל מאז השימוש בהם עלה שיעור הסרטן ביישובים עמי מליסייט. במיוחד סרטן השד בנשים ואנשים צעירים יותר מתים מסרטן."
  4. בעיית הנחלים - הנחלים והנהרות מתייבשים וגורמים להידלדלות דגי הסלמון והפורל אטלנטי.
  5. בעיית בניית המכרה הפתוח - להפקת טונגסטן ומוליבדן. ההפקה מחייבת הקמת אגם מים תעשייתי מלאכותי. המים יחלחלו לסביבה. שפיכה או דליפה ממכרה הפתוח בסיסון ברוק, יזהם לצמיתות את נהר נאשוואק, שהוא יובל של נהר סנט ג'ון ודרכי המים המקיפות אותו. זהו המקום היחיד שנותר נקי מספיק כדי לשמור סביבת מחיה טבעית לסלמון האטלנטי."

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • McBride, Bunny (2001). Women of the Dawn.
  • Mead, Alice (1996). Giants of the Dawnland: Eight Ancient Wabanaki Legends.
  • Prins, Harald E. L. (2002). "The Crooked Path of Dummer's Treaty: Anglo-Wabanaki Diplomacy and the Quest for Aboriginal Rights". Papers of the Thirty-Third Algonquian Conference. H.C. Wolfart, ed. Winnipeg: U Manitoba Press. pp. 360–378.
  • Speck, Frank G. "The Eastern Algonkian Wabanaki Confederacy". American Anthropologist, New Series, Vol. 17, No. 3 (July–September 1915), pp. 492–508
  • Walker, Willard. "The Wabanaki Confederacy". Maine History 37 (3) (1998): 100–139.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Toensing, Gale Courey. "Sacred fire lights the Wabanaki Confederacy", Indian Country Today (June 27, 2008), ICT Media Network
  2. ^ Prins, Harald E.L., and McBride, Bunny, "Asticou's Island Domain: Wabanaki Peoples at Mount Desert Island 1500–2000," (National Park Service, 2007)
  3. ^ "Wabanaki tribes cheer UN declaration that defends their rights". Bangor Daily News — BDN Maine. Bangordailynews.com. December 19, 2010. Retrieved June 27, 2016.
  4. ^ Warden, Rachel (June 6, 2014). "Indigenous women unite at UN Permanent Forum on Indigenous Issues". Rabble.ca. Retrieved June 27, 2016.
  5. ^ ""Energy East pipeline poses 'enormous threat' to environment:" Advocates for renewable energy hold parallel summit". NB Media Co-op. October 14, 2013. Retrieved June 27, 2016.
  6. ^ "The stories of Energy East in New Brunswick | Ricochet". Ricochet.media. Retrieved June 27, 2016.
  7. ^ "WABANAKI CONFEDERACY CONFERENCE" (PDF). Abenakitribe.org. August 2015. Retrieved June 27, 2016.
  8. ^ "Wabanaki Confederacy Conference Statement 2015". Willinolanspeaks.com. Retrieved June 27, 2016.