אבירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור של אביר מחומש על ידי גבירתו בקודקס מאנסה, המאה ה-14.

אבירות (צרפתית: Chevalerie, אנגלית: Chivalry, גרמנית: Ritterlichkeit) היא מערכת בלתי-רשמית של קוד התנהגות ומוסר שבמקורה אומצה על ידי אבירים ואצילים שונים באירופה של סוף ימי-הביניים ותקופת הרנסאנס, והתפרסמה בעיקר ביצירות ספרותיות ועממיות, כמו סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, והרומנסות על אביריו של קרל הגדול.

האידיאלים של האבירות היו שונים בתקופות שונות, במקומות שונים ובתפיסות תרבותיות וספרותיות שונות, אך בדרך-כלל כללו אומץ ומיומנות בלחימה; אדיקות נוצרית וחסד נוצרי בהתנהגות כלפי נתינים ווסאלים, בני המעמדות הנמוכים, נשים וילדים, ואף מול אויבים; כבוד, נימוס ג'נטלמני, הגינות ו"משחק הוגן" אציליים; נאמנות ומילוי חובות למוסדות החברה כמו האומה, המלוכה או האדון הפיאודלי; הערצה רומנטית ואהבה אפלטונית כלפי דמויות נשיות. אידיאלים אלו דומים במידת מה לאידיאלים רומנטיים מקבילים שהתפתחו במעמדות לוחמים ואצילים בתרבויות אחרות, כמו סין, יפן, ופרס.

האבירות הופיעה בהיסטוריה כקוד אתי של מעמד לוחמים, אצילים פיאודליים ומסדרי אבירות דתיים. אך האידיאלים שלה השפיעו על תרבות המערב וערכיה המוסריים במשך מאות השנים שלאחר שקיעת הממשל הפאודלי והאבירים עצמם, ועיצבו את ארכיטיפ דמות האביר בספרות הרומנטית, כמו במחזות שייקספירים, ברומנים היסטוריים כשל וולטר סקוט, וכן ביצירות סאטירה ופארודיה דוגמת דון קישוט וינקי בחצר המלך ארתור. ארכיטיפ זה משפיע מאוד גם על דמויות שונות של גיבורים ספרותיים ואמנותיים בתרבות הפופולרית המודרנית, שאינם בדרך-כלל אבירים במובנו המקורי של המונח, אך שואפים להצטיין בתכונות של אומץ, כבוד, הגינות ונימוס.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח chevalerie המבוטא בצרפתית ובאנגלית "שיבלרי", נגזר מן המילה הצרפתית העתיקה "שבלייה" (chevalier), שמובנה המקורי "פרש" או "לוחם רכוב על סוס", ונגזרה בעצמה מן המילה "סוס" (צרפתית: cheval, לטינית: cabal). בתקופתו של קרל הגדול במאה ה-9, המונח "שבלייה" תיאר את אנשי חיל הפרשים המשוריין שהיו הלוחמים המובחרים של הקיסרות הרומית הקדושה. בתקופה זו, פרשים אלו עדיין לא היו אבירים במובנו הפיאודלי של המונח. אך החל מן המאה ה-11, שירים על מעללי גבורה של פרשים אלו, כמו שירת רולאן, היו למקור של ספרות האבירות ששימשה גם כמקור השראה לסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.

למונח "שיבלרי" מקבילות גם באיטלקית: cavalleria ובספרדית: caballería, ומאותו שורש נגזר גם המונח האנגלי cavalry לחיל פרשים.

בגרמנית, "ריטר" (ritter) הוא פרש או אביר (מאותו שורש כמו rider באנגלית), "ריטרליש" (ritterlich) אבירי ו"ריטרלישקייט" (Ritterlichkeit) אבירות.

