קרב דיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קרב דיו (אנגלית: Battle of Diu) היה קרב ימי שהתנהל ב־3 בפברואר 1509 בים הערבי, בנמל דיו בהודו, בין האימפריה הפורטוגזית לצי משותף של הסולטאן מגוג'ראט, סולטנת מאמיק בורג'י של מצרים, והזמורין של קליקוט בתמיכת הרפובליקה של ונציה. [1]

הניצחון הפורטוגזי היה קריטי: הברית המוסלמית הגדולה הובסה, והקלה על האסטרטגיה הפורטוגזית של שליטה על האוקיינוס ההודי לנתיב הסחר סביב כף התקווה הטובה. נתיב שהיה אלטרנטיבה לדרך התבלינים המסורתית שהייתה בשליטת הערבים והוונציאנים דרך ים סוף והמפרץ הפרסי. לאחר הקרב, כבשה פורטוגל במהירות נמלי מפתח באוקיינוס ההודי כמו גואה, ציילון, מלאקה והורמוז, והכתה את הסולטנות הממלוכית וסולטנות הגוג'אראט, וסייעו מאוד לצמיחת האימפריה הפורטוגזית. הדומיננטיות המסחרית של הפורטוגזים נמשכה כמעט מאה שנים, עד שאבדה בקרב על סוואלי במלחמת הולנד-פורטוגל מאה שנה מאוחר יותר.

קרב דיו היה קרב השמדה כמו קרב טרפלגר, ואחד החשובים בהיסטוריה הימית העולמית, שכן הוא מסמן את תחילת הדומיננטיות האירופית על הים האסייתי שיימשך עד מלחמת העולם השנייה.[2]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונית קרב פורטוגזית מהמאה ה-16, מסוג "נאו", היוו מרכז עוצמת הקרב.

שנתיים בלבד לאחר שהגיע וסקו דה גאמה להודו דרך הים, הפורטוגזים הבינו שהסיכוי לפתח סחר כמו זה שהם נהגו במערב אפריקה עלול להיות בלתי אפשרי, בגלל התנגדותם של אליטות הסוחרים המוסלמים בחוף המערבי של הודו, שהסיתו ודירבנו התקפות נגד הפורטוגזים - הספינות והסוכנים. הם חיבלו במאמצים הדיפלומטיים הפורטוגזים והובילו את הטבח בפורטוגזים בקאליקוט בשנת 1500. [3]

לפיכך, הפורטוגזים חתמו על ברית עם הווסל המורד של קליקוט במקום, הראג'ה של קוצ'ין, שהזמין אותם להקים נציגות. בתגובה הזמורין מקליקוט פלש לקוצ'ין, אך הפורטוגזים הצליחו להרוס את צבאו ולכבוש את הסחר של קליקוט, ששימש באותה עת כיצואן התבלינים העיקרי לאירופה, דרך הים האדום. בדצמבר 1504, הרסו הפורטוגזים את הצי של זמורין, שהוביל למצרים מטען שנתי של תבלינים.

כאשר המלך מנואל הראשון, מפורטוגל, קיבל חדשות על ההתפתחויות הללו, הוא החליט למנות את דום פרנסיסקו דה אלמיידה למשנה למלך בהודו עם הוראות מפורשות לא רק לשמירה על זכויות הפורטוגזיות, אלא גם לבלום את הספנות המוסלמית העוינת. [4] דום פרנסיסקו עזב את ליסבון במארס 1505 עם עשרים אוניות ובנו בן ה -20, דום לורנצו, שהיה בעצמו מועמד לקפיטאו-מור דו מאר דה אינדיה או רב-חובל של ים הודו. [5]

ההתערבות פורטוגזית יבשה קשה את הסחר המוסלמי באוקיינוס ההודי, ואיימה גם על האינטרסים הוונציאנים, כאשר הפורטוגלים הצליחו לנתק את הוונציאנים מסחר התבלינים באירופה.

