ערך מומלץ

קרב קרני חיטין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב קרני חיטין
Hattin.jpg
תאריך התחלה: 4 ביולי 1187
תאריך סיום: 4 ביולי 1187
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: קרב קרסון
קרב אחרי: המצור על ירושלים (1187)
מקום: קרני חיטין, בסמוך לטבריה
32°48′13″N 35°26′40″E / 32.803611111111°N 35.444444444444°E / 32.803611111111; 35.444444444444 קואורדינטות: 32°48′13″N 35°26′40″E / 32.803611111111°N 35.444444444444°E / 32.803611111111; 35.444444444444 
תוצאה: ניצחון מוסלמי מכריע
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

כ-12,000 מהם כ-10,000 רגלים ו-1,200 אבירים. היתר פרשים קלים.[1]

אבידות

כמעט כל הצבא

אבדות קלות

(למפת הגליל העליון רגילה)
Upper galil.svg
 
קרני חיטין
קרני חיטין

קרב קרני חיטין הוא קרב שהתרחש ב-4 ביולי 1187, באזור קרני חיטין, במרחק קצר מטבריה, בין הצבא של ממלכת ירושלים הצלבנית בהנהגת גי דה ליזיניאן, לבין צבא מוסלמי בהנהגת צלאח א-דין מהשושלת האיובית. בקרב זה נחלו הכוחות המוסלמיים ניצחון מכריע על הצלבנים, שהוביל לכיבוש מחדש של שטח ארץ ישראל על ידם.

הקרב היה שיאו של מאבק ממושך שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית, והיווה את נקודת השבר של הממלכה הצלבנית, שהוקמה בארץ ישראל בעקבות מסע הצלב הראשון. בעקבות התבוסה בקרב, במהלכו הושמד הצבא הצלבני כמעט לחלוטין, החלה התמוטטות הממלכה עד לחורבנה הסופי. התבוסה הייתה קשה עד כדי כך, שכמעט כל הערים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל נכנעו לצלאח א-דין תוך זמן קצר, וממלכת ירושלים הצלבנית חדלה להוות גורם משמעותי בלבנט.

הקרב היווה קתרזיס של מאבק ארוך בין הצלבנים למוסלמים שראשיתו במסע הצלב הראשון. הצלבנים הגיעו לארץ ישראל מצרפת וממדינות אחרות באירופה המערבית החל מסוף המאה ה-11. משתתפי מסעי הצלב, הידועים בשם "צלבנים", נקראו "פרנקים" בפי הערבים. שני השמות נמצאים בשימוש רחב בספרות העוסקת בתקופה זו.

הצלבנים הצליחו להקים ממלכה גדולה שהשתרעה מעזה ואילת עד לבנון, סוריה ועבר הירדן של היום. הישגי הצלבנים, שהצליחו לכבוש שטחים ניכרים תוך שימוש בכוח צבאי שלרוב לא עלה על 1,500 חיילים, היו חסרי תקדים באזור זה. המוסלמים עמדו מנגד נפעמים מעוצמתם הצבאית של האירופאים. נעשו מספר ניסיונות להחזיר את השטחים שאבדו, אך הם נחלו כישלון. רק לאחר שנתגלעו בקיעים בתוך החברה הצלבנית ובעיות פנימיות ערערו את הסדר בממלכה הצלבנית הצליחו המוסלמים להשיב לעצמם את השטחים שאבדו להם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישרדותם של הפרנקים, אנשי ממלכת ירושלים האירופאים, במשך מאה השנה שחלפו מייסוד ממלכתם עד קרב קרני חיטין, נבעה בעיקר מאיכות צבאם, שלטונם הריכוזי ופירוד הכוחות בקרב המוסלמים. נחיתותם המספרית הבולטת אל מול התושבים המקומיים מנעה מהצלבנים לנצל את הצלחתם הראשונית בשדה הקרב ולכבוש חלקים נוספים מהמזרח התיכון. השלטון המרכזי החזק ששלט בממלכה הצלבנית במחצית הראשונה של המאה ה-12 נחלש במחצית השנייה של המאה, והאצילים החלו לפרוק את עול המלוכה תוך שהם מנצלים פרצות בחוקים ובמנהגים שהיו רווחים באירופה לניהול מדיניות עצמאית. הפירוד המוסלמי לנסיכויות קטנות ויריבות היה לעזר רב לנוצרים. הנסיכויות המוסלמיות לחמו אחת בשנייה ולעתים אף כרתו בריתות צבאיות עם ממלכת ירושלים נגד נסיכויות מוסלמיות אחרות.

הפירוד המוסלמי הגיע לקצו עם עלייתו של נור א-דין בסוריה באמצע המאה ה-12. נור א-דין הצליח לאחד תחת שלטונו את האמירויות הסוריות ולאחר מלחמות אחדות הצליח לכבוש את מצרים. בתקופת שלטונו של נור א-דין היו מספר פעולות איבה בינו לבין הצלבנים, אך אף צד לא הצליח לזכות ביתרון משמעותי. נציבו של נור א-דין במצרים, צלאח א-דין הכורדי, החל עד מהרה לחתור תחת אדונו ועם מותו קרע את הירושה מבניו והשתלט בעזרת כוחות מצריים על השטחים שהיו בחזקת אדונו.