בתקופה המודרנית, המונח "אבירות" ושם התואר "אבירי" בשפות שונות בדרך-כלל מתארות התנהגות אמיצה, הוגנת ומנומסת אצל כל אדם, בלי קשר לתוארו ומעמדו. גם בעברית המודרנית נעשה שימוש נפוץ במילה "אבירות" לתיאור התנהגות כזו. בדומה למשמעות המקורית של Chevalerie, משמעותה המקראית של המילה העברית "אביר" היא בעל-חיים חסון, בדרך כלל סוס, פר ואף תיש[1], אך בעת החדשה התגבשה משמעותה כתרגום של התואר knight באנגלית. המונח "אבירות" בעברית עשוי לציין את מוסד האצולה או הכבוד (באנגלית knighthood), אך במקרים רבים מציין את אופן ההתנהגות.

אבירות ספרותית ומציאות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיכה מכתירה אביר, דוגמה לתפיסה רומנטית מודרנית של אבירות בציור מאת אדמונד בלייר לייטון משנת 1901.

ישנו ויכוח בין חוקרים מודרניים באיזו מידה אכן היה קוד האבירות בימי הביניים מציאות היסטורית, קוד אתי, אידיאל מוסרי או מוסכמה ספרותית.

חובבי אבירות מאז ימי הביניים המאוחרים הניחו כי היא הייתה מוסד אמיתי, שהתקיים במציאות ב"תור זהב" כלשהו בעבר, שבו אצילים ולוחמים היו מתנהגים באופן אבירי. כך למשל, משימתו של דון קישוט ברומן של מיגל דה סרוואנטס מראשית המאה ה-17 היא להחזיר לספרד את תור הזהב של האבירות. אך עם הופעתו של המחקר ההיסטורי והספרותי, חוקרים גילו שככל שמקדימים את החיפוש אחר תור הזהב של האבירות, הוא תמיד אמור להיות בתקופה מוקדמת אפילו יותר, ואף בתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריון השווייצרי ז'אן שארל סיסמונדי בן המאה ה-19 כתב:

אין לבלבל את האבירות עם פיאודליזם. המשטר הפיאודלי יכול להחשב כחיים האמיתיים של התקופה בה אנו דנים, והיו לו יתרונות וחסרונות, מידות טובות ומידות רעות. בניגוד לכך, האבירות היא עולם אידיאלי, כפי שהתקיים בדימיונם של סופרי רומנטיקה. טבעו היסודי הוא קדושת האישה והכבוד.

סיסמונדי רמז לאגדות הארתוריאניות של אבירי השולחן העגול, אשר בזמנו נחשבו תכופות לתיאור עובדתי של עידן היסטורי של אבירות. הוא הוסיף:

ככל שאנו בוחנים את ההיסטוריה באופן מדוקדק יותר, כך נראה יותר בבירור שקוד האבירות היה כמעט לחלוטין המצאה ספרותית. לא ניתן לאתר את הארצות שבהן כביכול התרחש. תמיד הוא תואר כמשהו שקרה בזמן ובמקום רחוקים, ובעוד שהיסטוריונים נותנים לנו תיאור מלא, בהיר ומפורט של חולשות חצר המלכות בתקופתם, ושל האלימות והשחיתות של האצולה בת זמנם ושפלותו של העם, אנו נדהמים למצוא את המשוררים, שנים רבות לאחר מכן, מפארים את אותה התקופה עצמה בבדיות מופלאות של פאר, מעלות טובות ונאמנות. סופרי הרומנסות של המאה ה-12 מיקמו את עידן האבירות בתקופתו של קרל הגדול, והם עצמם נחשבו לעידן האבירות בתקופתו של פרנסואה הראשון, מלך צרפת במאה ה-16. בזמננו אנו [שנת 1820 לערך] נוכל לדמיין את האבירות פורחת עדיין באישיותם של ברטרנד דה גסקלין ודה באיאר תחת שלטונם של קרל החמישי ופרנסואה הראשון. אך כשאנו בוחנים היטב כל אחת מתקופות אלו, אף כי אנו מוצאים בכל אחת מהן גם דמויות הרואיות, אנו נאלצים להודות שיש להקדים את עידן האבירות לפחות שלוש מאות או ארבע מאות שנה לפני כל תקופה היסטורית אותנטית.

