קרב בית חורון (66 לספירה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: התאמה למבנה ויקיפדי תקין.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קרב בית חורון היה קרב חשוב בשלביה הראשונים של המרד הגדול, בשנת 66 לספירה. בקרב זה, הביסו הכוחות היהודיים את הצבא הרומי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר סברות לגבי מניעי המרד נגד השלטון הרומאי ביהודה. יוספוס פלביוס כותב שחוסר התערבותם של השלטון לפגיעה דתית בבית כנסת בקיסריה הובילה להפגנות של היהודים על עול המסים. הרומאים לא התייחסו להפגנות עד שאזרחים רומאים התחילו להיפגע בידי היהודים בירושלים. חיילים שנשלחו למקום נפגעו גם כן. בהישמע הדברים, התחילו ערים נוספות להצטרף למרד. המלך אגריפס השני, שמלך בחסות רומא, נמלט לגליל.

קסטיוס גאלוס, הנציב הרומי בסוריה, לא יכל עוד לעמוד מן הצד, ויצא בראש הלגיון השנים עשר - פולמינטה, וכן חיילים רבים מן המדינות הסמוכות לדכא את המרד. בתחילה קבע את מחנהו בעכו ומשם הדרים לקיסריה וכבש את יפו, שם הרג 8,400 איש. לאחר מכן החריב את העיר נרבתא. במקביל שלח חלק מחייליו אל הגליל. העיר ציפורי קיבלה את הרומאים בברכה, והמורדים התבצרו בהר עצמון, שם הוכרעו על ידי אנשיו של גאלוס לאחר מצור קצר.

גאלוס המשיך במסעו בארץ, וכבש את אפק ואת לוד בדרכו אל ירושלים. הוא חנה במקום הקרוי גבע, ולשם יצאו המורדים מירושלים, והתקיפו אותו. בקרב זה נפלו כחמש מאות מחייליו של גאלוס, לעומת אבדות ספורות ליהודים, שנעזרו בלוחמי חדיב (עם אשורי שהתגייר). במהלך הקרב נהדפו היהודים אל חומות העיר, אך שמעון בר גיורא הגיח מאחור עם לוחמיו וגרם לרומאים אבידות קשות.

גאלוס המשיך במסעו, וחנה בהר הצופים משם החליט לעלות על ירושלים. הוא הסתער על העיר, ואף כבש חלקים מצפון העיר, אך לא הצליח לכבוש את כולה. לדברי יוספוס, הכישלון התרחש בשל שוחד שלקחו קציניו מפלורוס, שהיה מעוניין בהמשך המלחמה.

במשך חמישה ימים צר גאלוס על הר הבית (לאחר שהתגלה בתוך העיר קשר של בוגדים להכניסו לתוכה ללא קרב), וכאשר היה על סף הכנעת המורדים, נואש לפתע, והחליט לחזור לשפלת החוף. יוספוס טוען כי לו המשיך גאלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן והיה מכניע את העיר, ומדכא את המרד עוד בתחילתו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה מבוססת. נראה כי בין שיקוליו היו עונת הגשמים הקרבה (המצור התחולל בחודש חשוון) וקשיי האספקה הצפויים לו. ייתכן גם כי קנאותם של הנצורים, אשר השליכו מן החומה את אלו מביניהם שרצו לפתוח את השערים בפני גאלוס, הביאה את גאלוס למסקנה כי אין בכוחו להכריעם, וייתכן שעליו לסגת ולהמתין לתגבורת.

תיאור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגתו של גאלוס אל שפלת החוף נתנה למורדים הזדמנות להביסו. הצבא עבר להר הצופים ומשם עשה את דרכו למחנה שבגבעון. לכל האורך הדרך היהודים הכו בהם והפילו חללים רבים. בגבעון הם חנו למשך יומיים וכל אותו העת הצטרפו לוחמים נוספים לשורות הצבא היהודי. לפני מנוסת הצבא הרומי מגבעון, הורה גאלוס להרוג את בהמות המשא על מנת לא לעכב את המסע. אחר כך הרומאים עשו את דרכם לבית חורון. היהודים השיגו אותם והצליחו לחסום את שני קצות המעבר הצר היורד לבית חורון. חלק מהיהודים נפרשו גם מעל למעבר והמטירו על הרומאים חיצים ואבנים. לרומאים לא היה דרך להימלט והלחימה נעצרה רק עם רדת החשיכה. גאלוס החליט להשאיר 400 מאנשיו במקום והורה להם לדבר בקול כדי שהיהודים יאמינו שכל הצבא הרומי עדיין חונה באזור. גאלוס ויתר חייליו ברחו תחת חסות החשיכה. בבוקר התנפלו היהודים על החיילים שנותרו והרגו את כולם. הם ניסו לרדוף אחרי גאלוס אבל לא הספיקו להשיג אותו. המורדים השיגו את כלי הנשק הכבדים של הרומאים, את קופת הכסף של הליגיון, ואת נשר הליגיון ושבו בשמחה לירושלים. הייתה זו תבוסה מחפירה, ועידוד למורדים, אשר עתה היו עטורי ניצחון. גאלוס ואנשיו הגיעו לשפלת החוף, כשהם מותירים מאחוריהם ששת אלפים הרוגים. נסיגתו של גאלוס הסתיימה בח' חשוון שנת 66.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני, פרק 19