יש הרואים בצלאח א-דין את יוזם הג'יהאד נגד הנוצרים בארץ ישראל[2] ומצביעים על המסורות שירש מישיבתו במוצול ומאדונו, נור א-דין, חדור האמונה, אך התמונה המלאה מורכבת יותר. אין המדובר רק בחזון משיחי של מוסלמי חדור אמונה המגרש את הכופרים הנוצרים מאדמת ארץ ישראל. ישנן עדויות הסותרות במידת מה את תפישת החזון המשיחי. היסטוריונים מוסלמים אחדים בני התקופה הסתייגו מפועלו וכן לא קיבל צלאח א-דין את תמיכת הח'ליפה לפעולותיו. יתרה מכך, הח'ליפה עזר לעתים לגרועים שבאויביו. כמו כן, בעשור הראשון לשלטונו לא ביקש צלאח א-דין לחסל את הממלכה הצלבנית, אם כי כמובן, הודאג מפעולותיהם נגד מצרים שהייתה באותה עת תחת שלטונו. בשלבים מאוחרים יותר, ידע לנצל את כוחו המשלהב של הג'יהאד לגיוס המונים לצבאו נגד הנוצרים, ואכן יזם את הג'יהאד בשלב מסוים במטרה למוטט את הממלכה הנוצרית.[3]

המלך בלדווין הרביעי (1174–1185), שהיה שליט הממלכה במשך רוב התקופה שבה התמודדו הצלבנים עם צלאח א-דין, הצליח אמנם לבלום את ניסיונות ההתפשטות של האיובים, אך שלטונו עורער בצורה קשה על ידי האצולה הבכירה של הממלכה. אצולה זו שאפה להגביל את כוחו של השלטון המרכזי ולהגדיל על ידי כך את עצמאותה. עם מותו של בלדווין הרביעי, עבר השלטון להלכה ליורשו, בלדווין החמישי שמת שנה לאחר מכן בעודו ילד. בעזרת תככים ותחבולות שונות, הצליח גי דה ליזיניאן לתפוס את השלטון ולסלק את רמון מטריפולי שהיה העוצר לילד והיה אמור לקבל את השלטון במקרה שהילד ימות. הפיכת החצר הסתיימה ללא שפיכות דמים, אך כוחה של האצולה הבכירה התגבר, ולכך היו השפעות הרות אסון על הממלכה במלחמתה נגד צלאח א-דין.

רנו משאטיון היה אחד מהאצילים שביקשו לפרוק את עול השלטון המרכזי. הוא עשה בנחלתו כברפובליקה עצמאית הכפופה רק להלכה לשלטון המרכזי. הוא סירב להישמע להוראות המלך, ואף ניהל מדיניות חוץ עצמאית, תוך התעלמות מוחלטת מהסכמים שנחתמו בין המלך לבין צלאח א-דין. התנהלות זו של רנו משאטיון הייתה בין הגורמים המרכזיים לפרוץ מעשי האיבה שהביאו לקרב קרני חיטין ולתבוסת הנוצרים. עם זאת, רנו לא היה יוצא דופן בהתנהגותו המתריסה כלפי השלטון המרכזי. אצילים רבים ראו במלוכה גורם עוין וביקשו להצר את צעדיה. ייתכן גם שמעשי האיבה היו פורצים ללא התגרויותיו של רנו, אך התקפותיו על אורחות של סוחרים ושל עולי הרגל לחאג' היו לעילת מלחמה נוחה לצלאח א-דין ועזרו לו ללכד את כוחותיו בג'יהאד נגד הנוצרים הפוגעים בעולי הרגל.

שדה הקרב ותנאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך ממעיינות ציפורי לטבריה עוברת בערוצי נחל סלעיים ויבשים. ניתן למצוא מים באזור זה רק בחודשי החורף הגשומים. בשם "קרני חיטין" מכונה הר לא גבוה (הנקודה הגבוהה ביותר בו היא בגובה 326 מטר מעל פני הים) בעל שתי פסגות, הן הקרניים.

צבאות התקופה לא הוגבלו לדרכים סלולות, ולרשות הצבא הצלבני עמדו מספר דרכים להגיע לטבריה שהייתה נתונה במצור על ידי צלאח א-דין. הדרך הקצרה ביותר עברה ממעיינות ציפורי עד טורעאן (אזור מחלף גולני של היום) והתפלגה שם לשני כיוונים אפשריים – האחד דרך כפר סבת (מושב אילניה של היום). השני דרך לוביא (כיום קיבוץ לביא) וחיטין לעבר הכנרת ומשם דרומה לאורך חופה של הכנרת לעבר טבריה. אפשרות נוספת הייתה לפנות צפונה לפני לוביא ולעשות עיקוף דרך הר חיטין. מים היו מצויים רק בעין תורעאן הסמוך לכפר (כיום מועצה מקומית) טורעאן, כפר סבת ועין ג'וזה (כיום עין לפידות) וכפר חיטין. המעיינות של טורעאן היו מעטים ותפוקתם דלה, ולא ניתן היה להשקות במימיהם צבא גדול על סוסיו ואנשיו. נחל יבנאל השופע יותר, שזורם ליד כפר סבת, היה תחת שליטה מוסלמית. זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות לניסיון הצלבנים להגיע לטבריה בדרך עוקפת דרך חיטין ובקעת ארבל.

למרות האמור לעיל, אפשר לתאר רק בקווים כלליים את המסלול המדויק שבו נע הצבא הצלבני. נעשו מספר שחזורים שהתבססו על ממצאים ארכאולוגיים שחשפו דרך רומית באזור ועל מקורות ראשוניים, אך המסלול המדויק אינו ידוע.[4]

הקרב עצמו התרחש בחודש יולי, אחד החודשים החמים בארץ ישראל. הצלבנים סבלו ממחסור במים וממזג האוויר החם ואלה היו בין הסיבות להפסדם בקרב. בנוסף לכך, הוצתה אש בקוצים ובשדות שסבבו את קרני חיטין והעשן והחום שגרמה האש הכבידו עוד יותר על הנוצרים. למוסלמים, לעומתם, היו מקורות מים בשפע והם סבלו פחות מהנוצרים מהחום בגלל זמינות המים והמיגון הקל יחסית של הפרשים והרגלים שלהם, בניגוד לשריון הגוף הכבד שנשאו על גופם האבירים וחלק מהרגלים בצבא הצלבני.