לדעת ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה בספרו "סתיו ימי הביניים" הייתה האבירות בספרות ימי הביניים אידיאל רחוק מן המציאות של תאוות בצע, אכזריות וערמומיות דיפלומטית:

"האבירות לא הייתה נעשית אידיאל החיים במשך כמה מאות שנים לולא הכילה ערכים חברתיים נעלים. כוחה טמון היה בעצם ההפרזה שבהשקפותיה הנדיבות והדמיוניות. נשמת ימי הביניים, האכזרית והלוהטת, אפשר היה להוליכה רק על ידי הגבהה יתירה של האידיאל, שהוצרכה לכוון שאיפותיה אליו."[2]

בדומה לסיסמונדי ציין הויזינחה שלא האבירים עצמם (בני התקופה) היו אידיאל האבירות בימי הביניים, אלא דווקא הקדמונים דוגמת אלכסנדר, קיסר וחניבעל. הוא הסיק כי תחיית האבירות בימי הביניים המאוחרים אינה אלא הקדמה לרנסאנס. בהמשך ספרו אף כתב כי:"השאיפה לתפארת של חיי הזמן העתיק, שהיא אופיינית לרנסאנס, שורשיה נעוצים באידיאל האבירי".[3]

לפי ההיסטוריון הבריטי (ממוצא וולשי) דייוויד קרואץ', קודים אתיים בלתי-כתובים רווחו בין אבירים עוד לפני הופעת הקודים הכתובים הראשונים של אבירות במאה ה-12[4]. קרואץ' הציע שהם היו סוג של הביטוס - מושג של הפילוסופים והסוציולוגים הצרפתיים פייר בורדייה ומוריס מרלו-פונטי, ומציין אוסף סמוי של התנהגויות, הרגלים, כישורים, נטיות והעדפות שאדם רוכש במהלך חייו. ההיסטוריון הצרפתי לאון גוטייה הדגיש את חשיבותה של הכנסייה הקתולית בעיצוב הביטוס של אבירות, במטרה להפוך את מעמד הלוחמים לנתינים ומשרתים אדוקים של הכנסייה. לדעת גוטייה וקרואץ' הקודים כללו ערכים של נאמנות לאדון הפיאודלי, סגפנות, כוח סבל, נדיבות, כבוד ואתיקה "דוידית", על שם דמותו המקראית של דוד המלך שהיה באותה תקופה סמל נוצרי של נדיבות וכבוד אציליים. קודים אלו נועדו על ידי הכנסייה להפוך את האביר למגן הצדק לאנשים חלשים כמו אלמנות ויתומים, בניגוד לדמויות של "אבירים-שודדים" ו"אבירים שחורים" שהשתמשו בכוח הזרוע לעושק המעמדות הנמוכים.

כבוד הושג על ידי האביר באמצעות רדיפת ערכי הקוד, ובעיקר בהפגנת אומץ וחוסר-רתיעה מפני האויב. האופן החמור ביותר שבו עלול היה האביר לאבד את כבודו הייתה להפגין פחדנות בשדה הקרב. במילותיו של האביר והטרובדור הפריזאי ברטאן דה בורן מן המאה ה-12 "כשלעצמי אעדיף להיות בעליה של חלקת אדמה קטנה בכבוד מאשר לשלוט באימפריה גדולה בחוסר כבוד".

סר תומאס מאלורי, שבמאה ה-15 העלה על הכתב את הגרסה הקנונית ביותר כיום על אבירי השולחן העגול של המלך ארתור, ניסח את החוקים הבסיסיים של האבירות כך:

  • לא לכעוס או לרצוח.
  • לא לבגוד לעולם, ולהתרחק מבוגדים.
  • משום סיבה לא להיות אכזר, ולתת רחמים למחפשי רחמים.
  • לעולם לא להשתמש בכוח כנגד נשים נשואות, רווקות, או אלמנות.
  • לא לצאת לקרב למען אהבה או הנאה ארצית.
  • לשמש דוגמה לפשוטי העם בהתנהלות האישית.