לא ניתן היה להתנגד לפורטוגזים. לכן הקהילות המוסלמיות של סוחרים בהודו, גם הריבון בקליקוט, שלחו שליחים למצרים בבקשה לעזרה נגד הפורטוגזים. [6]

נוכחות פורטוגזית באוקיינוס ההודי בתחילת המאה ה -16[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטנות הממלוכית של מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטנות הממלוכית של מצרים הייתה בראשית המאה ה -16 המתווך העיקרי בין אזורי הודו המייצרים תבלינים, לבין הקונים הוונציאנים בים התיכון, בעיקר באלכסנדריה, שמכרו אז את התבלינים באירופה ברווח גדול. בלעדיהם מצרים הייתה בעיקר חברה אגררית עם קשרים קטנים לים. [7] ונציה שברה את היחסים הדיפלומטיים עם פורטוגל והחלה לחפש דרכים להתנגד להתערבותה באוקיינוס ההודי, שלחה שגריר לחצר הממלוכית והציעה לנקוט "צעדים מהירים וסודיים" נגד הפורטוגזים. [8]

הצבא הממלוכי היה חסר ניסיון בלוחמה ימית, ולכן הסולטאן הממלוכי, אל-אשרף קאנשו אל-גאוורי ביקש את התמיכה הוונציאנית, בתמורה להורדת מכסים כדי להקל על התחרות עם הפורטוגזים. ונציה סיפקה לממלוכים ספינות מסוג ים תיכוני וספינות מלחמה שאוישו על ידי מלחים יוונים. על הספינות הותקנו תותחים נטענים מקדימה ומאחורה, אך אלה לא היו תותחים גדולים. הספינות המוסלמיות הקלות (דהיות), יכלו לשאת רק תותחים קלים מאוד.

הפיקוד על השייטת המוסלמית ניתנה לממלוכים הכורדים, מושל ג'דה לשעבר אמיר חוסיין אל-כורדי. השייטת כללה לא רק ממלוכים מצריים, אלא גם מספר גדול של שכירי חרב טורקיים, נוביים ואתיופים וכן תותחים ונציאנים. מכאן, שרובם של חיילי הקואליציה היו קשתים, שהפורטוגזים יכלו להכניע אותם בקלות.[9]

הצי עזב את סואץ בנובמבר 1505 עם למעלה מ אלף חיילים. הם הצטוו לבצר את ג'דה נגד מתקפה פורטוגזית אפשרית וסביב סוקין ומכה. הם נאלצו לבלות את עונת המונסון באי קמרן. משם הגיעו לעדן בקצה הים האדום, והסתבכו בפוליטיקה מקומית עם האמיר טהיריד, לפני שהם חצו את האוקיינוס ההודי. [10] מכאן שרק בספטמבר 1507 הגיעו לדיו, עיר בשפך מפרץ חאמבט, במסע שיכול היה להימשך רק כחודש במפרש מלא. [11]

דיו ומאליק אייאז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר דיו, נבנה 1535

בזמן הגעתם של הפורטוגזים להודו, היו אנשי גוג'ראט, הסוחרים העיקריים למרחקים ארוכים באוקיינוס ההודי, ושימשו כמתווכים חיוניים בסחר מזרח – מערב, בין מצרים למאלקה, וסחרו בעיקר בבדים ותבלינים. במאה ה -15 מינה הסולטאן מגוג'ראט את מליק אייאז, עבד לשעבר ממוצא גרוזיני או דלמטי, כמושל העיר דיו ( Diu). שליט ערמומי ופרגמטי, מליק אייאז הפך את העיר לנמל הראשי של גוג'ראט (הידוע לפורטוגזים בשם קמביה) ואחד היזמים המרכזיים בין הודו למפרץ הפרסי, תוך הימנעות מסכסוך עם הפורטוגזים על ידי ניהול מדיניות נבונה - עד שחוסיין אל כורדי הפליג במפתיע לדיו. [12]

מליק אייאז קיבל את חוסיין בצורה יפה, אך מלבד הזמורין של קליקוט, שליטים אחרים של תת-היבשת ההודית לא התייצבו נגד הפורטוגזים, בניגוד להבטחה שהשליחים המוסלמים ממצרים הבטיחו. אייאז עצמו הבין שהפורטוגזים הם כוח ימי אימתני והוא לא רצה להתנגד אליו. עם זאת, הוא לא יכול היה לדחות את חוסיין מחשש לתגמול מהסולטאן החזק מגוג'ראט - בעת שכוחותיו של חוסיין עצמו כבר בתוך העיר. אייאז, שנתפס בין הפטיש והסדן, החליט לתמוך בזהירות רק בחוסיין. [13]