תמונה פנורמית של שדה הקרב במאה ה-21
Magnify-clip.png
תמונה פנורמית של שדה הקרב במאה ה-21

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הנוצרי ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביר רכוב בחימוש מלא – על לוחמים אלו התבססה עוצמת הצבא הצלבני
קשת מוצלבת – עזרה לשמור את הפרשים המוסלמים במרחק בטוח מהצלבנים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא ממלכת ירושלים

המקורות מימי הביניים המתארים את קרב קרני חיטין חסרי תועלת מפני שהם "מנופחים" במידה מוגזמת מאוד. בשל כך מסתמכים ההיסטוריונים על הערכה מלומדת באשר לגודל היחסי של הצבאות הלוחמים. הפיקוד העליון על הצבא הנוצרי היה נתון בידיו של מלך ממלכת ירושלים, גי דה ליזיניאן, שתחת פיקודו הישיר נמצא צבא הממלכה שהיווה כמחצית מכל הכוחות הנוצריים שהשתתפו בקרב. מחציתו השנייה של הצבא הייתה נתונה לפיקוד שני ראשי המסדרים – ז'ראר דה רידפור ראש המסדר הטמפלרי ורוז'ר דה מולן ראש המסדר ההוספיטלרי. אף שהמסדרים לא היו כפופים למלוכה, הם נשמעו להוראות המלך ולא פעלו באופן עצמאי בעת הקרב. מהרשומות מהתקופה הקרובה לקרב עולה שצבא הממלכה כלל בין 647 ל-675 אבירים וכ-5,000 סרז'נטים (חיילים פשוטים).[5] סביר להניח, אם כך, שמספר האבירים שהממלכה הצליחה לגייס לקרב עמד על 600 עד 700 איש. כמעט כל הסרז'נטים של הממלכה היו רגלים ומיעוטם פרשים. מאחר שבדרך כלל מעריכים את עוצמת המסדרים כשווה לעוצמת הממלכה, לכן הצבא המאוחד כלל כ-10,000 סרז'נטים (רובם רגלים) וכ-1,200 אבירים. קיימות הערכות נוספות, אך הן דומות. לצד האבירים והסרז'נטים שירתו בצבאות הצלבנים גם פרשים קלים המכונים טורקופולים. חימושם היה רבגוני וכלל לרוב כידוני הטלה וכלי נשק דומים. לעתים חומשו הטורקופולים גם בקשתות.[6]

עיקר כוחו של הצבא הנוצרי היה בלכידות שבין חיל רגלים לאבירים. הרגלים עזרו להדוף את התקפות הקשתים הרכובים של המוסלמים בעזרת ירי מקשתות מוצלבות ואפשרו לאבירים לצאת להסתערות מוחצת ברגע המתאים. די היה בהסתערות אבירים מוצלחת אחת על מנת לנצח בקרב. היה זה נשקו המאיים ביותר של הצבא הצלבני, והוא יצא מנצח מקרבות רבים הודות להסתערויות מיומנות של אביריו המשוריינים. תפקיד הפרשים הקלים היה משני; הם סייעו לרגלים להדוף את הפרשים הקלים של המוסלמים ועסקו בתפקידים מסורתיים של פרשים קלים כמו סיור, אבטחת אגפים, איסוף מודיעין ועוד. הפיקוד הצלבני היה לרוב יעיל, מרוכז ומקצועי, אך בקרב זה סירבו הרגלים להישמע להוראות המלך, וסירובם זה היה אחד הגורמים לתבוסה הנוצרית. התרופפות המשמעת נגרמה, בין היתר, בשל המחסור במים, גודל הכוחות המוסלמים והתנאים הקשים שאליהם נקלע הצבא הצלבני.[7]

הצבא המוסלמי ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשת רכוב – יחידות אלו הכריעו את הצלבנים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבאו של צלאח א-דין

הפיקוד המוסלמי היה נתון בידיו של צלאח א-דין. בקרב עצמו פיקד צלאח א-דין על מרכז צבאו. אחיינו, תאקי א-דין, פיקד על האגף הימני, וגיסו, מט'פר א-דין קוקבורו, פיקד על האגף השמאלי. צלאח א-דין לא היה אסטרטג או טקטיקן מזהיר. הטקטיקה שבה נקט בקרב הייתה אופיינית לצבאות שהתבססו על התקפות פגע וברח של פרשים קלים והוא עצמו לא חידש דבר ולא המציא תחבולות משלו. התבוסה הנוצרית נגרמה בעיקר מטעויות הפיקוד הנוצרי ולא מתחבולות הפיקוד המוסלמי.

מספר לוחמיו של צלאח א-דין לא ידוע בוודאות, אך ככל הנראה גייס לקראת הקרב כ-12,000 פרשים ומספר דומה של רגלים ומשרתים.[8] בניגוד לצלבנים, שלחימתם התבססה על שיתוף פעולה הדוק בין רגלים לפרשים, חייליו הרגלים של צלאח א-דין לא השתתפו כמעט בקרב ואיכותם נפלה מאיכות הרגלים הצלבנים.

צבאו של צלאח א-דין הגיע משני קצוות האימפריה שלו – מצרים מדרום וסוריה וצפון עיראק בצפון. המצרים תרמו את הפרשים הממלוכים המעולים ואילו האזורים הצפוניים תרמו את הפרשים הכבדים ופרשים קלים נוספים. קשה להעריך את גודלו המדויק של הצבא המוסלמי, אך מצרים תרמה ככל הנראה כחמשת אלפים עד ששת אלפים פרשים ועוד כשבעת אלפים פרשים הגיעו מהמחוזות הצפוניים של האימפריה.[9]

הצבא המוסלמי סבל מצורת הגיוס שלו – רוב החיילים גויסו אד הוק והיה צריך לשחררם כעבור פרק זמן קצר. מכאן נבעה השאיפה של המפקדים המוסלמים, ובכללם צלאח א-דין, להגיע מהר ככל האפשר לקרב הכרעה, לפני שהחיילים מתפזרים לביתם.