יצירות ספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ברונזה של דון קישוט ונושא־כליו, סנצ'ו פנסה. הספר היה בעצמו פארודיה על סיפורי האבירות הפופולריים בתקופתו.
כריכת הספר בבא דאנטונא מאת אליהו בחור שנדפס בשנת 1541, גרסה ביידיש של בוויס מהמפטון שממנה נגזר הביטוי היידי בובה מייסעס.

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הרומנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20 וה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות האביר הנודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האביר בפרשת הדרכים", ציור משנת 1882 מאת ויקטור וסנצוב.

האביר הנודד (אנגלית: knight-errant) הוא ארכיטיפ ספרותי נפוץ שהתפתח החל מן המאה ה-12, ולא ברור אם היה לו בסיס במציאות ההיסטורית של ימי הביניים. המונח עצמו מוכר לראשונה מן הסיפור "סר גאוויין והאביר הירוק" במאה ה-14, והוא מתאר דמות אביר שאין לו אחוזה, ולעתים אף לא אדון פיאודלי, והוא נודד בארץ בחיפוש אחר הרפתקאות, מעשי גבורה ומעשי צדקה בכדי להוכיח את כוחו ויכולתו. אבות טיפוס מפורסמים של האביר הנודד היו דמותיהם של אבירי השולחן העגול סר לנסלוט, סר גאוויין, סר פרסיבל וסר גלהאד.

בעלילות טיפוסיות של האבירות הספרותית, האביר הנודד נלחם נגד אבירים אחרים, בעיקר נגד "אבירים שחורים" ו"ברונים שודדים" שאינם מצייתים לכללי הכבוד של קוד האבירות, וגורמים עוול לחסרי הישע, פשוטי העם, נשים וילדים. לעיתים קרובות האביר יילחם גם נגד אבירים אנשי כבוד בטורנירים ובאתגרים ידידותיים, שבהם המנוצח אינו נפגע, אך נאלץ להודות בעליונותו של המנצח. במקרים כאלו האביר הנודד עשוי להסתיר את זהותו על-ידי הסתרת פניו בקסדה או הסתרת שלט האצולה על מגינו, בכדי להוכיח שאינו מנצל את מעמדו ומוצאו. בעלילות הדומות לאלו של מעשיות ואגדות, האביר הנודד עשוי להלחם נגד יצורים קסומים מרושעים כמו דרקונים, ענקים, מכשפים ומכשפות, ולהסתייע בפיות ובמכשפים "לבנים" טובים, ובפריטים כגון סוס, שריון או חרב קסומים. בעלילות רומנטיות האביר מציל נשים רמות מעמד מפשעי הנבלים, ונוהג בהן בנימוס ובאצילות. תכופות העלילה דורשת מן האביר עמידה בפיתויים ובנסיונות הבוחנים את יושרו, כבודו ונאמנותו לאדונו, לגבירתו ולערכי קוד האבירות.

האביר הנודד עשוי לנדור נדר וליטול על עצמו "חיפוש" (אנגלית: quest), משימה קשה ביותר שהשגתה תכופות מחייבת מסע חיפוש עצמי והשגת טוהר דתי ורוחני בנוסף על יכולות לחימה. החיפוש המפורסם ביותר בספרות האבירות הוא החיפוש אחר הגביע הקדוש על ידי אבירי השולחן העגול, הידוע לראשונה מיצירותיו של האביר והמשורר הצרפתי כרטיאן מטרואה במאה ה-12, ובמאה ה-15 תואר בהרחבה ב"מות ארתור" מאת תומאס מלורי.

במאה ה-16 היו סיפורי הרפתקאות של אבירים נודדים פופולריים מאוד, בייחוד בספרד, ומיגל דה סרוואנטס כתב את ספרו "דון קישוט" כפארודיה עליהם[5].