קרב סעול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1508 השייטת של חוסיין ואייאז הפליגו דרומה והתעמתו בהפתעה עם אוניות פורטוגזיות בקרב ימי במשך שלושה ימים בנמל סעול (Chaul ). המפקד הפורטוגזי היה לורן קאו דה אלמיידה, שהוטל עליו לפקח על העמסת ספינות סוחר של בעלות הברית באותה העיר וללוות אותם בחזרה לקוצ'ין. [14]

שלושה לוחמים ממלוכים על סוסים, תחריט

אף על פי שהפורטוגזים נתפסו לא מוכנים לקרב, והוא הסתיים כניצחון למוסלמים, אבל המוסלמים ספגו אבדות והרס עצום ולא יכלו להתקדם לעבר המרכז הפורטוגזי בקוצ'ין. [15] אף על פי שהטביעו את ספינת הדגל הפורטוגזית, שאר הצי הפורטוגזי נמלט, וחוסיין עצמו בקושי שרד את המפגש מכיוון ששותפו מאליק אייאז לא היה מוכן לקרב. לחוסיין לא נותרה ברירה אלא לחזור לדיו עם מליק אייאז ולהתכונן לפעולת התגמול פורטוגזית. חוסיין דיווח על קרב זה בחזרה לקהיר כניצחון גדול. [16] בין ההרוגים היה בנו של המשנה למלך, לורנצו, שגופתו מעולם לא נמצאה.

הכנות פורטוגזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ששמע בקוצ'ין על מות בנו היחיד, היה דום פרנסיסקו דה אלמיידה בהלם, ופרש למגוריו במשך שלושה ימים, לא מוכן לראות אף אחד. נוכחותו של צי ממלוכי בהודו היווה איום חמור על הפורטוגזים, אולם המשנה למלך ביקש עכשיו לנקום באופן אישי על מות בנו.

מאחר שהמונסון התקרב ואיתו הסערות שעיכבו את כל הניווט באוקיינוס ההודי עד ספטמבר. רק אז יכול היה המשנה למלך לקרוא לכל הספינות הפורטוגליות הזמינות לתיקונים במעגן יבש ולהרכיב את כוחותיו בקוצ'ין. [17]

בטרם יכלו לצאת, ב־6 בדצמבר 1508 הגיע אפונסו דה אלבוקרקי לקננור במפרץ הפרסי עם הוראות ממלך פורטוגל להחליף את אלמיידה כמושל. לדום פרנסיסקו הייתה בעיה אישית נגד אלבוקרקי, שכן אלבוקרקי הוקצה לפקד על אזור חוף ערב כדי למנוע שייט מוסלמי לעבר ים סוף או ממנו. עם זאת, לאלמיידה הייתה כוונה להשמיד את הצי המוסלמי באופן אישי כנקמה על מות בנו, מה שהפך לסוגיה כל כך אישית, עד שהוא סירב לאפשר ליורשו המיועד להיכנס לתפקיד. בכך, המשנה למלך מרד באופן רשמי נגד סמכות המלוכה בפורטוגל, והוא שלט בהודו הפורטוגזית במשך שנה נוספת. [18] ב -9 בדצמבר יצא הצי הפורטוגלי לדיו. [19]

הארמדה של הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה עברו הפורטוגזים מקוצ'ין לקליקוט, בתקווה ליירט את צי הזמורין, אך הוא כבר עזב לדיו. הארמדה עגנה בבטיקה, בכדי לכפות סכסוך בין מאלקה לטימוג'ה שליט הודי מקומי בעל ברית של הפורטוגזים. שם נפגשו הפורטוגזים עם טימוג'ה עצמו, שהודיע ​​לאלמיידה על תנועות האויב. כשהם שם, האוניות הפורטוגזיות הרסו את הצי ששייך לזמורין של קליקוט. [20]

דאבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאנגדיבה הפליגו הפורטוגזים לעיר הנמל דאבול, שהייתה מבוצרת, ועיר חשובה השייכת לסולטנות של ביז'פור. קברניט "סאו מיגל", פאיו דה סוזה, החליט לבדוק את הנמל ולפלוש לחוף, אך הוא עלה על מארב ונהרג, יחד עם פורטוגזים אחרים. יומיים לאחר מכן הוביל המשנה למלך את כוחות השריון הכבדים שלו לחוף וקטל את חיל המצב שהוצב על שפת הנהר. העיר דאבול שילמה ביוקר את מעשה ההתגרות, לפי הוראות המשנה למלך פורטוגל, העיר נהרסה. כולל היישובים שסביב לנהר וכמעט כל התושבים נהרגו, יחד עם הבקר ואפילו כלבים תועים כנקמה.

סעול ובומבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת נמל סעול, המאה ה-19

מדאבול הפליגו הפורטוגזים לסעול, שם הורה דום פרנסיסקו למושל העיירה להכין מחווה שתאסף עם שובו מהקרב בדיו. כשהם עברו בסמוך לבומבי, מצאו את העיירה נטושה. [21]

בבומבי קיבל דום פרנסיסקו מכתב ממאליק אייאז. ללא ספק הוא היה מודע לסכנה העומדת בפני עירו, הוא כתב מכתב לפייס את המשנה למלך, וקבע כי יש לו כמה שבויים, וסיפר כמה בנו נלחם באומץ, והוסיף גם מכתב מהאסירים הפורטוגזים שאישרו כי טופלו היטב. [22]המשנה למלך ענה למאליק אייאז במכתב מנומס אך מאיים, ובו ציין את כוונתו לנקום, שעדיף שיצטרף לכל הכוחות ויתכונן למלחמה או שהוא ישמיד את העיר דיו.

קשיים בצד המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשרת החודשים שבין קרב סעול וקרב דיו התרחשו התפתחויות חשובות בצד המוסלמי. חוסיין ניצל את ההזדמנות לטפל בספינותיו וחיזק אותן, עם עוד 300 איש. עם זאת, היחסים בין חוסיין לאייאז החמירו, כאשר גילה חוסיין את שפלותו של אייאז, שהשתלט על האסירים הפורטוגזים בסעול - שכנראה חוסיין התכוון להעבירם לקהיר. הוא לא הצליח לשלם לחייליו, ונאלץ למשכן לאייאז את כלי הארטילריה שלו. יש להניח שרק התקווה לכוחות חיזוק או הפחד מתגובת הסולטאן מנעו ממנו לחזור למצרים.[23]

בשלב זה, אם מאליק אייאז היה מסייע לאמיר חוסיין, הוא היה מסכן את עירו ואת חייו. אם היה בוחר להפיל את חוסיין, הסולטן עשוי היה לערוף את ראשו של אייאז. אם חוסיין היה נשאר במקומו, הוא היה מסתכן בהשמדה ואם היה נסוג, הוא הסתכן בהוצאה להורג על ידי הסולטן של מצרים. במצב מסובך זה, הם התמודדו עם הכוחות הפורטוגלים.

קרב דיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים הקרב בדיו, 1509

הצי הפורטוגזי כלל 17 אוניות מלחמה בגדלים שונים, 800 חיילים פורטוגזים שאליהם צורפו עוד כ 400 חיילים זרים. מולם עמד הצי המוסלמי שכלל 46 אוניות בגדלים שונים, ועוד כמה עשרות סירות מלחמה. השתתפו בקרב 450 חיילים ממלוכים, ועוד כ 4000 חיילים מוסלמים הודים.