הצבא עצמו היה מורכב בעיקר מפרשים קלים, קשתים רכובים (חלקם מוגנים בשריון), מעט פרשים כבדים וחיל רגלים. עיקר כוחו של הצבא המוסלמי היה בקשתיו הרכובים אשר יכלו להטריד את הצלבנים ללא הפסקה. ההטרדה הזאת גרמה לכך שהצבא הצלבני אולץ לנוע בשדרת מסע צפופה ומהירות תנועתו הייתה כקצב הליכתו של החיל הרגלי, וזאת על מנת לאפשר לקשתים הצלבנים להרחיק את הפרשים המוסלמים ככל שניתן מהטור הנוצרי.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות הצבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזור העימות

בשנת 1185 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצלבנים ובין האיובים שאמור היה להיות בתוקף עד לשנת 1189. בשנת 1187 החליט צלאח א-דין כי השעה כשרה להגשמת שאיפתו מזה זמן רב להחריב את ממלכת ירושלים. הוא החליט שאין לקיים את הפסקת האש היות שרנו משאטיון תקף אורחות מוסלמיות בעוד הסכם הפסקת האש בתוקף. הוא ניצל את התקפותיו של רנו משאטיון כאמתלה נוחה להכרזת מלחמה על הממלכה הצלבנית. באביב התחילה לשכתו בדמשק לשלוח מכתבים ואגרות לכל רחבי המזרח התיכון בקריאה לג'יהאד נגד הצלבנים. המוסלמים נענו וצבא גדול התקבץ תחת דגלו.

ב-13 במרץ יצא צלאח א-דין מדמשק אל צבאותיו שנאספו בראס אלמא, שנמצאת על הדרך שבין דמשק לטבריה. תחילה תקף, בעזרת הצבאות שנאספו עד עתה, את נחלתו של רנו משאטיון בנסיכות עבר הירדן, אך רנו לא התפתה לצאת לקרב גלוי ונשאר בתוך ביצוריו. צלאח א-דין נשאר בנחלותיו של רנו עד סוף מאי, ובינתיים קיבל תגבורת גדולה מנחלותיו המצריות שהצטרפה אליו באלקריתין (דרומית מזרחית לכרך).

בזמן שהייתו של צלאח א-דין בעבר הירדן, הגיעו כוחות מנחלותיו המזרחיות והתרכזו בראס אלמא. ב-24 ביוני נערך המסדר הסופי של הכוחות המוסלמים וב-27 ביוני חצה צלאח א-דין את הירדן בסמוך לקצה הדרומי של הכנרת. הוא הטיל מצור על טבריה וב-30 ביוני השתלט על כפר סבת שנמצא בין מעיינות ציפורי לטבריה ולידו זורם נחל יבנאל.

באותה עת היה הצד הנוצרי כמרקחה. מותו של בלדווין הרביעי (1185) הותיר את בולדווין החמישי, אחיינו בן השש, בראש המדינה. בשל גילו הצעיר, נבחר לו רמון מטריפולי לעוצר. הילד מת במפתיע שנה לאחר שירש את השלטון (1186). על פי תנאי ההסכם בין רמון לאצולה הגבוהה, רמון היה אמור לרשת את הילד במקרה שהוא ימות. אך בגלל תככי חצר, עבר השלטון לגי דה ליזיניאן ורמון התבצר בנחלותיו. הכתרתו של דה ליזיניאן גרמה לקרע חמור בינו לבין רמון והאחרון אף הגדיל לעשות וכרת הסכם נפרד עם צלאח א-דין כהתרסה נגד שלטונו של דה ליזיניאן.

כשנודע לצלבנים על ההיערכות המסיבית מצדו של צלאח א-דין, הסכים דה ליזיניאן לשלוח משלחת לרמון בסוף חודש מרץ 1187. המשלחת כללה את ראשי שני המסדרים הצבאיים ואישי ממשל ודת בכירים.

בזמן שהמשלחת שהתה אצל רמון, ב-30 באפריל, הגיעו גדודי פושטים מוסלמים לאזור. רמון הציע להמתין בתוך החומות עד יעבור זעם, אך אזהרתו נתקלה בהתרסה מצדו של ז'ראר דה רידפור, מפקד המסדר הטמפלרי, שלא הסכים לסבול שוד והרס מוסלמי בנחלות צלבניות. תגבורת הוזעקה ממבצר הטמפלרים בקאקון. הכוחות המשותפים של המשלחת ושל חיל המצב מנו כ-130 אבירים. למחרת הסתערו הצלבנים על המוסלמים בקרבת מעיין קרסון, אך מספרם העודף של המוסלמים הכריע את הכף והגדוד הצלבני הושמד. רק ז'ראר דה רידפור ושומרי המטען הצליחו להציל את נפשם. כל יתר האבירים נהרגו.

שרידי מבצר צלבני בציפורי

אזהרתו של רמון והברית שכרת עם צלאח א-דין הולידו שמועות על מעורבותו, כביכול, במעשה, ועל אישור שנתן כביכול לגדודי הפושטים המוסלמים לעשות שמות בשטחים נוצריים. אין זכר לפרשה זו במקורות מוסלמים וגם בצד הנוצרי היא מסתמכת על מקור יחיד. סביר להניח שלא היו דברים מעולם וכל כוונתו של הכותב הייתה להשחיר את דמותו של רמון, במיוחד לנוכח בריחתו מקרב קרני חיטין.[10]

המפלה בקרב קרסון גרמה לזעזוע בקרב הצלבנים הפרנקים. המלך הסכים להיפגש אישית עם רמון, שלא היה יכול להתעלם מהסכנה המוסלמית. הם יצאו זה לקראת זה ונפגשו במבצר ההוספיטלרי "איוב הקדוש". נוכח הסכנה המשותפת, התפייסו האישים ורמון ביטל את הברית שכרת עם צלאח א-דין. לאחר ההתפייסות פנו לשכם לכינוס מועצה מסכמת להתמודדות מול האיום המוסלמי. גם ראשי המסדרים הסכימו להתפייס ביניהם. אף שהצדדים הגיעו לכאורה לעמק השווה, רחשו מתחת לפני השטח רגשות שנאה וקנאה. אף שרמון התפייס עם ז'ראר דה רידפור, לא סלח לו דה רידפור עד תום, והאיבה בין שני האצילים הבכירים הייתה בעוכרי הצבא הנוצרי.

אחרי ועידת שכם, קרא המלך לגיוס כללי של כוחות הממלכה. הצבאות הנוצריים התחילו להתקבץ במקום כינוסם הקבוע במעיינות ציפורי (באמצע הדרך בין טבריה לחוף הים התיכון).

