קונצ'רטו לפסנתר מס' 5 של מוצרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ברה מז'ור, ‏K.175, חובר על ידי וולפגנג אמדאוס מוצרט בעיר זלצבורג בשנת 1773, כשהיה בן 17. זה הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של מוצרט שמבוסס כולו על חומר מקורי שכתב, בעוד ששבעת הקונצ'רטי המוקדמים יותר שחיבר לפסנתר[1] (ארבעה ממוספרים משנת 1767 ושלושה לא ממוספרים משנת 1772), הם פסטיש לסונטות של מלחינים אחרים[2].

אודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונצ'רטו החמישי לפסנתר ותזמורת חובר בזלצבורג בדצמבר 1773, כשמוצרט כיהן בתפקיד קונצרטמייסטר בחצר הארכיבישוף הירונימוס פון קולורדו. הקונצ'רטו מהווה קפיצת מדרגה ביצירה הקונצרטנטית לפסנתר של מוצרט בשלושה מובנים: ראשית, כפי שצוין קודם, הוא מבוסס כולו על חומר מקורי של מוצרט[3]. שנית, הוא כתוב לפורטה-פיאנו ולא לצ'מבלו[4] ושלישית, היקף והרכב התזמורת חורגים במידה ניכרת מהקונצ'רטי הקודמים שכתב. הקונצ'רטו החמישי לפסנתר נותר אהוב על מוצרט עד לסוף חייו וזכה לפופולריות גדולה בתקופתו. מוצרט הרבה לנגן אותו בסיבובי קונצרטים, כמו אלה שערך במינכן (1774), במנהיים (1777-78) ובווינה (1782-83)[5].

הרכב כלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה לשני אבובים, שתי קרנות, שתי חצוצרות, טימפני ומיתרים. השימוש בחצוצרות וטימפני בקונצ'רטו היה, באותו זמן, מהלך תזמור יוצא דופן של מוצרט, שהפתיע את קהל המאזינים ותרם לפופולריות היצירה. למרות זאת, מוצרט לא חזר עליו עד לקונצ'רטו לפסנתר מס' 13 (1782)[6]. היקף התזמורת בקונצ'רטו חורג בהרבה מהמסגרת של יוהאן כריסטיאן באך ונדמה שדבר זה נעשה בכוונה ושמוצרט רצה להדגיש אותו לשם בידול[7]. בקונצ'רטי לפסנתר הבאים הוא לא השתמש בהיקף תזמורתי דומה עד לקונצ'רטו לפסנתר מס' 16 (1784).

פרקי הקונצ'רטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקונצ'רטו שלושה פרקים:

1. אלגרו (Allegro).[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון הוא במבנה רגיל של סונטה. התזמורת מציגה בפתיחה בתקיפות את הנושא הראשון ומנהלת בהמשך דיאלוג נמרץ עם הפסנתר שמוביל להצגת הנושא השני על ידי הכינורות. הפרק בכללותו אינו מתאפיין בווירטואוזיות יוצאת דופן, פרט לקדנצה שחיבר מוצרט לסיום הפרק.

2. אנדנטה אבל קצת איטי (Andante ma un poco adagio).[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השני מציג נושא אלגנטי דמוי סרנדה בסול מז'ור. הנושא מפותח, במהלך הפרק, על ידי הפסנתר והתזמורת לחלופין. מפרק זה השמיט מוצרט את החצוצרות והטימפני.

3. רונדו: אלגרו (Rondo: Allegro).[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק הסיום הוא אחד מפרקי הקונצ'רטי המקוריים ביותר שכתב מוצרט ולו רק בשל מבנהו יוצא הדופן – סונטה עם נושא מרכזי קונטרפונקטי[8]. בפרק זה מבצע מוצרט סינתזה בין סגנון הגאלאנט הקליל לבין הסגנון ה"מלומד". הפרק נפתח בהצגת נושא תזמורתי באופן קאנוני המכשירה כניסה פוגלית של הפסנתר, מרוככת על ידי נושא שני גאלאנטי. החריפות והחן המתגלים בניגוד בין הנושא הקונטרפונקטי ה"מלומד" לגאלאנטי הקליל, הם מוצרט בטהרתו ללא אפשרות של חיקוי[9].

הרונדו לפסנתר ברה מז'ור, K.382[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיבוב הקונצרטים בווינה (1782-83), כתב מוצרט פרק סיום חלופי לקונצ'רטו החמישי, כנראה משום שחש שפרק הסיום המקורי הוא "מלומד" מדי ורצה לקלוע יותר לטעמו של הקהל הווינאי עם פרק וירטואוזי קליל שיאפשר לו להפגין את יכולותיו כפסנתרן. הפרק החלופי, שסומן "רונדו: אלגרטו חינני" (Rondo: Allegretto Grazioso), הוא למעשה סדרה של וריאציות על נושא מרכזי. הפרק אמנם וירטואוזי ורחב היקף יותר מהפרק המקורי, אך אינו שומר על אחדות סגנונית עם שאר הפרקים[10].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקונצ'רטי המוקדמים יותר נכתבו לצ'מבלו ומהחמישי ואילך נכתבו לגרסה מוקדמת של פורטה-פיאנו. ראו: Dr. David Doughty, Mozart Complete Edition Liner Notes, pp.3-4
  2. ^ אלפרד איינשטיין, מוצרט אופיו ויצירתו, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת ניב, תל אביב, 1957, עמ' 287.
  3. ^ מסיבה זאת הוא מופיע, בחלק מרשימות יצירותיו של מוצרט, כקונצ'רטו לפסנתר מס' 1.
  4. ^ אף על פי שבכתב היד המקורי, שאבד ב-1860, הופיע כנראה הכיתוב: "קונצרטו לצ'מבלו". להרחבה בעניין ראו: Marius Flothuis,Mozart's Piano Concertos, p.8
  5. ^ Cuthbert Girdlestone, Mozart and His Piano Concertos, p.81
  6. ^ אם כי, לקראת ביצוע בווינה (נוב' 1781) של הקונצ'רטו מס' 10 (לשני פסנתרים), K. 365/316a, הרחיב מוצרט את התזמור המקורי וכלל בו שתי חצוצרות וטימפני. ראו כאן, עמ' 242.
  7. ^ אלפרד איינשטיין, מוצרט אופיו ויצירתו, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת ניב, תל אביב, 1957, עמ' 288.
  8. ^ Cuthbert Girdlestone, Mozart and His Piano Concertos, p. 80
  9. ^ אלפרד איינשטיין, מוצרט אופיו ויצירתו, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת ניב, תל אביב, 1957, עמ' 289.
  10. ^ אלפרד איינשטיין, מוצרט אופיו ויצירתו, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת ניב, תל אביב, 1957, עמ'. 289.