ב -2 בפברואר התקרבו הפורטוגזים לעיר דיו. כשהם התקרבו, עזב מאליק אייאז את העיר והשאיר את הפיקוד הכללי לחוסיין. הוא הורה לספינות המשוטים להטריד את הצי הפורטוגזי לפני שהם יספיקו להתאושש מהמסע. עם זאת המוסלמים לא עברו מעבר לטווח התותח של המבצר. עם ירידת הלילה נסוג הצי המוסלמי לתעלות המים בתוך הנמל, בעוד שהמשנה למלך הזעיק את כל קברניטיו להחליט על דרך הפעולה. [24]

כשעלה הבוקר יכלו הפורטוגזים לראות שהמוסלמים החליטו לנצל את נמל דיו המוגן על ידי מבצרו, והציבו את ספינותיהם קרוב לחוף לחכות למתקפה הפורטוגזית, ובכך ויתרו על היוזמה. [25] הכוחות הפורטוגזים היו אמורים להיות מחולקים לארבעה: קבוצה אחת שתעלה על הספינות של הממלוכים לאחר הפגזה ראשונית, קבוצה אחרת תתקוף את הריכוזים הממלוכים הנייחים מהאגף, ו'קבוצת הפגזה' שתתמוך בשאר הצי. ספינת הדגל עצמה, לא תשתתף בתוך הקרב, אלא תמקם את עצמה במצב נוח לתמוך בכוח האש העצום שלה.[26]

מפקדי הקרב הספרדים עברו בין האוניות והסבירו את הסיבות שבגללן הם חיפשו את האויב, ואת התגמולים שיינתנו במקרה של ניצחון: תואר אבירות לכל החיילים, תוארי אצולה לאבירים, פושעים יזכו לחנינה ועבדים ישוחררו תוך שנה. [27]

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיסקו דה למיידה, 1545

שהרוח שינתה כיוון בסביבות השעה 11:00 לפני הצהריים, הונף הדגל המלכותית מעל אוניית הדגל "פלור דו מאר" שירתה ירייה אחת שסימלה את תחילת הקרב. [28] הפורטוגזים החלו את הקרב, כאשר הספינה "סאו מיגל" פרצה בראש לעבר התעלה. הפרטוגזים הפגיזו בגובה נמוך, ישירות מעל המים ופגעו בספינות המוסלמיות. [29]

כאשר אוניות המלחמה משני הצדדים התנגשו, ספינת הדגל של חוסיין התמודדה מול הקרוול "סנטו אספריטו". קבוצת חיילים בפיקודו של רוי פררה הסתערה לעבר אוניית האויב, והצליחה להשתלט על מרכז האוניה. עוד לפני שהשתלטו על ספינת הדגל, הגיעה לעזרה אוניה ממלוכית נוספת, ותקפה את "סנטו אספריטו" מהצד הנגדי. חוסיין חיזק את כוחותיו עם מספר רב של חיילים מגוג'ראט, שהוצבו בכל הספינות. רוי פריירה נהרג, אך ברגע מכריע זה, ספינת "הריי גרנדה" נגחה שוב את ספינת הדגל של חוסיין, הסתערה עליה, מה ששינה את הכף לטובת הפורטוגזים. [30]

חוסיין ציפה שהפורטוגזים יטילו את כל כוחותיהם, ולכן הוא החזיק את הספינות הקלות לתגבורת בהמשך בתוך התעלה, כדי לתקוף את הפורטוגזים מאחור כאשר הם מתכתשים עם ספינות הקרב הגדולות. ג'ואו דה נובה, תמרן את ספינת הדגל "פלור דו מאר" כדי לחסום את הכניסה לתעלה ולמנוע מספינות המשוטים לצאת משם. מסת הספינות הצפופה היוותה יעד אידיאלי לתותחים הפורטוגזים. הם פגעו בספינות רבות, אשר חסמו את דרכן של הבאות אחריהן. סירות המשוטים לא הצליחו לפרוץ את דרכן החוצה לסייע בקרב. סירותיו של הזמורין הסתובבו אחרי חילופי אש קצרים ונסוגו מאזור הקרב. לאורך הקרב, "פלור דו מאר" ירתה מעל 600 פגזים. [31] לאט לאט אך בטוח, הפורטוגזים איבטחו את מרבית הקרווליות, הציבו חלק מהספינות שלהם בין אוניות הקרב לחוף, וירו על כל הכוחות המוסלמים שניסו להגיע לחוף. [32]

