פסטיש

פסטיש (Pastiche) היא טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית, סגנון או עלילה של ספר אחר. למרות שהפסטיש לרוב היתולי באופיו, הוא על פי רוב מלא כבוד לטקסט המחוקה. דוגמאות ניתן למצוא בסיפורים הרבים המציגים את שרלוק הולמס, שלא נכתבו על ידי ארתור קונאן דויל. ספרות מעריצים רבה כתובה בפסטיש.

נעשה שימוש בפסטיש גם ביצירות שאינן ספרותיות, כולל אמנות ומוזיקה. למשל, צ'ארלס רוזן תיאר חלק ניכר מיצירותיו של מוצארט כפסטיש של סגנון הבארוק.

בפסטיש נעשה גם שימוש בפרסומות, שמחקות סגנונות ונושאים פופולריים. יצירות רבות בסוגות מסוימות, במיוחד בפנטזיה, הן במהותן פסטיש.

משמעות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה־19 באנגליה, נעשה שימוש בפסטיש עם אלמנט נוסף של משמעות: יצירה תוארה כפסטיש אם צירפה יחדיו סגנונות של כמה יצירות מקוריות. כפי שמגדיר זאת מילון אוקספורד (O.E.D), פסטיש: "עירוב של מרכיבים שונים: תערובת, בליל, ערבוביה". משמעות מוקדמת זו חופפת למשמעות האטימולוגית של המילה: פסטיש הוא הגרסה הצרפתית למילה האיטלקית pasticcio: סוג של פאי העשוי ממרכיבים רבים. במהלך המאה העשרים, המילה "פסטיש" שינתה את משמעותה, כך שכעת היא משמשת במשמעות שתוארה קודם, ללא קונוטציות הכרחיות לעירוב סגנונות. בניגוד לפרודיה, שנוטלת פסוקים ממקור ספרותי אחד ומעוותת אותם במטרה להגחיך את הנושא שבו היא דנה, הפסטיש פועל בשיטת ההטלאה: הוא מייבא פסוקים ממקורות ספרותיים אחרים, ובלי לעוות אותם, הוא עשוי גם כן להגחיך נושא כלשהו.

הפסטיש בקולנוע הפוסטמודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסטיש החל לתפוס את מקומו גם בקולנוע, בשני העשורים האחרונים, כאשר התחילו לצאת סרטים פוסטמודרניים. הפסטיש תפס חלק נכבד מתרבות הפוסטמודרניזם שעיקריה היו קלילות וגיחוך על השאלות הקיומיות שהציגו במאי המודרניזם. הפסטיש, יחד עם ערבוב הסגנון וצורת הבימוי הקלילה הפכו את הקולנוע הפוסטמודרני לחוויה שלא נראתה כמוה בתולדות הקולנוע. הפסטיש, בקולנוע הפוסטמודרני, משמעותו 'הדבקת' (Paste - Pastich) רעיון המוכר לכל ושימוש בו עד כדי שחיקת הרעיון. יודגש כי מדובר בהדבקה מלאכותית, אחת שלא תראה טבעית ושיהיה ידוע לנו כי הרעיון לקוח ממקום אחר. דוגמאות לפסטיש בקולנוע הפוסטמודרני ניתן למצוא בסרטיו של קוונטין טרנטינו ובסרטיהם של האחים כהן.