בראדמנטה ואלורוסה, דמות של אבירה אשה באורלנדו המטורף, מתוארת בתחריט מאת אנטוניו טמפסטה, 1597.

לדמות האביר הנודד ניתן למצוא מקבילות ספרותיות של לוחמים נודדים בתרבויות וסוגות ספרותיות אחרות, שאף הם פועלים תכופות לפי קוד אתי אישי של צדק והגנה על החלש בעולם אלים ועויין. למשל אמני לחימה נודדים בספרות הוושיה הסינית, דמויות הרונין בספרות הסמוראים היפנית, דמות הקאובוי או האקדוחן הנודד במערבון, ודמות החוקר הפרטי בספרות בלשית ובפילם נואר הקולנועי. בסוגות הפנטסיה ומדע בדיוני ניתן למצוא דמויות גיבורים המתנהגות כאבירים נודדים, ולעתים אף נקראות במונח "אבירים" או דומה לו, למשל חלק מאבירי הג'דיי בעולם מלחמת הכוכבים.

אנציקלופדיית הויקי TV Tropes (TV Tropes), המוקדשת לקלישאות בתחומי טלוויזיה, קולנוע, קומיקס, משחקי וידאו ותחומים נוספים של בידור ותרבות פופולרית, מאפיינת את דמות "האביר הנודד" כאביר מימי הביניים, סמוראי או קאובוי, בדרך כלל "זאב בודד" הפועל לבדו, ונודד בארץ בחיפוש אחר מפלצות ודרקונים להלחם בהם, ודמויות של "האשה במצוקה" (Damsel in Distress) להצילן[6]. האנציקלופדיה מציינת את קיומה של גרסה נשית (Damsel Errant), אף כי נדירה יותר, של דמות האביר הנודד[7]. כבר בספרות האבירות של ימי הביניים ותקופת הרנסאנס ניתן למצוא דוגמאות נדירות של דמויות נשים אבירות ולוחמות, למשל בראדמנטה (Bradamante) באורלנדו המטורף מאת לודוביקו אריוסטו, וקלורינדה (Clorinda (Jerusalem Delivered)) בירושלים המשוחררת מאת טורקווטו טאסו. לעיתים הן מוצגות כמתחפשות בשריון גברים, ונלחמות באביר הגבר שאינו מודע למינן. גם בספרות הוושייה הסינית ניתן למצוא דמויות נשיות של לוחמות המתפקדות כאבירות נודדות.

הרפתקת הקווסט הפכה לכלי עלילתי נפוץ בספרות הפנטסיה המודרנית, ונעשה בה שימוש רב מאוד במשחקי תפקידים כמו מבוכים ודרקונים ובמשחקי הרפתקה ממוחשבים. דמות הפלדין, הנפוצה במשחקים אלו, נקראת על שם הפלדינים, אביריו של קרל הגדול בשירת רולאן ובשירי עלילה נוספים של המחזור הקרולינגי מימי הביניים.

אהבה חצרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביר טרובדור מעניק שיר שכתב לגבירתו. איור מקודקס מאנסה, המאה ה-14.

ההיבטים הרומנטיים של האבירות מושפעים בעיקר מן האידיאלים והמוסכמות של אהבה חצרונית(אנ'). המונח (אנגלית: courtly love, צרפתית: amour courtois), הוא בעיקרו מאוחר ופורסם על ידי חוקר הספרות הצרפתי בן המאה ה-19 גאסטון פאריס, בעוד שבימי הביניים היה נפוץ בצרפת המונח fin'amor, שפירושו המילולי "אהבה מעודנת" בניב הפרובאנסלי של השפה האוקסיטנית.