בסופו של דבר, נותרה רק ספינה בודדת - אוניית הדגל המוסלמית, שהייתה גדולה יותר מכל כלי שיט אחר בקרב, היא עגנה קרוב מדי לחוף. לבסוף רוב הספינות הפורטוגזיות הגיעו אליה. הייתה זו אוניה מחוזקת, ועמידה ונדרש כוח אש גדול מתותחי הספינות הפורטוגזיות, והפצצה ארוכה כדי להטביע אותה בסופו של דבר בשעות בין הערביים. טביעתה סימן את סיום קרב דיו.[33]

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב הסתיים בניצחון עבור הפורטוגזים, כאשר הקואליציה גוג'אראט-ממלוכית-קליקוט הובסה לחלוטין. הממלוכים נלחמו באומץ עד הסוף, אך הפסידו כי לא ידעו כיצד להתמודד עם כוח ימי, שכמוהו לא ראו מעולם לפני כן. לפורטוגזים היו ספינות מודרניות ומלחים מנוסים, חיל רגלים מצויד טוב יותר. היו להם יותר תותחים והתותחנים היו בקיאים יותר באמנות ההפגזה, בהשוואה לממלוכים.

לאחר הקרב השיב מליק אייאז את שבויי סעול, לבושים היטב ושבעים. דום פרנסיסקו סירב להשתלט על נמל דיו וטען כי יהיה יקר לתחזק אותו, אך חתם על הסכם סחר עם אייאז ופתח תחנת סחר בעיר. [34] הפורטוגזים ביקשו אחר כך לבנות מצודה בעיר אך לא הצליחו בכך.

שלל הקרב כלל שלוש ספינות, שלוש קרוולות מוסלמיות. 600 תותחי ברונזה ושלושה דגלים מלכותיים של סולטאן ממלוכי בקהיר שנשלחו לפורטוגל לתצוגה במטה מסדר המשיח, שאלמיידה היה חלק ממנו. [35] המשנה למלך קנס את הסוחרים של דיו (שמימנו את הצי המוסלמי) בתשלום של 300,000 קסרפינים מזהב, 100,000 מתוכם חולקו בין החיילים ו -10,000 נתרמו לבית החולים קוצ'ין.[36]

היחס לשבויים הממלוכים על ידי הפורטוגזים היה אכזרי הם עונו, נרצחו ונשרפו חיים כנקמה על מותו בנו של המשנה למלך. לאחר הקרב, אלמיידה דיווח למלך מנואל: "כל עוד אתה יכול להיות עוצמתי בים, אתה תחזיק את הודו כשלך; אם לא יהיה לך כוח כזה, לא יועיל לך מבצר על החוף."[37] לאחר הקרב מסר את תפקיד המשנה למלך לאפונסו דה אלבוקרקי ועזב לפורטוגל בנובמבר 1509.

אלמיידה נהרג בדצמבר בקרב ליד כף התקווה הטובה, יחד עם 70 פורטוגזים נוספים - יותר מאשר בקרב על דיו. גופתו נקברה על החוף, אך לאחר מכן מעולם לא נמצאה.

חוסיין שרד את הקרב והצליח להימלט מדיו יחד עם 22 ממלוכים נוספים. הוא חזר לקהיר, וכמה שנים אחר כך הועמד לרשותו צי נוסף עם 3000 איש שנשלחו להלחם נגד הפורטוגזם, אך הוא נרצח בים סוף, על ידי מפקדו השני - סלמן רייס העות'מאני. הסולטנות הממלוכית של מצרים תקרוס לאחר פלישה עות'מאנית זמן קצר לאחר מכן. [38]