בציפורי כינסו הצלבנים מועצת מלחמה ב-2 ביולי. רמון תמך שוב בטקטיקת השהיה והציע להתבצר בציפורי. הייתה זו הטקטיקה המקובלת של הצלבנים מזה עשרות שנים. בגלל האופי העונתי של הלחימה המוסלמית, היה צפוי שהצבא המוסלמי הגדול יתפזר מעצמו ללא קרב. בנוסף לכך, שפע המים בציפורי הבטיח הספקה סדירה של מי שתייה. אילו צלאח א-דין היה רוצה להתקיפם, היה עליו לעבור קצת פחות מ-40 ק"מ מטבריה לציפורי. דרך זו עברה ברובה דרך שטח יבש עם מעיינות מעטים. התקפה מוסלמית הייתה נתקלת בקשיים דומים לאלו שנתקלו בהם הפרנקים בדרכם לטבריה. עצתו של רמון התקבלה תחילה על ידי המלך וקציניו.

בלילה נכנס ז'ראר דה רידפור לאוהלו של המלך ודיבר על לבו בארבע עיניים. תוכן השיחה לא השתמר במקורות, אך ייתכן שהשנאה שרכש ז'ראר דה רידפור לרמון או פזיזותו, כפי שבאה לידי ביטוי בתבוסה בקרב קרסון, הן אלו שגרמו לו להיכנס לאוהל המלכותי ולנסות לשכנע את המלך לצאת לקרב מיד. אין לדעת אם היו אלו טיעוניו של המפקד הטמפלרי ששכנעו את המלך, או שמא זכר הססנותו בעת מצור כרך בשנת 1183, שהביאה להדחתו מתפקידו על ידי בולדווין. בין כך ובין כך המלך השתכנע שעדיף לצאת לקרב מאשר להמתין בחוסר מעש. פקודות חדשות ניתנו ועם שחר יצא המחנה לדרכו האחרונה.

3 ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הקרב ותנועת הצבאות; המוסלמים בירוק, הצלבנים בכחול-אפור

השכם בבוקר ב-3 ביולי יצא הצבא הצלבני מעיינות ציפורי לכיוון טבריה. בראש כוח החלוץ עמד רמון מטריפולי. הזכות להוביל את הצבא נפלה בחלקו כי הצבא עבר בנחלתו הפאודלית. עיקר הצבא המלכותי היה נתון לפיקודו של גי דה ליזיניאן ואילו במאסף הוצבו בעיקר כוחות המסדרים הצבאיים.

מרגע שנודע לצלאח א-דין על יציאת הצבא הצלבני מציפורי, הוטרדה שדרת המסע הצלבנית ללא הפסקה על ידי פרשיו הקלים וקשתיו הרכובים, והצלבנים ספגו אבדות ניכרות ביום הצעידה הראשון. אופי הלחימה המוסלמי בשלב זה, שהתבסס בעיקר על התקפות חוזרות ונשנות של קשתים רכובים, אילץ את צלבנים להערך בריבועים גדולים, כשהפרשים הוצבו במרכז הריבוע והרגלים הגנו עליהם מבחוץ, והאיט את קצב התקדמותם.

ההתקפות העזות של המוסלמים נמשכו ללא הפסקה לכל אורך הדרך. הקשת הקלה ששימשה את הפרשים המוסלמים לא הייתה יכולה לחדור את השריון הכבד של האבירים, אלא אם כן החץ נורה מטווח קצר, אך המטרה העיקרית של הקשתים המוסלמים הייתה סוסי האבירים ולא הרוכבים עצמם. הסוסים, שלא היו מוגנים בשריון, והרגלים שהיו חשופים יותר לחיצי הקשתים המוסלמים, סבלו קשות מהירי הבלתי פוסק.

במהלך היום הצליחו הצלבנים לעבור כ-18 ק"מ, כמחצית המרחק מציפורי לטבריה. לדעת יהושע פראוור, הלחץ המוסלמי והצמא גרמו לצבא הצלבני לסטות מנתיב התנועה המתוכנן שלו (המסלול הקצר ביותר לטבריה, דרך כפר סבת, אילניה של היום) ולנוע לכיוון צפון-מזרח, במטרה להגיע למעיינות שליד כפר חיטין, כ-8 קילומטר צפונית לנקודה שבה היו, ולנוע משם לטבריה במסלול עוקף דרך בקעת ארבל.[11] ייתכן שהסטייה מהדרך הייתה מתוכננת מראש, היות שבקרבת כפר מסכנה ישנם מספר בורות מים ובריכת מי גשמים גדולה.[12] האבירים הטמפלרים שבמאסף ניסו להדוף את ההתקפות המוסלמיות, אך לא הצליחו להרחיק את הפרשים הקלים של האויב. הפרשים הכבדים בכוח החלוץ ניסו להניס את המוסלמים, שחסמו את מסלול ההתקדמות של הצבא הצלבני, אך לא יכלו להרחיק לכת, משום שלא רצו להסתכן בניתוק הקשר בין הפרשים לבין הרגלים האיטיים יותר. עקב השעה המאוחרת, עצרו הצלבנים לחניית לילה במקום עומדם בין כפר לוביא לכפר מסכנה. המוסלמים גילו את שינוי הנתיב של הצלבנים והעבירו את המחנה העיקרי שלהם מכפר סבת ללוביא.

4 ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הפסגות האלה, המכונות "קרניים" התבצרו שאריות הצבא הצלבני בסוף הקרב

למחרת בבוקר, הצליחו הצלבנים להתקדם כמה קילומטרים נוספים עד שנבלמו על ידי המוסלמים בשטח ההררי שלמרגלות הר חיטין. קשה לקבוע את סדר האירועים בעת הקרב כי המקורות הראשוניים חלוקים ביניהם. בנימין זאב קדר טוען שכלל לא ניתן לשחזר את סדר האירועים המדויק, ולעומתו פרופ' חבר בפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת ניו יורק טוען שהקרב החל בסמוך לשעה 9 בבוקר בתקיפה מוסלמית נמרצת של המאסף הנוצרי.[13] הטמפלרים ואחריהם ההוספיטלרים שהיו במאסף תקפו בשצף את המוסלמים, אך הסוסים העייפים מצמא לא הצליחו להביא את האבירים לניצחון. המסדרים ביקשו את עזרת המלך, אך הוא לא יכול היה להגישה כי הוא עצמו היה טרוד בהדיפת התקפות מוסלמיות. הטור כולו נעצר, אך ניסיון להתבצר למרגלות ההר לא צלח, והוקמו שלושה אוהלים ששמשו כנקודות אחיזה. האש, שייתכן שהוצתה עוד בלילה, יחד עם החום הכבד התחילו להעיק על הצלבנים הצמאים.