כללי האהבה החצרונית היו נהוגים בחצרות מלוכה ואצולה באירופה של ימי-הביניים, והכתיבו את נימוסי החיזור והיחסים בין המינים, ובכלל זה יחסי אהבה שמחוץ למוסד הנישואים. נראה שהם הושפעו משירה רומנטית מוסלמית בערבית במאה ה-11, בעיקר באל-אנדלוס[8], ונפוצו במחוזות הנוצרים של אקוויטניה, פרובאנס, שמפאן, דוכסות בורגונדיה ומלכות סיציליה הנורמנית. לפי ספרו De amore (מילולית: "על האהבה", כיום ידוע יותר בשם The Art of Courtly Love) של בן התקופה הכומר אנדראס קפלאנוס(אנ'), אידיאלים אלו קודמו במיוחד במהלך השנים 1168–1173 בחצרה של אלינור מאקוויטניה, שהייתה אשת מלך צרפת לואי השביעי ולאחר מכן אשת מלך אנגליה הנרי השני ואמם של שלושה ממלכי אנגליה וביניהם ריצ'רד לב הארי, ובעצמה אחת הנשים העשירות והמשכילות בתקופתה. בחצרה בפואטייה שבדוכסות אקוויטניה, אלינור ובתה מארי היו פטרוניות של אמנים, טרובדורים, מינסטרלים ומשוררים, ובכללם האביר והמשורר כרטיאן מטרואה, מחבר רומנסות על סר לנסלוט, סר פרסיוול ועוד. לתיאורו של אנדראס, אלינור ומארי כתבו "קודקס אהבה" בן 31 סעיפים המתאר את הדרך האידיאלית לחיזור ולניהול קשרי אהבה, ואף הקימו בחצרן "בתי משפט לאהבה" שבהם גבירות שפטו אצילים המבקשים הכרעה בסוגיות שונות של מערכות היחסים שלהם[9].

באידיאל האהבה החצרונית, גדולתו של האביר נקבעת במידה רבה לפי נימוסי החצר שלו, התנהגותו האצילית, ובמיוחד לפי נאמנותו ומסירותו ל"גבירה" (אנגלית: lady או mistress) שבה התאהב ולהערצתה הקדיש את עצמו. מן האביר היה מצופה לשרת את גבירתו בכל דרך שתבחר, לעמוד במשימות ובמבחנים קשים שתציב לו, להלחם להגנתה, להזמין לדו-קרב גברים שפגעו בכבודה, להלל את יופיה בשירה, ולהקדיש לה את מעשי הגבורה שלו. בספרות האבירות תכופות מתואר כיצד, בטורנירים ובתחרויות אבירות, האבירים התחרו ביניהם על פרס שחולק על ידי אשה אצילה שנבחרה ל"מלכה" או ל"גבירה". בצאתו למלחמה או לטורניר, האביר היה עשוי לשאת עמו חפץ כלשהו (אנגלית: favor) שגבירתו העניקה לו, כאות לרצונה שישוב בשלום.

הגבירה קושרת את צעיפה על זרוע האביר היוצא לקרב, בציור של אדמונד בלייר לייטון משנת 1900.

אהבה חצרונית של אביר לגבירתו הוערכה במיוחד דווקא כאשר אסור היה לממש אותה על ידי נישואים או באופן מיני, אם משום שמעמד הגבירה היה גבוה יותר, בשל סירובה או צניעותה, משום שהייתה בת לבית אצולה יריב או אויב במלחמה, או משום שהייתה כבר נשואה לגבר אחר. ככל שהגבירה הייתה בלתי-מושגת יותר, ונסיבות האהבה טראגיות יותר, הערצתו ונאמנותו של האביר זכו להערכה רבה יותר. בשני הסיפורים החשובים ביותר בספרות הרומנטית האבירית – אהבת טריסטן ואיזולדה ואהבת לנסלוט וגווינביר – הגבירה ומושא הערצתו של האביר היא אשת המלך אשר לו נשבע אמונים. לפיכך נוצר קונפליקט טראגי בין שתי הנאמנויות החשובות ביותר בקוד האבירות, קונפליקט המניע את עלילות סיפורים אלו ומסתיים בסוף טראגי של האביר, אהובתו והמלך גם יחד. חשיבותה של האהבה החצרונית לאבירות הספרותית מוצהרת ביצירתו של תומאס מלורי "מות ארתור", בהספד הנישא על סר לנסלוט. בהספד זה הוא מוכתר כאביר הגדול ביותר שחי אי-פעם, לא רק משום שהיה מסוגל להביס בקרב כל אביר אחר, אלא גם בשל עוצמת אהבתו ונאמנותו לגבירתו.