מבין כל המשתתפים המובילים בקרב דיו, מאליק אייאז היה היחיד של מת מוות אלים; הוא מת אדם עשיר באחוזתו בשנת 1522. [39]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב דיו נחשב לאחד הקרבות החשובים בהיסטוריה. הסופר ויליאם וייר בספרו 50 קרבות ששינו את העולם, מדרג את הקרב הזה כ 6 החשובים בהיסטוריה, והפסיד רק לקרב מרתון, מרד ניקה, קרב גבעת בונקר, קרב ארבלה (גוגמלה) וקרב חטין. [40] הוא אומר: "עם תחילת המאה ה -15 נראה היה שהאסלאם מוכן לשלוט בעולם. סיכוי זה שקע באוקיינוס ההודי מול דיו." [41] ההיסטוריון ריינר דהנהרדט אומר כי קרב זה מושווה רק לקרבות לפנטו וטרפלגר מבחינת חשיבות ומורשת. [42] לטענת המלומד מיכאל עדס, קרב זה "ביסס את העליונות הימית האירופית באוקיינוס ההודי עוד מאות שנים. " [43]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rogers, Clifford J. Readings on the Military Transformation of Early Modern Europe, San Francisco:Westview Press, 1995, pp. 299–333 at Angelfire.com
  2. ^ Saturnino Monteiro (2011), Portuguese Sea Battles Volume I – The First World Sea Power p. 273
  3. ^ Saturnino Monteiro (2011), Portuguese Sea Battles Volume I – The First World Sea Power p. 153-155
  4. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.25
  5. ^ Saturnino Monteiro (2011), Portuguese Sea Battles Volume I – The First World Sea Power p. 207
  6. ^ Malabar manual by William Logan p.316, Books.Google.com ^ Conquerors: How Portugal seized the Indian Ocean and forged the first Global Empire by Roger Crowley p.228
  7. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.26
  8. ^ Foundations of the Portuguese empire, 1415–1580 Bailey Wallys Diffie pp. 230–31 ff
  9. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.26
  10. ^ Brummett, Palmira.Ottoman Seapower and Levantine Diplomacy in the Age of Discovery, SUNY Press, New York, 1994, ISBN 0-7914-1701-8, pp. 35, 171,22
  11. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do
  12. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.27
  13. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.32–33
  14. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.33–35
  15. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.61
  16. ^ Bayley, Edward C. The Local Muhammadan Dynasties: Gujarat, London, 1886, 222
  17. ^ Pissarra, 2002, pg. 68
  18. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.66
  19. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.70
  20. ^ Pissarra, José (2002). Chaul e Diu −1508 e 1509 – O Domínio do Índico Lisbon, Tribuna da História, pg.70
  21. ^ Pissarra, 2002, pg. 74
  22. ^ Michael Naylor Pearson, "Merchants and rulers in Gujarat: the response to the Portuguese in the sixteenth century", p. 70 University of California Press, 1976
  23. ^ Pissarra, 2002, pg. 68
  24. ^ Pissarra, 2002, pg. 74
  25. ^ Pissarra, 2002, pg. 76
  26. ^ Pissarra, 2002, pg. 77–78
  27. ^ Pissarra, 2002, pg. 80
  28. ^ Pissarra, 2002, pg. 80
  29. ^ Pissarra, 2002, pg. 81
  30. ^ Pissarra, 2002, pg. 84–85
  31. ^ Pissarra, 2002, pg. 89–92
  32. ^ Pissarra, 2002, pg. 92
  33. ^ Pissarra, 2002, pg. 92
  34. ^ Saturnino Monteiro (2011), Portuguese Sea Battles Volume I – The First World Sea Power pg. 272
  35. ^ Pissarra, 2002, pg. 93
  36. ^ Saturnino Monteiro (2011), Portuguese Sea Battles Volume I – The First World Sea Power pg. 273
  37. ^ Ghosh, Amitav The Iman and the Indian: Prose Pieces, Orient Longman, New Delhi, 2002, ISBN 81-7530-047-7, 377pp, 107
  38. ^ Pissarra, 2002, pg. 93
  39. ^ Pissarra, 2002, pg. 57
  40. ^ Weir, William (30 March 2009). 50 Battles That Changed the World: The Conflicts That Most Influenced the Course of History: Easyread Large Bold Edition. ReadHowYouWant.com
  41. ^ Weir, William (3 April 2009). 50 Battles That Changed the World: The Conflicts That Most Influenced the Course of History. ReadHowYouWant.com.
  42. ^ Daehnhardt, Rainer (2005). Homens, Espadas e Tomates. Portugal: Zéfiro — Edições, Actividades Culturais, Unipessoal Lda. p. 34.
  43. ^ Adas, Michael (1993). Islamic & European Expansion: The Forging of a Global Order. Temple University Press.