בשעת צהריים פקד המלך על ריימון מטריפולי, שעמד בראש כוח החלוץ, לתקוף את הכוח המוסלמי, שחסם את נתיב התנועה של הצבא הצלבני אל מקורות המים. המקורות הראשוניים, ובעקבותיהם מחקרים מודרניים העוסקים בקרב, חלוקים ביחס לשאלה מה היה יעדו של הפיקוד הצלבני בשלב זה של הקרב. לפי המקורות הראשוניים המוסלמיים, הצלבנים ניסו להמשיך בתנועה מזרחה, במטרה להגיע לכנרת בדרך הקצרה ביותר, בעוד שלפי מקורות אחרים הם ניסו לפרוץ את הדרך אל בקעת ארבל, במטרה לאפשר לכוח העיקרי של הצבא להגיע למעין הסמוך לכפר חיטין (כיום "חורבת חיטים", סמוך לנבי שועייב) ועל ידי כך להציל אותו מהשמדה. [14] טאקי א-דין, אמיר חמה, שפיקד על האגף הימני של הצבא המוסלמי, נהג בהתאם לטקטיקה המוסלמית המקובלת במקרה של התקפת פרשים כבדים. הוא הורה לכוחותיו לפתוח את שורותיהם ולאפשר לפרשים הצלבניים לעבור דרך מערכם, מבלי להסב לו נזק ממשי. לפי גרסה שונה, המופיעה באחת הכרוניקות העתיקות העוסקות בקרב, טאקי א-דין כיתר את כוחו של ריימון, לאחר שזה חדר לעומק המערך המוסלמי, והשמיד את רובו. רק קבוצת פרשים קטנה, שכללה את ריימון עצמו וכתריסר אבירים נוספים (כולל ארבעת בניו החורגים של ריימון, וריימון בנו של נסיך אנטיוכיה) הצליחו להימלט משדה הקרב. לאחר שעברו הפרשים של ריימון, נסגרו השורות המוסלמיות, וטבעת הכיתור סביב הכוח הצלבני העיקרי התהדקה. במקום להסתובב לאחור ולהכות באויב בעורפו, בחר ריימון להציל את עצמו ואת שרידי כוחו, ורכב צפונה לכיוון צור. לפי טענה אחרת, אותה מביא בנימין זאב קדר, נותק ריימון מעיקר הצבא ולא נותרה לו ברירה, אלא להציל את נפשו. כך או כך, בריחתו של ריימון משדה הקרב שימשה לאחר מכן כחומר להתקפות אישיות נגדו והייתה אחת הסיבות להשחרת דמותו במקורות הנוצריים.

לו היה הצבא הצלבני מסוגל לשמור על הלכידות בין הפרשים לרגלים, ייתכן שהיה מצליח להיוושע, אך הוא כשל בכך. מהמקורות הראשוניים לא ברור אם היו אלו המוסלמים שהצליחו להפריד בין הרגלים לפרשים או שהצבא התפרק מעצמו, אך דבר אחד ודאי – המלך לא הצליח לשלוט בכוחותיו וצבאו התמוסס תחת מטר החצים המוסלמים והחום הכבד. שרידי הרגלים החלו לנוס לעבר הקרן הצפונית של קרני חיטין, אך גם בפסגה לא נמצאו להם האמצעים להגנה נגד ההתקפות המוסלמיות העזות.

נסיגה זו סתמה את הגולל על הצבא הנוצרי. הפקודות החוזרות ונשנות של המלך לרדת מהפסגה ולבוא לעזרת האבירים שהמשיכו להילחם במוסלמים למרגלות ההר נענו בשלילה. האבירים לחמו בגבורה, אך לבסוף נאלצו לסגת אף הם לעבר הפסגה והתקבצו סביב אוהלו האדום של המלך שהוצב סמוך לקרן הדרומית. פעמיים הסתערו האבירים לעבר השורות המוסלמיות ופעמיים הצליחו להגיע סמוך לעמדתו של צלאח א-דין עצמו, למרות העדיפות המכרעת של המוסלמים. לרוע מזלם של הנוצרים, לא היה די במעשי גבורה אלו על מנת להביס את הצבא המוסלמי. ללא עזרת הרגלים, נידונו ניסיונות התקיפה של האבירים לכישלון. מרבית סוסיהם נהרגו/נפצעו מחיצי הקשתים הרכובים המוסלמים, והם נאלצו להילחם רגלית. בשלב הסיום של הקרב, הצליח כוח פרשים קטן מחיל המאסף, בראשות באליאן ד'אבליין, רז'ינאלד מצידון וז'וסלין לפרוץ את טבעת הכיתור המוסלמית ולהימלט, אך הרוב המכריע של הצבא הצלבני כותר והושמד סמוך לקרני חיטין.

ניתוח הטקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל

הקרב החל בצורה דומה למרבית הקרבות בין המוסלמים לצלבנים – הפרשים הקלים המוסלמים החלו להטריד את שדרת המסע הצלבנית בירי חיצים ובתקיפות פגע וברח, אך לא היה די בכך להכריע צבא גדול. ביום הראשון למסע הצליחו הצלבנים בעזרת קשתיהם הרגליים להדוף את ההתקפות המוסלמיות בלי שנגרמו להם אבדות כבדות במיוחד.