בדומה לאידיאלים אחרים של קוד האבירות הספרותי, קשה לדעת באיזו מידה האידיאל של אהבה חצרונית אכן נהג במציאות חיי האבירים בימי הביניים. לפי השערות מסוימות, אידיאל זה תאם את מנהגי החניכה של האבירים: נערים עזבו את ביתם מגיל צעיר מאוד ונשלחו לאחוזתו של אביר אחר או של האדון הפיאודלי, כדי להתאמן אצלו בלחימה ולשרת אותו כנושאי כלים עד אשר ימצא אותם ראויים להפוך לאבירים בעצמם. במקביל, אשת האדון וגבירת האחוזה הייתה בדרך-כלל הממונה על חינוכם בהיבטים המעודנים יותר של אבירות, כגון נימוסי חצר, מחול, נגינה או שירה. החניכים נטו איפוא להעריץ את אשת אדונם ואף להתאהב בה, ורגשות כאלו זכו לאהדה ואישור בקוד האבירות כל עוד לא מומשו באופן מיני.

האידיאלים הרומנטיים של האבירות הגיעו לשיאם בספרות המאה ה-15, כמו ביצירתו של תומאס מלורי ובחצר שארל דוכס בורגונדיה. בסוף המאה ה-16, ויליאם שייקספיר (אשר לא היה בעצמו בן-אצולה) כבר לגלג על מוסכמות החיזור של אהבה חצרונית ברבים ממחזותיו הרומנטיים, כגון כטוב בעיניכם, הלילה השנים עשר, ומהומה רבה על לא דבר, והציג אותן כצבועות ומעושות, ועם זאת הן עדיין הכוח המניע של העלילה. בפארודיה של סרוונטס על האבירות, דון קישוט מדמיין נערה כפרית פשוטה שאינה יודעת כלל על קיומו כגבירה אצילה ויפהפייה בשם דולסיניאה, ומקדיש לה את "מעללי הגבורה" שלו. למרות ירידת קרנם של תואר ומעמד האבירות והפיכתם לטקסיים בלבד, מוסכמות האהבה החצרונית ממשיכות להשפיע על ספרות המערב לאורך העת החדשה, למשל בהערצת גימלי הגמד לגבירה גלדריאל באפוס הפנטסטי שר הטבעות של ג'ון רונלד רעואל טולקין מן המאה ה-20. במקביל, נימוס והערצה כלפי דמויות נשיות עדיין מאפיינות מוסכמות חברתיות להתנהגות אצילית ו"אבירית" בתרבות המערב, למשל בדמות הג'נטלמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אבירות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשל "אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו" (שופטים ה', כ"ב), "סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני" (תהלים כ"ב), "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה" (תהלים נ').
  2. ^ יוהאן הויזינחה, בסתיו ימי הביניים, תרגם: אהרון אמיר, ירושלים, 1977, עמ' 84.
  3. ^ הויזינחה, בסתיו ימי הביניים, עמ' 55.
  4. ^ Crouch, David (2005). The Birth of Nobility: Constructing Aristocracy in England and France 900–1300. Harlow, UK: Pearson
  5. ^ Thomas, Henry. Spanish and portuguese romances of chivalry: the revival of the romance of chivalry in the Spanish peninsula, and its extension and influence abroad. Cambridge University Press, 1920
  6. ^ Knight Errant , in tvtropes.org
  7. ^ Damsel Errant, in tvtropes.org
  8. ^ Menocal, M. R. (2004). The Arabic role in medieval literary history: a forgotten heritage. University of Pennsylvania Press.‏
  9. ^ רוזלינד הורטון וסלי סימונס. נשים ששינו את העולם. עמ' 30–33, הוצאת מטר, 2009