הקושי העיקרי של הצבא הפרנקי היה נעוץ בהיעדר מים ובחום הכבד ששרר באזור במהלך הקרב. אלו וסיבות נוספות הובילו להתרופפות המשמעת בקרב חיל הרגלים הצלבני. כתוצאה מכך ביום השני למסע, בו נערך הקרב העיקרי, סירבו הרגלים להישמע להוראות המלך. סירובם של הרגלים הותיר את סוסי האבירים חשופים לחיצי הפרשים המוסלמים ולא הייתה להם תשובה הולמת לאיום זה. החום הציק לאבירים עוד יותר מאשר לרגלים, אך הם לא ברחו והמשיכו להילחם. לרוע מזלם לא עזרו להם אומץ לבם ואימוניהם המעולים. הצבא המוסלמי היה גדול והסתערויות חוזרות ונשנות של אבירים משוריינים לא הצליחו למוטט את המערך המוסלמי.

היעדר התיאום בין הרגלים לפרשים הוא זה שגרם לתבוסה הצלבנית בקרב חיטין, אם כי, האחריות רובצת בעיקר על הפיקוד הבכיר של הצבא הצלבני בכלל ועל מפקד הטמפלרים בפרט. האחרון אחראי לשכנוע המלך גי דה ליזניאן לעזוב את מעיינות ציפורי, ולצאת למסע רצוף סכנות לעבר טבריה בעיצומו של הקיץ. הצלבנים נקלעו למצב דומה בקרב צנברה ביולי 1113. בקרב ההוא, התבצרו הצלבנים בגבעה ונתנו למוסלמים לפשוט על הסביבה. כעבור שלושה שבועות הסתלק הצבא המוסלמי. אם היו נוהגים כך בקרב זה, כנראה שהיו חוסכים מעצמם את התבוסה.[15]

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד אתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. מי שלא נהרג בקרב נשבה וגם "הצלב האמיתי" אבד. בין השבויים רמי המעלה היו המלך גי דה ליזיניאן, רנו משאטיון, ז'ראר מפקד הטמפלרים ואחרים. מתוך 1,200 אבירים שיצאו לקרב רק מעטים הצליחו להימלט וכ-150 מהם נשבו. פחות מאלף רגלים ופרשים הצליחו להימלט משדה הקרב והשאר נהרגו בקרב או נפלו בשבי. רנו משאטיון הוצא להורג באופן אישי על ידי צלאח א-דין, והאבירים הטמפלרים וההוספיטלרים שנכנעו, נרצחו אף הם בפקודת האחרון. המלך הצלבני וקומץ האצילים, ששרדו את הקרב ונפלו בשבי, הוגלו לדמשק. השבויים הבלתי מיוחסים נכבלו ונשלחו לשוקי העבדים בסוריה.

עבור המוסלמים, הניצחון היה לא רק צבאי, אלא היה לו גם אפקט תעמולתי ראשון במעלה. הייתה זו הפעם הראשונה מאז כינונה של ממלכת ירושלים שצבא צלבני גדול הפסיד בהיקף כזה לצבא מוסלמי. מיתוס הצלבנים הבלתי מנוצחים חלף מהעולם. התדהמה והשמחה שאחזו במוסלמים כשנודע להם גודל הניצחון עזרו להם להתגבר על מסעות הצלב האחרים שלא אחרו לבוא. הצלבנים לא העזו עוד לצאת לקרב גדול ללא סיוע מאסיבי מאירופה והם המתינו, לפיכך, למסע צלב חדש שיגאל אותם מתבוסתם וישיב להם את שטחיהם האבודים.

הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי. מספר מבצרים וערים בצורות המשיכו להחזיק מעמד. כך למשל מבצר כוכב הירדן החזיק מעמד כשנה וחצי של מצור קשה. אבל כוכב הירדן היה יוצא הדופן. רוב המבצרים האחרים אבדו.

חשוב בהרבה מאובדן המבצרים והערים הבצורות היה אובדנה של ירושלים. הנוצרים הורשו לעזוב עם כל רכושם אחרי מצור בן שבועיים, אך האובדן היה קשה ביותר לנוצרים. הזעזוע שגרמה התבוסה יחד עם איבוד ירושלים והמקומות הקדושים לנצרות היה הגורם שהניע את מסע הצלב השלישי מאירופה לארץ ישראל. מסע הצלב החדש, שבו השתתפו כמה עשרות אלפי חיילים, לא הצליח להשיב את מה שאבד לממלכה בקרב בודד זה. רק רצועת חוף צרה ודלה נכבשה בחזרה.

הודות לעזרה של אירופאים במסעות צלב, תרומות כספיות וכיוצא באלה, הצליחה הממלכה להתאושש מעט, ובימיו של פרידריך השני, במחצית הראשונה של המאה ה-13, אפילו הצליחו להחזיר את ירושלים לידיים נוצריות לתקופה של 15 שנה בעזרת מאמציו הדיפלומטיים של פרידריך. הישג זה נמחה אחרי מפלה קשה נוספת ב-17 באוקטובר 1244. ביום זה ספגו הצבא הצלבני ובעלי בריתו המוסלמים תבוסה מוחצת מצדם של הממלוכים בקרב הירביה. כמעט כל הצבא הצלבני אבד וכמעט כל השטחים שחזרו לידיים פרנקיות ב-50 השנים שחלפו בין מפלת קרני חיטין לקרב זה אבדו. רק רצועת חוף צרה ביותר נותרה בידיים צלבניות.

התבוסה בקרב הירביה שמה קץ לניסיונות ההתפשטות הנוצריים. אף שבתקופות מאוחרות אפשר היה למצוא בערים 1000 ולעתים גם 2000 אבירים ורגלים רבים, לא יצאו עוד הצלבנים להתקפות גדולות. הם הסתגרו בין חומותיהם וצפו בהרס שיטתי של מבצריהם ועריהם הבצורות על ידי המוסלמים. מדי פעם גילו התנגדות, אך לא ניצלו הזדמנויות למתקפה חדשה. כך לא עזרו למונגולים בקרב עין ג'אלות בשנת 1260 ושמרו על נייטרליות. בסופו של דבר, לא הייתה עוד תקומה למפעל הצלבני ורצועת החוף הנוצרית הלכה והתכווצה לאטה עד אשר גורשו אחרוני הצלבנים בשנת 1291 מאדמת ארץ ישראל.

השפעת הקרב על המחשבה ועל הפוליטיקה הערבית המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד התוצאות המיידיות על ממלכת ירושלים, הניצחון המוסלמי על הצלבנים העלה את צלאח א-דין לדרגת סמל לאומי עבור הערבים. השפעתו של הניצחון ניכרת עד היום, ושמו של צלאח א-דין מוזכר באופן תדיר בנאומים, בכתבות ובמאמרי דעה של הוגי דעות, פוליטיקאים, סופרים ואינטלקטואלים ערבים. אישים אחרים מושווים אליו[16] בהקשרים של פאן-ערביות ושל ניצחון על המערב.[17] יתרה מכך, פוליטיקאים ערבים עם שאיפות פאן ערביות או כאלה שהתנגדו למערב דוגמת נאצר וסדאם חוסיין השוו את עצמם לצלאח א-דין.[18]

לצלאח א-דין ולניצחונו בקרב קרני חיטין ישנה השפעה גם על התעמולה האנטי ישראלית בקרב המוסלמים. ערבים רבים רואים במדינת ישראל ובציונות המשך ישיר למסעי הצלב והם נוהגים להשוות את ישראל לממלכת ירושלים הצלבנית.[19][20] זיכרון הקרב משמש ככלי תעמולה בניסיונות שכנוע של המוסלמים בצדקת דרכם.[21] יחס דומה אפשר למצוא גם בקשר לארצות הברית, ובמיוחד אחרי הפלת משטרו של סדאם חוסיין.

זכר הניצחון בקרב משפיע לא רק על אינטלקטואלים ואישי ממשל בכירים, אלא הוא שגור גם בקרב אנשים מהשורה.[22] בדומה לאירועים רבי משמעות אחרים, גדודי צבא במדינות ערב ובארגונים ערביים מזוינים נקראים על שם הקרב. כך למשל, נקרא אחד מגדודיו של צבא ההצלה בשם "חיטין" על שם הקרב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים כמה עשרות מקורות ראשוניים שמתארים את מהלכי הקרב ואת השתלשלות האירועים שהביאו לפרוץ מעשי האיבה. דיון מפורט בהם אפשר למצוא בנספח לספרו של רונסימן. חלק מהמקורות הראשוניים ניתן למצוא במאגר אלקטרוני באתר Medieval Sourcebook.

פרופ' יהושע פראוור מהאוניברסיטה העברית כתב מספר ספרים על ממלכת הצלבנים בארץ ישראל. הספרים יצאו בהוצאת מוסד ביאליק. אלו המקורות המקיפים והזמינים ביותר לקורא העברי. קיימים גם מקורות זמינים רבים באנגלית ובצרפתית. המידע על המסדרים הצבאיים והצבאות השונים נמצא בספרים ממוקדים יותר וקשה למצוא מידע מקיף אודותיהם בספרי רקע גדולים שעוסקים בדרך כלל בתהליכים הגדולים ולא בפרטים הקטנים.

ספרים כלליים שסייעו בכתיבת ערך זה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • H.E. Mayer, The Crusades, Oxford, 1973 ISBN 0198730160
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628

ספרים על הצבאות ועל הקרב עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת אוספרי מתמקדת בפן הצבאי, הטקטי והאסטרטגי של ההיסטוריה

  • David Nicolle, Hattin 1187, Osprey, 1993, ISBN 1855322846
  • David Nicolle, The Crusades, Osprey, 1988, ISBN 0850458544
  • Terence Wise, Armies of the Crusades, Osprey, 1978, ISBN 0850451256
  • David Nicolle, Knight Hospitalier, Vol I, Osprey, 2001, ISBN 1841762148
  • Helen Nicholson, Knight Templar, Osprey, 2004, ISBN 1841766704
  • David Nicolle, Saladin and the Saracens, Osprey, 1986, ISBN 0850456827
  • R. C. Smail, Crusading warfare, Cambridge University Press, 1956
  • Geoffrey Regan, Saladin and the Fall of Jerusalem, Croom Helm, 1987, ISBN 0709942087
  • Marshall Whithed Baldwin, Raymond III of Tripolis and the Fall of Jerusalem, Princeton University Press, 1936, ISBN 0850456827

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הנתונים שפורסמו בימי הביניים מנופחים מאוד; המספרים הנתונים בערך הם הערכה מודרנית של עצמת הצבאות
  2. ^ למשל בפרסום של המכון לחקר פלסטינה של אונ' בירות [1]
  3. ^ הסברים על העמדות השונות והפניות למקורות נוספים אפשר למצוא אצל פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בעמודים 435 - 438
  4. ^ שחזורים שונים כולל הפניה למקורות אפשר למצוא בקישור החיצוני
  5. ^ פרוואר, הצלבנים, עמ' 398; Smail p89 – שניהם מתבססים על רשימתו של ז'אן ד'איבלין
  6. ^ למשל כפי שזה כתוב אצל פרוואר
  7. ^ Runciman, p. 458
  8. ^ למשל כפי שזה כתוב אצל פרוואר עמ' 531
  9. ^ המספרים על פי Geoffrey Regan, Saladin and the fall of Jerusalem, p98 ופרוואר עמ 531
  10. ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, עמ' 529
  11. ^ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, עמ' 534
  12. ^ ככתוב בקישור החיצוני
  13. ^ Marshall Whithed Raymond III of Tripolis and the fall of Jerusalem, Prinston university press, 1936 p121
  14. ^ ראו, בנימין זאב קדר, "קרב קרני חיטין : מבט אחר", קתדרה 61, עמ' 107-108
  15. ^ יהושע פרוואר, הצלבנים - דיוקנה של חברה פאודלית, ע"מ 402
  16. ^ למשל במאמר הדעה הזה של עזמי בשארה כותב בשארה שנאצר לא צריך להידמות לצלאח א-דין
  17. ^ למשל כאן [2] משווים את נאצר לצלאח א-דין
  18. ^ כאן בארכיון של השבועון טיים
  19. ^ למשל כאן
  20. ^ כאן
  21. ^ למשל כאן קורא הנואם למאזיניו להיזכר במעשי הגבורה של צלאח א-דין
  22. ^ כפי שניתן להתרשם בדיון הזה בפורום באינטרנט


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg